הספר (והסרט) לאכול, להתפלל, לאהוב, מתאר שנה של מסע בחיפוש אחר שלמות, אותו ערכה אליזבת (ליז) גילברט לאחר גירושין קשים, סיפור אהבה כושל, ודיכאון עמוק. היא נוסעת לאיטליה, הודו ובאלי, ומתארת בכישרון רב את הרפתקאותיה הפנימיות והחיצוניות. בבאלי היא פוגשת גבר ברזילאי המבוגר ממנה ב-17 שנים, אותו היא מכנה בספר בשם "פיליפ". הספר מתאר את החלטתם המשותפת לחיות יחד באמריקה, אוסטרליה (שם גרים ילדיו הגדולים), ברזיל ובאלי.
סיפור האהבה שלהם מתפתח לקשר הקבוע הבא של גילברט. בני הזוג מוצאים את מקומם בפילדלפיה, ומבטיחים זה לזה לשמור אמונים לנצח. בנוסף, מכיוון ששניהם ניצולי גירושין כואבים, הם "נשבעו בכל ליבם", כפי שמתארת זאת גילברט, "שלעולם, ולא משנה באילו נסיבות, הם לא יתחתנו שוב". אולם אז מופיעה הדמות הרעה שמאיימת על חלומותיהם: המחלקה האמריקאית לטיפול בזרים. וכך, ביום הרה גורל אחד בנמל התעופה דאלאס, פיליפ נעצר על ידי הרשויות, נחקר במשך שש שעות שבסופן מודיעים לו שלעולם לא יותר לו להניח שוב את כף רגלו על אדמת אמריקה. וכפי שמסביר להם הממונה תום, סיכוייו היחידים של פיליפ לחזור לארה"ב, הם דרך חתונה.
את עשרת החודשים הבאים פיליפ וליז מבלים בטיולים בדרום מזרח אסיה. בעוד שכלפי חוץ הם "מעבירים את זמן", מחכים עד שהתהליך הבירוקרטי יאשר את ויזת החתן של פיליפ, כלפי פנים, אליזבת עוברת תהליך קשה עוד יותר, ומנסה להשלים עם מה שהיא מכנה "מוסד הנישואין". "מה שבאמת רציתי, יותר מכל דבר אחר", היא מסבירה, "היה למצוא דרך כלשהי בה אוכל לקבל בברכה את הנישואין עם פיליפ כשהיום הגדול יגיע, ולא רק לבלוע את גורלי כמו גלולה קשה ומרה."
לוותר על הכל
הבסיס להתנגדותה העיקשת של אליזבת לנישואין, גלום בסיפור המעיל של סבתא שלה, ששמה הוא מוד.
סבתא מוד נולדה בחווה במינסוטה בשנת 1913, עם חך שסוע באופן חמור. גם אחרי הניתוח, נותרה על פניה צלקת גדולה במרכז פניה, מה שהפך אותה, לדעת כולם, לחסרת כל סיכוי להינשא. מתוך הבנה שיהיה עליה לקיים את עצמה בחייה, ניתנה לה האפשרות לסיים את התיכון (מותרות שאחיה בחווה לא זכו להן).
אחרי סיום הלימודים, בעוד שיתר הבנות בחברה שלה ציפו בדריכות לנישואין ולאימהוּת, מוד יצאה להרפתקה נפלאה. היא נסעה לבדה למונטנה, עבדה במסעדה, עיצבה את שערה בסלסול קבוע ויוקרתי שנעשה על ידי ספר מומחה, יצאה לסרטים וקראה ספרים. בשובה למינסוטה, היא השיגה משרה של מנהלת משק בית ומזכירה עבור גברת פרקר העשירה, אשת החברה הגבוהה שערכה מסיבות עם הסטייקים, המשקאות החריפים והסיגריות הטובים ביותר.
כותבת נכדתה ליז: "עצמאות נעוריה מתוארת בצורה הטובה ביותר באפיזודה הבאה: מעיל מדהים בצבע היין, עם צווארון פרווה אמיתי שהיא קנתה לעצמה תמורת 20$... אני מאמינה שתוכלו לעבור בפינצטה על כל העץ המשפחתי שלי, ולא למצוא אפילו אישה אחת לפני מוד, שקנתה לעצמה אי פעם דבר כל כך יפה וכל כך יקר".
השינוי האכזרי בחייה בא לידי ביטוי כשבתה הראשונה של מוד נולדה
ואז, להפתעת כולם, מוד נישאה לנער חווה יפה. היא עברה לגור בחדר נפרד בדירת החווה של חמיה, והתחילה ללדת ילדים. "החיים שלה אחר כך היו במידה רבה סבל ועבודה קשה בלתי פוסקים", כותבת ליז. השינוי האכזרי בחייה בא לידי ביטוי כשבתה הראשונה של מוד נולדה. מוד חתכה את מעילה האהוב בצבע היין, והשתמשה בבד כדי לתפור חליפת חג-מולד לתינוקת החדשה."
מספרת נכדתה המיוסרת: "זה תמיד היה בעיני הדימוי המעשי למה שהנישואין עושים ל... אישה במשפחה שלי... משום שמה שעשתה סבתא שלי עם מעילה היפה (הדבר היפה ביותר שאי פעם יהיה לה), הוא מה שהנשים באותו דור (ולפני כן) עשו למען משפחותיהן ובעליהן וילדיהן. הן קרעו את החלקים הגאים ביותר שבהן וויתרו עליהם".
במילים אלה חושפת אליזבת את הפחד שעומד מאחורי הורתו ולידתו של הספר, ניסיונותיה הנואשים להבין את משמעות הנישואין בעולם המערבי. אולם, כדי לשאול מהי מטרת הנישואין, חייבים לשאול קודם מהי מטרת החיים - משום שהנישואין הם רק נתיב אחד בתוכנית הלימודים הגדולה שנקראת "החיים". אליזבת טועה את הטעות הבסיסית שלה, בהנחתה שמטרת החיים היא ביטוי עצמי, בשונה מהתעלות עצמית.
מדוע הנישואין חשובים
אליזבת שבילתה ארבעה חודשים באשרם הודי (כמתואר בספרה) כשהיא מקרצפת על ארבע את רצפת המנזר, ודאי למדה שם שהאויב של האני הגבוה הוא האגו, שאותו חייבים לאמן, לאלף, להלקות ולהעלות.
הגורו של ליז היה רואה במוד בעלת המעיל האופנתי, שנהנית מתסרוקות, סרטים ומסיבות רהבתניות - אסירה תועה של האגו של עצמה; ובמוד הנשואה והאימהית, במצב של נתינה ועזרה - אישה שניסרה את סורגי כלאה בכל פעם בה העמידה בראש סדר העדיפויות את זולתה (ובאמת ליז נדהמת כשסבתהּ מספרת לה, שהתקופה המאושרת ביותר בחייה לא הייתה כשהיא עבדה אצל גברת פרקר, אלא דווקא ארבע השנים הראשונות לנישואיה).
כשהמטרה היא התעלות עצמית, הנישואין אינם המקלקל הראשי, אלא המקדם הראשי.
כשהמטרה היא התעלות עצמית, הנישואין אינם המקלקל הראשי, אלא המקדם הראשי. המשמעת היומיומית של ויתור על רצונותינו לטובת בן/בת הזוג - כשיוצאים למסעדה סינית למרות שמעדיפים איטלקית, כשישנים כשהמזגן מכוון ל-18 מעלות מקפיאות כשאנחנו מעדיפים 23 – יכולה לשחרר אותנו מכלא האנוכיות והאגוצנטריות.
היהדות, לבדה בין הדתות הגדולות, תמיד ראתה בנישואין את המסלול הרוחני הגבוה יותר. אחרי שאליזבת מתעדת את השלב המוקדם בו החלה הכנסייה לדגול בפרישות ולהתנגד לנישואין, היא קובעת: "אז כשהשמרנים הדתיים של ימינו מתפייטים בנוסטלגיה על איך שהנישואין הם מסורת מקודשת שנמשכת ברציפות מזה אלפי שנים, הם צודקים לגמרי, אבל בתנאי אחד – רק אם הם מדברים במקרה על היהדות."
על פי התורה (בראשית א, כז), אדם הראשון נברא כשחציו גבר וחציו אישה. אחר כך, ישותו האנדרוגינוסית פוצלה, כשא-לוהים הפריד ממנו צלע (מלשון צד ולא עצם הצלע, כפי שטועים פעמים רבות) אחת, ויצר ממנה ישות נשית נפרדת. את השלמות הבראשיתית ניתן להחזיר רק על ידי נישואין.
כששני יהודים מתחתנים, תהליך מיסטי מתרחש תחת החופה; שתי נשמותיהם ניתכות לנשמה אחת, כשהאחדות החדשה שלהם, יכולה להוות משכן לשכינה הא-לוהית בעולם הזה. ואכן, בית המקדש בירושלים מכונה בשם "בית", ובו שכנה השכינה - גילוי שם הא-ל האינסופי בעולם הסופי שלנו. כפי שאומר התלמוד הירושלמי: "אי אפשר לאיש בלא אישה, ואי אפשר לאישה בלא איש, אי אפשר לשניהן בלא שכינה."
בניגוד לחשש שהנישואין מטשטשים את האני, הם מרחיבים את העצמיות להכללתו של בן הזוג
בניגוד לחששה של אליזבת שהנישואין מטשטשים את האני, הם מרחיבים את העצמיות להכללתו של בן הזוג. מבחינה זאת, נוכל לנצל את דימוי המעיל בו היא משתמשת עבור הנישואין. המעיל עוטף את האדם ומגן עליו מפני קור, רוח וכוחות חיצוניים נוספים. המעיל משרטט את גבולות העצמיות; אין מקום לאף אחד חוץ ממך בתוך המעיל שלך. לעומת זאת, החופה היא אריג שמגן על כל מי שעומד מתחתיה: בני הזוג ובני משפחותיהם. חופה מסמלת את הבית שהזוג החדש עומד להקים, שהוא לבושם המשותף ומטרתם המשותפת.
על פי היהדות, מטרת הנישואין היא ליצור תחום מקודש שבו תוכל לשכון השכינה. מאז שבית המקדש חרב, אין אפשרות אחרת להתחבר לא-לוהים בכל המישורים, אלא דרך התקשרות לבן הזוג.
מדובר בתהליך קשה (למרות שהמאמץ שווה), משום שהגבר והאישה כל כך שונים במבנה הגופני, הפסיכולוגי והרוחני שלהם. ולכן חשובה כל כך ההתחייבות. כל עוד קיים נתיב מילוט, נשתמש בו ברגע שהמצב יהיה יותר מדי קשה. כשאין דרך החוצה, ננצל את הפוטנציאל שלנו במלואו כדי להצליח.
במערכת יחסים זוגית ללא נישואין, קיימים פתחי מילוט רבים. לעומת זאת, ברגע שהאדם מחליט להינשא, נשארת לו רק דרך יציאה אחת: גירושין. בעוד שאליזבת עם הרקע הנוצרי שלה, מתייחסת לגירושין כאל "חטא", ביהדות הגירושין הם דרך יציאה קבילה שמוצעת ע"י התורה. למרות זאת, דלת הגירושין צרה ומכוסה בגדר תיל, ובלתי אפשרי לצאת ממנה בלא פגע. לכן, לאדם נשוי ראוי יותר למתוח את עצמו, להשתנות, להסתגל ולצמוח בכדי להביא להצלחתה של מערכת היחסים.
כפי שמסביר הרב נחום ברוורמן את ההשקפה היהודית על נישואין וגירושין: "מה האחריות שלי כלפי ידי? אני לא אחראי על היד שלי. אני היד שלי." בדומה, בני הזוג שלנו הם חלק מאיתנו, וכמו שלא נכרות את היד שלנו כל עוד היא לא מפתחת נמק ומסכנת את חיינו, כך יש לשקול גירושין, שהם למעשה קטיעה, רק כששמירה על מערכת היחסים הורגת אותנו.
יוונית מול עברית
אחרי שניהלתי דיון מנטלי עם המחברת לכל אורך הפרק העוסק במחויבות לנישואין, הופתעתי כשלקראת הסוף הפכתי דף ומצאתי את טיעוניי מודפסים שחור על גבי לבן. אליזבת מסיקה שהתנגדותה העזה לנישואין נובעת מכך שהיא "יווניה" ולא "עברייה". וכך היא מסבירה את דבריה:
"פילוסופים הבינו מזמן שסלע האם עליו ניצבת התרבות המערבית מבוסס על שתי תפיסות עולם – היוונית והעברית – וכל צד שנאמץ בצורה חזקה יותר, יקבע במידה רבה כיצד נראה את החיים.
"מהיוונים... אימצנו את הרעיונות על ההומניזם החילוני וקדושת הפרט... "עבריות", היא מילת קיצור לתפיסת עולם עתיקה של שבטיות (התייחסותה החוזרת לשבטיות גרמה לי לחוש כאילו מחרוזת שיני נמר ענודה לצווארי ועצם מזדקרת מאפי), אמונה, ציות, וכבוד... הכלל חשוב יותר מהפרט, מוסריות חשובה יותר מאושר, ושבועות אסור להפר.
"הבעיה היא, שהתרבות המערבית המודרנית אימצה איך-שהוא את שתי התפיסות העתיקות הללו, למרות שמעולם לא הצלחנו ליישב ביניהן לחלוטין, משום שבלתי אפשרי ליישב ביניהן... הקוד החוקי שלנו יווני בעיקרו; הקוד המוסרי שלנו, יהודי בעיקרו. אין לנו דרך לחשוב על עצמאות, אינטלקט וקדושת הפרט בצורה שאינה יוונית. אין לנו דרך לחשוב על צדק ורצון הא-ל בצורה שאינה יהודית."
המאהב היווני המושלם הוא אירוטי; המאהב העברי המושלם הוא נאמן. התשוקה יוונית; המסירות יהודית. בסופו של דבר, כשידו של מחלק ההגירה האמריקני על ההדק, אליזבת היווניה נישאת לפיליפ ואני מוסרת לה את ברכותיה כמתנת נישואין: יהי רצון שתמצאי בביתך כאשה נשואה, את כל מה שחיפשת באיטליה (הנאה), בהודו (קרבה לא-לוהים) ובבאלי (איזון).
(20) דליה.בלק, 15/1/2012 21:38
"הנישואין"
אין ספק שמעניין לקרוא את שכתבת ואת דעתם של האחרים בנושא, רק שהוסיף כאם ורעייה שמוסד הנישואין חייב להיות מנה אחת"מעוגת "החיים ולא "העוגה "עצמה, והרי יש בחיי אדם עוד כולכך הרבה ואל לא\לה לוותר עליהם . יותר מזה-אוי לאיש\ה אשר תאפשר לסגור עולמ\ה בחיי הנישואין בלבד, אנחנו באים לעולם עם מהות ויעדים וחובתנו למען נפשנו לתור ולמצוא, לחפש ולהנות מהדרך ולא להתבצר בדלת אמות המוסד שנקרא נישואין עם כל הכבוד למעמד, עם השנים גלתי עד כמה חונכנו(הנשים) להאמין בקלישאה זו-חבל! ואני שמחה שלמדתי (אף פעם לא מאוחר)והבנתי לפני שאומר רגע לפני מותי-"חבל ש..או אילו הייתי יכולה להחזיר את הזמן אז...נישואין הם ברכה בתנאי שאנחנו צומחים במקביל,אך בגזעים שונים, שאנחנו מצמיחים ענפים ארוכים ויפים שמצלים אחד את השני ובעיקר שיש לכל אחד מספיק מקום לשורשים עמוקים,ארוכים ואיתנים וצמרתנו יציבה ואינה תלויה בדבר.
(19) פנינה פימה, 18/11/2011 05:00
זלמן ארן 7 אשדןד
מוסר אסכל אהבתי
(18) אנונימית, 5/11/2011 09:01
מאמר יפהפה, למרות שאני חולקת עליו.. בסעיף " יוונית מול עברית" כתוב שה"מוסריות חשובה מהאושר".סעיף זה מבוסס על התורה היהודית שאינני מפקפקת בחוכמתה האין סופית, שאינני מסוגלת להבין או ליקלוט את כולה , למרות זאת עם הכילים שרכשתי עד היום והם האמצעים היחדים שמתוכם יכולה אני לנתח לחשוב ולפעול, אני חושבת שאין לאיש זכות לקבוע מה זה מוסריות מוחלטת וכיצד אדם יוכל לאמר לחברו אושרך בחיים לא מחוייב המציאות..... אם יש דבר שאדם מנסה להשיג בחיים זה אושרו. אדם מאושר בחייו יוכל לפזר אושר שמחה והתחשבות בזולת אושר ושמחה של אדם לא צריך ולא חייב להיות על חשבון אושרם של אחרים. לעתים מעשים שנחשבים למוסרים הם דרך לכבול אנשים למסגרת עומללה שלדעתי היא עצמה "לא מוסרית".
שרון, 9/11/2011 13:11
אושר אל מול מוסריות
התבוננות על אושר אל מול מוסריות כקטבים שונים ברצף המנהלים ביניהם דיאלוג ערכי, לדעתי, טעות היא ביסודה. בתוך אותו תהליך התעלות מדובר, ניתן לראות בכתבים מן היהדות השקה מעניינת לפילוסופיות מערביות, הרמב"ם מדבר על דרגות התפתחות אנושיות כשבתחתית מצוי אותו אדם שחייו סובבים סביב ה"נעים לי, לא נעים לי". מן הסתם אדם זה יגדיר את אושרו בצורה מסויימת, שלטעמי איננה תואמת את הגדרת האושר כפי שנתפסת ע"י אליזבת. עוד מסביר הרמב"ם כי דרגת ההתעלות הבאה מדברת על אדם המודד את חייו בכלים מוסריים. הדרך המוסרית מהווה אמצעי להמשך התפתחותו של האדם, אך אין בה משום מטרת העל הסופית, התנהלות בדרך המוסר תאפשר את התעלותנו אל אדם העל המנהל את חייו על פי אמות האמת, שהיא מוחלטת והיא איננה מתקיימת בניפרד מהאושר המדובר. אדם שעשה את דרכו עד שם הוא אדם מאושר ולא משום שהתפשר בדרך אלא משום שאישור הדרך עשתה אותו מאושר. התעלות אינה מצריכה וויתור, בהבנות הגבוהות איננו "משלמים מחיר", שלמות לא יכולה לנבוע מחסר ובעולם אוטופי, הייתי שמחה, שלא כבלי הנישואין יחזקו את מאמציי בדרך, אלא אותה אמת פנימית שאין לה צורך בהגדרות חיצוניות.
(17) יוסף איזנשטדט, 4/11/2011 09:28
מגלומניה וטעות לוגית במונח "מטרת החיים".
החיים הם מרחב אפשרויות חסרות מטרה. על כן "מטרת החיים" הינה הגדרה ריקה שאחריה מבחינת קטגוריה לוגית. כל אחד ברצותו- יבחר ביעדים לחייו למען טעינתם בחשיבות כלשהי, או ימנע יחיה את חייו, ללא כל נסיון מאולץ לכפות עליהם משמעות. כי מטרת החיים היא אבסורדית. נתיב החיים מוביל אל המוות ועל כן מטרת החיים היא המוות לבדו. כל השאר: תרבות, מדע, נישואין וילדים, ועוד- אלו רק אפשרויות לביטוי עצמי במסגרת החיים ועל כן אינם מטרה כלל ועיקר. החיים אינם מטרה. לעיתים אדם יבחר להקריב את חייו למען מטרה שבעיניו נעלה יותר. ממש כפי שכל בחירה להגשמת מטרה אחת במסגרת חייו היא ויתור על הגשמת מטרה אחרת. חוויות במסגרת החיים עדיין אינם הבטחה לעמקות ולרמה תודעתית נשגבה יותר. על כן עצם הביטוי "מטרת החיים" אפילו שקוסם לרדודי מחשבה- הינו ריק מבחינה לוגית ומגלומני מבחינת מנסחו.
(16) אנונימי, 31/10/2011 08:05
מאמר מעולה! תודה.
(15) תום, 30/10/2011 20:48
בבתי-הדין, רוממות-קדושת-הנישואין בגרונם, וקלות הגא בפסיקותיהם
דייני בתי-הדין הרבניים, שלכאורה מחוייבים להקפיד ולסייע בשמירת קשרי-הנישואין ומסגרת-המשפחה, נוטים לאחרונה בכוון הנאור, המודרני, והפתוח, עד כדי שמץ של פמיניזם. די בכך שאישה תודיע שהיא אינה רוצה עוד בקשר-הנישואין עם בן-זוגה, ואם יש איתה עורכת-דין או טוען רבני ממולחים הם גם שוטחים רשימת "אמתלאות מבוררות" ארוכה ולכאורה "משכנעת, שהדיינים יטו לפסוק מתן גט ויחייבו או יצוו לכפות את האיש להעניק לה אותו. יכול האיש לכפור בכל הטענות נגדו, להתחנן על נפשו, להודיע שבלעדי המשפחה אין לו חיים, להצהיר על אהבתו לבת-זוגו, ובלי להודות בכל האשמותיה כלפיו להבטיח תיקון וכפרה וישור-ההדורים... שום דבר לא יעזור לו. אפילו אם הבנים והבנות יזומנו לבית-הדין ויאמרו שמסגרת-המשפחה יקרה להם ואינם רוצים שתתפרק, די שהאישה אומרת "לא רוצה אני", כדי ששום הצעה או המלצה לנסות שלום-בית לא תצא מלפני הדיינים. האישה אמרה את רצונה, הדיינים מקבלים את דבריה כפשוטם, וכופים על הגבר - אפילו בגזירות שיטילו עליו אימה ולחץ, משלילת-הדרכון ורשיון-הנהיגה ועד כליאה מאחורי סורג ובריח - עד שיאמר "רוצה אני", גם אם זהו דבר-שקר, והוא בכלל לא רוצה לתת לאשתו גט. הדיינים יעדיפו שקר מפי האיש, על פני שכנוע-האישה לאפשר נסיון של שלום-בית ! שמעתי את אחד הדיינים מדבר בתכנית רדיו ארוכות על קדושת-המשפחה... ובסוף דבריו הוא הוסיף: "אבל אם האישה לא רוצה, אין ברירה אלא"... ובזה נסתם הגולל על עוד משפחה בישראל.
נשוי, 31/10/2011 09:38
כמובן שצריך להשקיע בשלום בית ולא להתגרש על פי גחמה
אך אם אחד מבני הזוג לא רוצה לאורך זמן, לא נראה שאפשר לעשות משהו בנידון...
יוסי, 3/11/2011 16:23
כמה רוע אפשר לבלוע
אינני מכירך ובכל זאת אני נוטה להאמין לדיינים שמיררת לאשתך את החיים. לצערי הדיינים לא ממהרים לאשר גט גם כשהוא נחוץ מאוד והמשפחה כבר מפורקת. ובכן ידידי אחרת קצת עם מילות האהבה שלך
(14) אפרת, 30/10/2011 19:42
עדיין יש לי קושיה
אם באמת כל מטרת הנישואין היא התעלות עצמית, אז מדוע אין האישה חייבת ב"פרו ורבו" כמו גבר? מדוע כפו על הגבר בלבד להתעלות על עצמו? האם האישה כבר מושלמת דיה או שהיא יכולה למצוא לעצמה דרכים אחרות להתעלות על עצמה?
(13) אנונימי, 30/10/2011 18:44
מאמר מעניין ביותר ומרתק!!!!!
ישר כוח.
(12) הילה, 30/10/2011 17:56
,ducv
תודה על המאמר. היה מעניין לקרוא. אכן, החיים הם מסע מעניין ורב תהפוכות. אשרי כל מי שזכה לזוגיות טובה, זה מתנה נפלאה, כמו מתנות אחרות שהקב"ה מחלק לאנשים מסויימים, ולאחרים הוא מחלק מתנות אחרות. אי אפשר להקיש ממקרה אחד לשני, אך לדעתי האישית זוגיות טובה מורבת מהרבה עבודה משותפת ופרטנית - כל אחד על מידותיו הוא, ושני בני הזוג על הזוגיות, וכמו כן הרבה סיעתא דשמיא. צריך כלים, צריך תפילה, צריך עבודה, וצריך סיעתא דשמיא, וכשיש זוגיות טובה, זו המתנה הכי נפלאה שיכולה להיות.
(11) הילה רבקה, 30/10/2011 17:50
תגובה לאליזבט
החיים מזמנים לנו הזדמנויות לשינוי. אנחנו לא תמיד יודעים מה טוב לנו באמת, ותוך כדי התנסות מבינים שרק הקב"ה מנהל בעצם את חיינו [אם כי יש לנו בחירה במקום של התגובה: איך להגיב למאורעות שהקב"ה מביא עלינו] אנחנו טועים לחשוב שאנחנו יודעים מה טוב לנו, ואז,, במקום שאנו מרגישים שהנה, הגשמנו את מטרתינו, וחלומותינו, בא צונאמי וטורף את הקלפים ומתחיל משחק חדש. רק דרך היהדות והתורה האמיתית, על פי החסידות, היא דרך האמת, ולכן מה לנו לרעות בשדות זרים. הסיבה שהבאנו לעולם היא לעבוד על מידותינו, לעבוד את השם דרך התורה והמצוות ולעשות צדקה וחסד עם זולתנו. כמה שזה נשמע בנאלי - זו הדרך להוביל אותנו לתובנות הנכונות בחיינו מבלי שנשקר לעצמנו. לחיות חיי אמת. בכל אופן, הסיפור מעניין מאוד, יישר כוח לכותבת
(10) כלה טריה, 30/10/2011 16:43
כשקפוא לך במזגן...
הבנתי את העיקרון של וויתור והתפשרות, אבל מה עושים כשזה גורם לך צער עמוק, איך נמנעים מכך, ואיך לא ממירים את התחושות הללו לתסכול? איך הופכים את הוויתור לדבר שבאמת מצמיח אותי ולא מדכא אותי? אשמח מאוד להתייחסות
כלה וותיקה....., 31/10/2011 10:25
אנסה לעזור
התחתנתי לפני 27 שנים, ואקדים ואומר כי חיי הנישואין שלי טובים מאד (גם אז וגם היום). עדיין, למרות זאת, ככלה טריה גיליתי עד מהרה כי עלי להקריב את רב תכניותי האישיות לטובת בעלי, הילדים, המשפחה. לא זו בלבד - ברב המקרים גם לא מעריכים את הקורבן אלא רואים זאת כמובן מאליו. שנים רבות חייתי עם הסתירה הזו, לכן אני מאד מבינה את השאלה ששאלת. אין לי פיתרון פלאים, אבל אוכל לספר לך מה הייתה הדרך שלי בתקווה שתהיה בכך תועלת כלשהי עבורך. העיקרון הראשון: מאחר ושלמות המשפחה והזוגיות הייתה חשובה לי מאד, לא התפתיתי לגרושין בשום אופן. שקלתי את האפשרות פעמים אחדות, אך מעולם לא עשיתי משהו מעשי בכיוון - אפילו לא לשוחח על כך עם חברה. (כי כל מי שתדברי איתו, יביא תמיד לשיחה את העולם שלו ואי אפשר לדעת מאיפה באים השיקולים שלו/ה, האם הם טובים עבורך). בכלל, לדעתי בזיווג טוב יש מימד של קדושה, ומותר להפר אותו רק אם יש בזיווג סיכון חיי בן/בת הזוג - למשל, אלימות, התמכרויות למיניהן וכו'. עיקרון שני: ההקרבה היא לא לנצח, כשהילדים יגדלו מספיק יהיה זמן להגשים שאיפות אישיות. ואני מאמינה שכשרוצים משהו מספיק אז ניתן להשיג אותו - גם בגיל מבוגר. לגבי עצמי זה הצליח - הוצאתי תואר במחשבים בגיל 49, עבדתי שנים אחדות במשרת ניהול בכירה בתחום הזה, לילדים שלי אני משמשת דוגמה חיה לאדם לומד ומתפתח. נכון שאם הייתי מתחילה בגיל צעיר יותר הייתי מגיעה רחוק יותר, אבל היי - יש לי משפחה נהדרת! עיקרון שלישי: בעינייני יום יום, כמו המזגן - מדברים. מחליטים לפי ההגיון - למשל, מי שקר לו יכול ללבוש משהו, מי שחם לו לא יכול לפשוט את עורו כדי להצטנן. בעלי מאד לא אוהב לדבר, ולא אוהב להפסיד בויכוחים. אז למדתי איך לעשות את זה, אבל זה כבר נושא למייל אחר. בהצלחה!
אנונימי, 31/10/2011 11:27
איזה תגובה נפלאה
היה שווה לקרא את המאמר כדי להיתקל בתגובה שלך. נראה שאת אישה עם הרבה חכמת חיים.
אנונימי, 31/10/2011 20:02
וואו, להקריב את התוכניות שלי... נשמע קצת מפחיד....
(9) שולה קסם שירן, 30/10/2011 15:57
נישואין - כן או לאו
קראתי את הספר המדובר ואכן, ליז חיפשה זמן רב דרך לגבש לה דעה בנושא החיים בכלל והזוגיות בפרט. בסופו של דבר נישאה לפיליפ, למרות התנגדויות רבות שהיו לה קודם לנישואין הללו. אנו בנויים לחיות בשניים וכל אחד שחי בגפו הוא חצי בן אדם. אסור לוותר על הזוגיות הזו שלתוכה נולדנו. וגירושין בין שני בני זוג הם קרע שככל שנתפור וננסה לאחות אותו, ימשיך להיות מכוער.
(8) אנונימי, 30/10/2011 14:52
מקסים
מקסים ומרגש.תודה!
(7) דנה, 30/10/2011 14:47
נישואין
אוקי מאמר מדהים ,ואולי בכל זאת מחזק,כי אם השמירה על המוסד הורגת צריך לפרר אותו לפני שיפר אותך
(6) רעות, 30/10/2011 14:11
שני הצדדים קיימים
בקשר לנישואין: הנישואין הם כלי. הרבה נשים יהודיות סבלו וסובלות מהנישואין שלהן וממעמדן. חלקן מסורבות גט שנים. יש זוגות שיש להם זוגיות ארוכה ונפלאה ומלאת נתינה, והם חיים ללא נישואין (לא שאני בעד). אז נכון שנישואין לפי היהדות מקודשים, אבל זה לא הופך כל נישואין אוטומטית למוצלחים ואוטופיים. ובקשר להמשך - היהדות מחנכת אותנו בצורה חזקה, יפה וערכית שהעולם בנוי מחסד, מנתינה לזולת ולכלל. בטווח המיידית נתינה לכלל היא לרוב ע"ח הפרט, ודגש על הפרט הוא לרוב על חשבון הכלל. אבל לטווח הארוך - חייבים את שניהם. יש שמדגישים כ"כ הנתינה וה"יציאה מעצמך למען האחר", עד ששוכחים את הפרט. שוכחים את האיזון, ומשכיחים מאיתנו שאנחנו אנושיים. כשזה כך הנתינה וההתמסרות לכלל, למשפחה חסרה, ומחסירה מהנותן. לדעתי זה כמעט כמו מוות. אז בקיצור התורה נתנה לנו כלים, וחוקים ואת הדרך הנכונה לחיות ולבנות, אבל יש לזה כ"כ הרבה סעיפים בפנים, והסוד הוא האיזון הנכון, והכוונות הטובות. ואלו לפעמים שונים מאוד מאדם לאדם. תודה על המאמר. נהניתי לקרוא
(5) נחמה, 30/10/2011 13:57
חזק וברוך על המאמר החשוב
בס"ד שלום, חזק וברוך על המאמר. אכן דברים נכונים וחשובים מאוד. לעניות דעתי, ככל שננהג ב"ואהבת לרעך עמוך" אחד עם השני, קל וחומר עם בני הזוג לאיהיה כל צורך להיות בהגנה. לכולנו מטרה משותפת שלכולם יהיה טוב. בתודה ובברכה שיבנה בית המקדש במהרה
(4) נעמה, 30/10/2011 13:54
מאמר יפה ומעניין
ממש מרתק. יישר כח
(3) שלומי מלכה, 30/10/2011 13:28
נישואין
פשוט ,ברור ומדהים ,אין על המאמרים שאתם שולחים,אני לומד מהם המון. תודה רבה לכם
(2) חיים, 30/10/2011 13:16
מאמר חזק
ראיתי את הסרט ומאז התחתנתי ומה שכתבת מאוד מעניין. תודה וחיים טובים גם לך.
(1) חזי, 30/10/2011 13:16
בריאת האדם
פסוקים כז, כח , ניתן יותר בקלות לפרש כבריאת 2 אנשים ולא אדם דו תכליתי."זכר ונקבה ברא אותם". אותם ולא אותו! וכן "ויברך אותם.."