תגובות למאמרים אומרות המון על המאמר. לפעמים הן חושפות פגמים בהנחותיו של המחבר או במסקנותיו, מספקות פרספקטיבה שונה או מאירות את הדברים בצורה זו או אחרת. פעמים אחרות מגלות התגובות יותר על המגיבים.

לפני מספר חודשים כתבתי מאמר על אתיאיזם. ההשראה למאמר באה מתוך טור אישי של הפילוסוף סלבואי ז'יז'ק בניו-יורק טיימס, המשבח את כבוד האתיאיזם. קראתי למאמר שלי מוסריות ואתאיזם והבהרתי נקודה ברורה אחת: למי שרואה רק כוחות אקראיים מאחורי הסיבה שאנו בני האדם מוצאים את עצמנו כאן, אין שום סיבה להאמין בחלוקה אובייקטיבית של טוב ורע.

התאמצתי להבהיר שאני לא חושב שאתיאיסטים הם אנשים רעים, ובוודאי שהאנשים הדתיים אינם טובים בהכרח. לא באתי לשפוט אף אחד, אלא להציג אמת פילוסופית מובנת מאליה: אם כל התפיסה שלנו, שמעשים מסוימים הם טובים ואחרים לא, אינה אלא גחמה של הברירה הטבעית, איננו צריכים לחוש כל מחויבות למוסר או אתיקה.

המאמר הופיע במספר מקומות שונים ותוך זמן קצר, הוא הופץ במספר רב של בלוגים אתיאיסטים, בצירוף הכחשות – או, ליתר דיוק, קטעים שאמורים להוות הכחשות.

תמיד החשבתי את האתיאיסטים לחבורה טועה, אך גם תרבותית ואינטליגנטית-יחסית. אבל רוב מאמרי התגובה בבלוגים היו פשוט עלבונות מעוטרים בכבדות בכעס ואפילו איומים, שנבעו מהאמירה שלי שאתיאיסטים הם אנשים רעים – למרות שאני לא כתבתי דבר כזה, וטענתי בדיוק להפך.

אולי הכותבים לא הבינו את ההתייחסות שלי להיטלר, סטאלין ופול פוט, כדוגמאות לכוחות לא-דתיים שהיו אחראיים למוות המוני של חפים מפשע. אבל זה היה רק כדי להעלות משקל נגד לטענתו של ז'יז'ק, שהרוע העולמי נשאב באופן מכריע מהדת (כמה מהמגיבים טענו שהיטלר היה קתולי דתי; אני מטיל בזה ספק, אבל רק כדי לשמור על הנקודה שלי, הם יכולים להחליף אותו בקליגולה, מאו, סדאם חוסיין או קים יונג II).

לא הופיעו כלל וכלל טענות-נגד רציניות המתייחסות ליסוד טענתי. שום טענה שטוב ורע יכולים להכיל איכשהו משמעות, מבלי להישען על משהו גבוה יותר מאשר אנחנו עצמנו.

תגובות אחרות (מהקוראים הזהירים יותר, בלי כל ספק), מורכבות בעיקר מארסיות בוגרת על רעיון
הא-ל, וגידופים גסים כלפיי - רבים מהם בעלי אופן אישי ישיר ובשפה שמתאימה יותר לשירותים מאשר לסלון דעות אינטלקטואלי. חושפני למדי.

ואחרי כל זאת, לא הופיעו כלל וכלל טענות-נגד רציניות המתייחסות ליסוד טענתי. שום טענה שטוב ורע יכולים להכיל איכשהו משמעות, מבלי להישען על משהו גבוה יותר מאשר אנחנו עצמנו. עבור אתיאיסט אמיתי, לא יכולה להיות משמעות מוחלטת יותר למושגי הטוב או הרע מאשר למושגים כמו ימין או שמאל.

מה שמעלה דווקא עכשיו למודעות את סוגיית המוסריות הזאת, הוא זוג רבי-מכר עכשוויים המנסים לטעון לטובת האתיאיזם. באחד מהם, מצהיר ריצ'רד דוקינס - דרוויניסט מושבע - שלהיות אתיאיסט זה דבר "אמיץ ונשגב", ולהאמין שיש משהו שבפניו אנחנו חייבים לכרוע זו מחשבה "הרסנית". באותו זמן, הסופר סם האריס מבקר בספרו את הדת, כ"מגונה" ו"דוחה לחלוטין".

שני המחברים אינם משתמשים בשפת-השוק החביבה על הבלוגרים ועדת מגיביהם, והם עושים מאמצים כנים להציג את מה שלטענתם היא 'הנקודה' באתיאיזם. אבל, גם בדוגמא שלהם, כעסם מתנשא מעל לטענותיהם.

אין ספק, קל להכחיש את מציאות הא-ל. אנחנו לא יכולים לראות אותו ויכולים (לפחות חלק מאיתנו, במאמץ ניכר ובדמיון חסר-גבולות) לדמיין שהחיים מתפתחים בעצמם, וכן, יש רע בעולם שנראה כאילו הוא ממשיך מבלי שיבוא על עונשו. אבל אמונה בא-לוהים צעדה תמיד יד ביד עם האמונה הן בהסתר הפנים והן בהיותו בלתי מובן לנו.

כעסו של האתיאיסט מספק לנו מידע רב יותר. אני חושב שהוא נובע מתוך ההכרה לאן השכנוע המוצהר שלהם חייב להוביל בהכרח. זה יהיה – על פי המאמר המקורי שלי – מקום שבו עצם מושגי המוסר והאתיקה הופכים לחסרי משמעות; תפיסת עולם שבה גנב נואף ורוצח סדרתי אכזר, אינו חבר פחות ראוי במין האנושי מאשר פילנתרופ רחב-לב וחרוץ (למעשה, מנקודת מבט אבולוציונית, יתכן שהראשון נמצא דווקא בעמדה טובה יותר להקנות את יתרונותיו למאגר הגנטי).

המחשבה הזאת כל כך מתסכלת לאתיאיסט הישר, עד שכל מה שהיא יכולה להוציא ממנו זה זעם.

אין ספק שחלק מהאתיאיסטים אינם כועסים כלל על השלכותיה של התכחשותם לשאיפה האנושית הנעלה מן הטבע. הם נהנים מהידיעה שכל מה שהם רוצים לעשות זה בסדר, כל עוד הם מצליחים לא להסתבך עם החברה והחוקים (שהם כשלעצמם חסרי משמעות אובייקטיבית) שנקבעו על ידי האדם. אם הם מוכשרים מספיק, הם יכולים 'להרים' בזהירות מוצרים מהחנות, לפגוע בהיחבא בזכויותיהם או פרטיותם של האחרים, ובסודיות לפגוע באלה שהם לא אוהבים או שמפריעים להם לממש את רצונותיהם.

רוב האתיאיסטים בכל זאת – והם לדעתי אלה שכועסים – לא היו מעלים בדעתם לעשות מעשים כאלה. משום שהם יודעים שיש טוב ורע.

רע?

האם זה רע כשכלב מושך עצם מחברו הכלבי או כשאלמנה שחורה אוכלת את בן זוגה? מובן שלא. אבל כשבן אדם גונב או פוגע או הורג את זולתו, זה שונה לחלוטין. עמוק בפנים אנחנו יודעים שאנחנו אחראים על דבר מה שמעבר לטבע הגשמי שלנו.

© 2006 AM ECHAD RESOURCES