הספר (והסרט) לאכול, להתפלל, לאהוב, מתאר שנה של מסע בחיפוש אחר שלמות, אותו ערכה אליזבת (ליז) גילברט לאחר גירושין קשים, סיפור אהבה כושל, ודיכאון עמוק. היא נוסעת לאיטליה, הודו ובאלי, ומתארת בכישרון רב את הרפתקאותיה הפנימיות והחיצוניות. בבאלי היא פוגשת גבר ברזילאי המבוגר ממנה ב-17 שנים, אותו היא מכנה בספר בשם "פיליפ". הספר מתאר את החלטתם המשותפת לחיות יחד באמריקה, אוסטרליה (שם גרים ילדיו הגדולים), ברזיל ובאלי.

סיפור האהבה שלהם מתפתח לקשר הקבוע הבא של גילברט. בני הזוג מוצאים את מקומם בפילדלפיה, ומבטיחים זה לזה לשמור אמונים לנצח. בנוסף, מכיוון ששניהם ניצולי גירושין כואבים, הם "נשבעו בכל ליבם", כפי שמתארת זאת גילברט, "שלעולם, ולא משנה באילו נסיבות, הם לא יתחתנו שוב". אולם אז מופיעה הדמות הרעה שמאיימת על חלומותיהם: המחלקה האמריקאית לטיפול בזרים. וכך, ביום הרה גורל אחד בנמל התעופה דאלאס, פיליפ נעצר על ידי הרשויות, נחקר במשך שש שעות שבסופן מודיעים לו שלעולם לא יותר לו להניח שוב את כף רגלו על אדמת אמריקה. וכפי שמסביר להם הממונה תום, סיכוייו היחידים של פיליפ לחזור לארה"ב, הם דרך חתונה.

את עשרת החודשים הבאים פיליפ וליז מבלים בטיולים בדרום מזרח אסיה. בעוד שכלפי חוץ הם "מעבירים את זמן", מחכים עד שהתהליך הבירוקרטי יאשר את ויזת החתן של פיליפ, כלפי פנים, אליזבת עוברת תהליך קשה עוד יותר, ומנסה להשלים עם מה שהיא מכנה "מוסד הנישואין". "מה שבאמת רציתי, יותר מכל דבר אחר", היא מסבירה, "היה למצוא דרך כלשהי בה אוכל לקבל בברכה את הנישואין עם פיליפ כשהיום הגדול יגיע, ולא רק לבלוע את גורלי כמו גלולה קשה ומרה."

לוותר על הכל

הבסיס להתנגדותה העיקשת של אליזבת לנישואין, גלום בסיפור המעיל של סבתא שלה, ששמה הוא מוד.

סבתא מוד נולדה בחווה במינסוטה בשנת 1913, עם חך שסוע באופן חמור. גם אחרי הניתוח, נותרה על פניה צלקת גדולה במרכז פניה, מה שהפך אותה, לדעת כולם, לחסרת כל סיכוי להינשא. מתוך הבנה שיהיה עליה לקיים את עצמה בחייה, ניתנה לה האפשרות לסיים את התיכון (מותרות שאחיה בחווה לא זכו להן).

אחרי סיום הלימודים, בעוד שיתר הבנות בחברה שלה ציפו בדריכות לנישואין ולאימהוּת, מוד יצאה להרפתקה נפלאה. היא נסעה לבדה למונטנה, עבדה במסעדה, עיצבה את שערה בסלסול קבוע ויוקרתי שנעשה על ידי ספר מומחה, יצאה לסרטים וקראה ספרים. בשובה למינסוטה, היא השיגה משרה של מנהלת משק בית ומזכירה עבור גברת פרקר העשירה, אשת החברה הגבוהה שערכה מסיבות עם הסטייקים, המשקאות החריפים והסיגריות הטובים ביותר.

כותבת נכדתה ליז: "עצמאות נעוריה מתוארת בצורה הטובה ביותר באפיזודה הבאה: מעיל מדהים בצבע היין, עם צווארון פרווה אמיתי שהיא קנתה לעצמה תמורת 20$... אני מאמינה שתוכלו לעבור בפינצטה על כל העץ המשפחתי שלי, ולא למצוא אפילו אישה אחת לפני מוד, שקנתה לעצמה אי פעם דבר כל כך יפה וכל כך יקר".

השינוי האכזרי בחייה בא לידי ביטוי כשבתה הראשונה של מוד נולדה

ואז, להפתעת כולם, מוד נישאה לנער חווה יפה. היא עברה לגור בחדר נפרד בדירת החווה של חמיה, והתחילה ללדת ילדים. "החיים שלה אחר כך היו במידה רבה סבל ועבודה קשה בלתי פוסקים", כותבת ליז. השינוי האכזרי בחייה בא לידי ביטוי כשבתה הראשונה של מוד נולדה. מוד חתכה את מעילה האהוב בצבע היין, והשתמשה בבד כדי לתפור חליפת חג-מולד לתינוקת החדשה."

מספרת נכדתה המיוסרת: "זה תמיד היה בעיני הדימוי המעשי למה שהנישואין עושים ל... אישה במשפחה שלי... משום שמה שעשתה סבתא שלי עם מעילה היפה (הדבר היפה ביותר שאי פעם יהיה לה), הוא מה שהנשים באותו דור (ולפני כן) עשו למען משפחותיהן ובעליהן וילדיהן. הן קרעו את החלקים הגאים ביותר שבהן וויתרו עליהם".

במילים אלה חושפת אליזבת את הפחד שעומד מאחורי הורתו ולידתו של הספר, ניסיונותיה הנואשים להבין את משמעות הנישואין בעולם המערבי. אולם, כדי לשאול מהי מטרת הנישואין, חייבים לשאול קודם מהי מטרת החיים - משום שהנישואין הם רק נתיב אחד בתוכנית הלימודים הגדולה שנקראת "החיים". אליזבת טועה את הטעות הבסיסית שלה, בהנחתה שמטרת החיים היא ביטוי עצמי, בשונה מהתעלות עצמית.

מדוע הנישואין חשובים

אליזבת שבילתה ארבעה חודשים באשרם הודי (כמתואר בספרה) כשהיא מקרצפת על ארבע את רצפת המנזר, ודאי למדה שם שהאויב של האני הגבוה הוא האגו, שאותו חייבים לאמן, לאלף, להלקות ולהעלות.

הגורו של ליז היה רואה במוד בעלת המעיל האופנתי, שנהנית מתסרוקות, סרטים ומסיבות רהבתניות - אסירה תועה של האגו של עצמה; ובמוד הנשואה והאימהית, במצב של נתינה ועזרה - אישה שניסרה את סורגי כלאה בכל פעם בה העמידה בראש סדר העדיפויות את זולתה (ובאמת ליז נדהמת כשסבתהּ מספרת לה, שהתקופה המאושרת ביותר בחייה לא הייתה כשהיא עבדה אצל גברת פרקר, אלא דווקא ארבע השנים הראשונות לנישואיה).

כשהמטרה היא התעלות עצמית, הנישואין אינם המקלקל הראשי, אלא המקדם הראשי.

כשהמטרה היא התעלות עצמית, הנישואין אינם המקלקל הראשי, אלא המקדם הראשי. המשמעת היומיומית של ויתור על רצונותינו לטובת בן/בת הזוג - כשיוצאים למסעדה סינית למרות שמעדיפים איטלקית, כשישנים כשהמזגן מכוון ל-18 מעלות מקפיאות כשאנחנו מעדיפים 23 – יכולה לשחרר אותנו מכלא האנוכיות והאגוצנטריות.

היהדות, לבדה בין הדתות הגדולות, תמיד ראתה בנישואין את המסלול הרוחני הגבוה יותר. אחרי שאליזבת מתעדת את השלב המוקדם בו החלה הכנסייה לדגול בפרישות ולהתנגד לנישואין, היא קובעת: "אז כשהשמרנים הדתיים של ימינו מתפייטים בנוסטלגיה על איך שהנישואין הם מסורת מקודשת שנמשכת ברציפות מזה אלפי שנים, הם צודקים לגמרי, אבל בתנאי אחד – רק אם הם מדברים במקרה על היהדות."

על פי התורה (בראשית א, כז), אדם הראשון נברא כשחציו גבר וחציו אישה. אחר כך, ישותו האנדרוגינוסית פוצלה, כשא-לוהים הפריד ממנו צלע (מלשון צד ולא עצם הצלע, כפי שטועים פעמים רבות) אחת, ויצר ממנה ישות נשית נפרדת. את השלמות הבראשיתית ניתן להחזיר רק על ידי נישואין.

כששני יהודים מתחתנים, תהליך מיסטי מתרחש תחת החופה; שתי נשמותיהם ניתכות לנשמה אחת, כשהאחדות החדשה שלהם, יכולה להוות משכן לשכינה הא-לוהית בעולם הזה. ואכן, בית המקדש בירושלים מכונה בשם "בית", ובו שכנה השכינה - גילוי שם הא-ל האינסופי בעולם הסופי שלנו. כפי שאומר התלמוד הירושלמי: "אי אפשר לאיש בלא אישה, ואי אפשר לאישה בלא איש, אי אפשר לשניהן בלא שכינה."

בניגוד לחשש שהנישואין מטשטשים את האני, הם מרחיבים את העצמיות להכללתו של בן הזוג

בניגוד לחששה של אליזבת שהנישואין מטשטשים את האני, הם מרחיבים את העצמיות להכללתו של בן הזוג. מבחינה זאת, נוכל לנצל את דימוי המעיל בו היא משתמשת עבור הנישואין. המעיל עוטף את האדם ומגן עליו מפני קור, רוח וכוחות חיצוניים נוספים. המעיל משרטט את גבולות העצמיות; אין מקום לאף אחד חוץ ממך בתוך המעיל שלך. לעומת זאת, החופה היא אריג שמגן על כל מי שעומד מתחתיה: בני הזוג ובני משפחותיהם. חופה מסמלת את הבית שהזוג החדש עומד להקים, שהוא לבושם המשותף ומטרתם המשותפת.

על פי היהדות, מטרת הנישואין היא ליצור תחום מקודש שבו תוכל לשכון השכינה. מאז שבית המקדש חרב, אין אפשרות אחרת להתחבר לא-לוהים בכל המישורים, אלא דרך התקשרות לבן הזוג.

מדובר בתהליך קשה (למרות שהמאמץ שווה), משום שהגבר והאישה כל כך שונים במבנה הגופני, הפסיכולוגי והרוחני שלהם. ולכן חשובה כל כך ההתחייבות. כל עוד קיים נתיב מילוט, נשתמש בו ברגע שהמצב יהיה יותר מדי קשה. כשאין דרך החוצה, ננצל את הפוטנציאל שלנו במלואו כדי להצליח.

במערכת יחסים זוגית ללא נישואין, קיימים פתחי מילוט רבים. לעומת זאת, ברגע שהאדם מחליט להינשא, נשארת לו רק דרך יציאה אחת: גירושין. בעוד שאליזבת עם הרקע הנוצרי שלה, מתייחסת לגירושין כאל "חטא", ביהדות הגירושין הם דרך יציאה קבילה שמוצעת ע"י התורה. למרות זאת, דלת הגירושין צרה ומכוסה בגדר תיל, ובלתי אפשרי לצאת ממנה בלא פגע. לכן, לאדם נשוי ראוי יותר למתוח את עצמו, להשתנות, להסתגל ולצמוח בכדי להביא להצלחתה של מערכת היחסים.

כפי שמסביר הרב נחום ברוורמן את ההשקפה היהודית על נישואין וגירושין: "מה האחריות שלי כלפי ידי? אני לא אחראי על היד שלי. אני היד שלי." בדומה, בני הזוג שלנו הם חלק מאיתנו, וכמו שלא נכרות את היד שלנו כל עוד היא לא מפתחת נמק ומסכנת את חיינו, כך יש לשקול גירושין, שהם למעשה קטיעה, רק כששמירה על מערכת היחסים הורגת אותנו.

יוונית מול עברית

אחרי שניהלתי דיון מנטלי עם המחברת לכל אורך הפרק העוסק במחויבות לנישואין, הופתעתי כשלקראת הסוף הפכתי דף ומצאתי את טיעוניי מודפסים שחור על גבי לבן. אליזבת מסיקה שהתנגדותה העזה לנישואין נובעת מכך שהיא "יווניה" ולא "עברייה". וכך היא מסבירה את דבריה:

"פילוסופים הבינו מזמן שסלע האם עליו ניצבת התרבות המערבית מבוסס על שתי תפיסות עולם – היוונית והעברית – וכל צד שנאמץ בצורה חזקה יותר, יקבע במידה רבה כיצד נראה את החיים.

"מהיוונים... אימצנו את הרעיונות על ההומניזם החילוני וקדושת הפרט... "עבריות", היא מילת קיצור לתפיסת עולם עתיקה של שבטיות (התייחסותה החוזרת לשבטיות גרמה לי לחוש כאילו מחרוזת שיני נמר ענודה לצווארי ועצם מזדקרת מאפי), אמונה, ציות, וכבוד... הכלל חשוב יותר מהפרט, מוסריות חשובה יותר מאושר, ושבועות אסור להפר.

"הבעיה היא, שהתרבות המערבית המודרנית אימצה איך-שהוא את שתי התפיסות העתיקות הללו, למרות שמעולם לא הצלחנו ליישב ביניהן לחלוטין, משום שבלתי אפשרי ליישב ביניהן... הקוד החוקי שלנו יווני בעיקרו; הקוד המוסרי שלנו, יהודי בעיקרו. אין לנו דרך לחשוב על עצמאות, אינטלקט וקדושת הפרט בצורה שאינה יוונית. אין לנו דרך לחשוב על צדק ורצון הא-ל בצורה שאינה יהודית."

המאהב היווני המושלם הוא אירוטי; המאהב העברי המושלם הוא נאמן. התשוקה יוונית; המסירות יהודית. בסופו של דבר, כשידו של מחלק ההגירה האמריקני על ההדק, אליזבת היווניה נישאת לפיליפ ואני מוסרת לה את ברכותיה כמתנת נישואין: יהי רצון שתמצאי בביתך כאשה נשואה, את כל מה שחיפשת באיטליה (הנאה), בהודו (קרבה לא-לוהים) ובבאלי (איזון).