רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

עם ישראל

"לא" לשריפת גופות

ט״ו בטבת ה׳תשע״ט ט״ו בטבת ה׳תשע״ט 23/12/2018 | מאת הרב בנימין בלך

עבור חלק מהאנשים, עצם היותו של המוות בלתי נמנע היא דבר מפחיד. עבור המאמינים במסורת היהודית, המבטיחה את המשכיות הנשמה גם לאחר עזיבת הגוף, המוות הוא לא יותר מאשר מעבר מחדר אחד למשנהו, מהמסדרון אל אולם הנשפים. המסע שאנו מכנים בשם "חיים" מסתיים עם לידתנו לתוך הנצח.

כדי להבין את המוות יש להיכנס לממלכה שבה קיומה של אמונה הוא תנאי מקדים הכרחי. שכן, אף בן אנוש לא חזר אי פעם מן הקבר כדי לתת לנו דיווח ממקור ראשון. ועדיין, רוב המאמינים בתנ"ך, כמו גם מאמינים מדתות רבות אחרות, הגיעו איכשהו למסקנות דומות: יש חיים אחרי המוות. בני אדם הם שילוב מופלא של גוף ונשמה. מקורה של הנשמה הוא אלוהים. כפי שמסופר לנו בסיפור הבריאה, אלוהים הפיח רוח חיים בגופו של אדם הראשון - חלק מרוחו שלו. אלוהים, על פי ההגדרה, הוא נצחי. וכך גם חלק מאיתנו, החלק שמגדיר אותנו באמת, החלק שהופך אותנו למי שאנחנו, החלק שמייצג את הייחודיות שלנו, החלק שהוא המפתח למהות שלנו ולכל הווייתנו.

התורה נפתחת באות ב'. הערך של האות ב' בגימטריה הוא 2. המסר הראשון של התורה המספרת לנו על בריאת העולם הזה הוא כי קיים עולם שני - העולם שעומד להגיע בתום השהות הארעית שלנו עלי אדמות. זוהי אמת שדורשת מאיתנו בחינה מדוקדקת של האופן בו אנו מנהלים את חיינו. יתרה מכך, עליה להנחות אותנו בדרך בה אנו מתמודדים עם הגוף לאחר המוות.

למרבה הצער, ובכאב גדול, עלינו להתייחס לתופעה בת-ימינו שבה אנשים בוחרים לוותר על קבורה יהודית ומבקשים לשרוף את גופתם. מגמה זו זכתה לתשומת לב רבה לאחרונה כשרונה רמון, אלמנתו של האסטרונאוט הישראלי הראשון אילן רמון, ביקשה לשרוף את גופתה בצוואה שכתבה לפני מותה בטרם עת מסרטן הלבלב.

אין בליבי אלא הערכה עצומה לפועלה של רונה רמון. האופן בו חיה את חייה היה מעורר השראה מעבר לכל קנה מידה. למרבה הצער, האופן בו בחרה להיפרד משרידיה הגשמיים מהווה סטייה טרגית מהמסורת היהודית, מסורת ששורשיה מגיעים עד אברהם אבינו, היהודי הראשון, ששילם בשמחה את ההון שנדרש ממנו כדי לקבור את שרה במערת המכפלה במקום בו, לפי המדרש, נקברו גם אדם וחווה.

ליבי נשבר כשקראתי את הסיבה שהניעה את רונה לבקש את שריפת גופתה. כאם לארבעה שבעלה נספה בהתרסקות מעבורת החלל קולומביה עם חזרתה האומללה לכדור הארץ, היה עליה לשרוד גם את הטרגדיה הנוספת של מות בנה בתאונת אימונים, במהלכה התרסק מטוס ה- F-16 שהטיס כטייס קרב. כשמשקלן הכבד של טרגדיות אלה על כתפיה, הגיעה רונה למסקנה - כפי שכתבה לפני פטירתה - שאינה רוצה כי ילדיה ומשפחתה ייאלצו לעבור לוויה נוספת.

אל לי לשפוט אותה ואין לי ביקורת על ההחלטה שקיבלה. ללא ספק הטרגדיות של עברה היו אחראיות להחלטה זו. אולם אני מאמין כי עלינו להזכיר לעצמנו את מה שאלפי שנות היסטוריה יהודית זיהו בתור הדרך ההולמת והמכובדת ביותר לכבד את אהובינו ברגע שנשמותיהם עוזבות את גופם.

יהודים עורכים טקס סימבולי מעניין בתגובה למות יקיריהם הקרובים ביותר. טקס זה נקרא קריעה - ובו אנו קורעים פיסה מהלבוש. אנשים סבורים שהמטרה היא לאפשר את השחרור הפיזי, לקרוע משהו כסימן לכעס. אולם, לא זה היה ההסבר שסיפקו המיסטיקנים הקבליים לטקס זה.

הקשר בין הבגד לגוף מקביל באופן סימבולי לקשר בין הגוף לנשמה. הלבוש מכסה אותנו, הוא אינו המהות או הזהות שלנו. אם בגד שאנו לובשים נקרע, זה לא באמת משפיע עלינו. ה"אני" האמיתי שלנו נותר ללא פגע. באותו אופן, הגוף שלנו הוא ה"בגד" של הנשמה. הגוף חיצוני לה, האחד אינו תלוי בשני.

המוות משול לקריעת המלבוש החיצוני שלנו, אולם הוא לא יותר מכך. מסיבה זו, האבלים מקיימים את מצוות הקריעה, כדי לאשר שלמרות הכאב העצום שנגרם לנו בעקבות פטירתו של יקירנו, עדיין יש נחמה גדולה יותר בידיעה ש"קריעת הבגד" לא פגעה במהותו האמיתית.

עם זאת, גם אם תפקידו של הגוף מסתיים עם המוות, אל לנו לזלזל בחיבור רב-העוצמה שנשאר גם לאחר שהמוות מנתק את הקשרים בין הגוף הגשמי לבין הנשמה. הנשמה חייבת את חייה עלי אדמות לגוף. במשך זמן רב שניהם התקיימו בצוותא, ביחסים הדדיים. כשהנשמה נפרדת מהגוף בזמן המוות, מספרת לנו המסורת כי היא עושה זאת בשלבים. היא מהססת לפני הפרידה הסופית משותפה הגשמי. כמו מגנט, הנשמה ממשיכה להימשך לגוף - המקום בו התגוררה במשך שנים כה רבות. היא נשארת קרובה אל הגוף ומתקשה לקבל את המציאות של הפרידה הסופית.

כמעט כל הדתות והתרבויות מכירות בכך שהקשר בין הגוף לנשמה מתקיים גם אחרי המוות. ביהדות יש חשיבות מיוחדת להעניק ל"מלבוש הגשמי" - זה שאפשר לנשמה לבצע את משימת חייה - יחס מכבד. הגוף נרחץ בקפידה, למרות שבמהרה יתפרק. למשך זמן רב ככל האפשר, הגוף זכאי לאותו יחס של כבוד לו זכה בזמן החיים. הגוף שומר גם על זכותו לצניעות - רק נשים יכולות להכין גופה של אישה לקבורה ורק גברים יכולים להכין גופה של גבר. הגופה מוכנסת לתוך ארון סגור, כך שהסובבים אותה לא יישארו עם הזיכרון של אדם שערכו פחות באופן כלשהו.

מה שמפתיע עוד יותר הוא שלפי ההלכה, נאסר על הנמצאים בקרבתו המיידית של המת לאכול ולשתות או לקיים מצווה - כיוון שהדבר משול ללעג כלפי המת, שאינו מסוגל כעת לעשות דברים אלה. אין זה משנה אם הגוף המת יודע מכך או לא - לנשמת המנוח אכפת. כבוד לגוף הוא הדרך להביע את הכבוד לנשמה הנותרת קרובה עד שמובטח לה ששותפה הגשמי יזכה לטיפול הראוי.

יש ללא ספק חשיבות לעובדה שלאורך ההיסטוריה, אותם אנשים שרצו להביא את העם היהודי אל קיצו רצו לעשות זאת באמצעות אש. שני בתי המקדש בירושלים נשרפו. הנאצים בנו משרפה כדי להוציא לפועל את הפתרון הסופי. בעברית המילה הנרדפת לזבל היא "אשפה" - חיבור המילים אש ו- פֹה - כיוון שהדרך הנפוצה ביותר להיפטר מכל המיותר הייתה לשרוף אותו. אין שום הצדקה לעשות לעצמנו את מה שאויבינו עשו וממשיכים לעשות - לשרוף ולהרוס את השריד האחרון, את זכרם של האנשים שאהבנו.

אויבינו הערבים הבינו מזמן את התשוקה והמחויבות היהודית לשימור כבוד הגוף בו שכנה הנשמה היהודית. מסיבה זו הם דרשו כופר מופרז עבור החזרת גופות ישראליות - את שחרורם של מאות מחבלים פלשתיניים בתמורה לשרידיו של אפילו חייל יהודי אחד.

רונה רמון רצתה לחסוך ממשפחתה ומילדיה האבלים את הטראומה של קבורתה. אך בשנים הבאות לא יהיה לאהוביה מקום ממשי בו יוכלו להתאבל, אותו יוכלו לבקר כדי להיזכר ובאופן כלשהו להיות איתה, לצד קברה. הדבר הופך את שריפת גופתה לסיבה נוספת לדמעות.

לא נעז לשפוט את רונה רמון, דמות הירואית שסבלה אובדנים קשים מנשוא ובלתי נתפסים. אך הבה נחזק את מילותיו רבות העוצמה של המלך שלמה "וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל-הָאָרֶץ, כְּשֶׁהָיָה; וְהָרוּחַ תָּשׁוּב, אֶל-הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ" (קהלת יב, ז).

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן