כמעט באותו זמן יצאו לאור שני ספרים מנוגדים לחלוטין: ספר אחד נכתב על ידי נוצרי אדוק שהפך אגנוסטיקן, וספר שנכתב על ידי פרופסור לפילוסופיה, מאושיות האתיאיזם הבינלאומי, שלעת זקנה הצהיר לפתע על אמונתו בא-לוהים.

א-לוהים לא עמד בציפיות שלי

בארט ארמן הוא הדתי לשעבר, תלמיד התיאולוגיה שנטש את שינוני כתבי הקודש לטובת כתיבת ספר: "בעיית הא-ל: איך התנ"ך לא מצליח לענות על השאלה החשובה ביותר – מדוע אנחנו סובלים."

כמי שהגות תיאולוגית לא זרה לו, ארמן מכיר רבות מהתשובות הנפוצות. הסבל ככפרת עוונות, הסבל כניסיון, הסבל כמשהו שמעבר להבנתנו. הוא דוחה את כולן בחמת זעם. איבדתי את אמונתי, הוא אומר, "כי לא יכולתי יותר לשלב את טענות האמונה עם עובדות החיים... הגעתי לנקודה שפשוט לא יכולתי להאמין שיש ריבון טוב ואוהב ששולט עלינו... אם א-לוהים יכול לעשות ניסים לאורך התנ"ך, איפה הוא היום כשהבן שלך נהרג בתאונת דרכים, או כשבעלך לוקה בטרשת נפוצה?... אני פשוט לא רואה שום דבר טוב בזה שתינוקות באתיופיה מתים מתת תזונה."

  צדיק ורע לו  
     
  צדיק ורע לו / מאת הרב בנימין בלך

הרבה מהדברים שמטרידים אותנו לגבי דרכי ההשגחה, נובעים בעצם ממעשי האדם. אולם מה לגבי זמנים בהם נראה כאילו הרוע נובע ישירות מהאלוקים?

 
     

רק כדי להבהיר ששום תשובה לא תניח את דעתו בשלב הזה הוא שב ומבהיר את הסתייגותו מהרעיון שא-לוהים הוא למעלה מהבנתנו. אם זה כך, הוא טוען, האם זה לא פשוט אומר שהוא פטור מכל אחריות?

דימוי הא-ל

אלו אינן שאלות חדשות. הפילוסוף היווני אפיקורוס, שממנו נטלו אפיקורסים באשר הם את שמם, ניסח את השאלות הללו כבר לפני אלפי שנים. כל הדתות טוענות שא-לוהים הוא:

  1. כל יכול

  2. טוב ומיטיב

אם כך, איך יתכן שא-לוהים נותן לרע להתרחש? אם זה משום שאינו רוצה למנוע אותו, איך הוא טוב ומיטיב? אם זה משום שאינו יכול למנוע אותו, איך הוא כל יכול?

מאז אפיקורוס, לא השתנה הרבה בקושיות שאנחנו מעלים. ספרו של ארמן ותהליך אובדן האמונה שהוא מתעד הוא עוד חוליה בשרשרת.

"זה בסדר, בא-לוהים בו אתה לא מאמין, גם אני לא מאמין."

לכל אדם בעולם יש 'דימוי א-ל' משלו, האופן שבו הוא תופס את המושג 'א-לוהים- ולפיו מפתח ציפיות כלפיו. מהו דימוי הא-ל שאנשים נושאים בליבם? את זה אפשר לגלות מהשאלות שהם מפנים אליו. יש את אלו הסבורים שא-לוהים הוא סוג של סבא חביב האמור לדפוק על ביתם תמיד עם שק של מתנות. אחרים חושבים על א-לוהים כסוג של סופרמן - חזק יותר, חכם יותר - אבל בתחום המושגים האנושיים. יש מוסלמים ג'יהדיסטים קיצוניים הסוגדים למוות וקוראים לו אללה. יש קבוצות שרואות את הא-ל כאם לכל האנושות ומדברים עליו בלשון נקבה.

דימוי הא-ל בכל המקרים הללו אינו תופס את א-לוהים כמציאות אבסולוטית. א-לוהים הוא תמיד על-תנאי – אם אנחנו חווים את קיומו כפי שלימדנו את עצמנו לצפות, רק אז אנחנו מוכנים לקבל את עובדת קיומו וטובו.

תפיסה כזו של מושג הא-לוהות משאירה אכן הרבה מקום לשאלות. כשאדם מצהיר שהוא לא מאמין בא-לוהים, השאלה הנכונה לשאול אותו היא: "באיזה א-לוהיםבדיוק אתה לא מאמין?" כפי שמסופר על רב נבון שהבהיר בניחותא לכופר שהתווכח עימו: "זה בסדר, בא-לוהים בו אתה לא מאמין, גם אני לא מאמין."

להבין את א-לוהים

התנ"ך מספר שאנשי דור הפלגה רצו להילחם בא-לוהים. הם לא היו אתיאיסטים במובן המקובל: הם בהחלט האמינו שיש ריבון לעולם, והחליטו להתמרד נגדו. איך נלחמים בא-לוהים? פשוט. בונים מגדל גבוה, ויורים ממנו חיצים כלפי מעלה. אנשי דור הפלגה בסך הכל עשו את מה שרובנו עדיין עושים: שמים את א-לוהים בקונטקסט אנושי, ניתן להבנה. ואם אנחנו לא מתכננים לבנות גורד שחקים (הטכנולוגיה בטח השתפרה הרבה מאז!) ולהילחם בו, אנחנו עדיין סבורים שאנחנו יכולים להבין אותו.

למה לא כולנו חכמים כמו אלברט אינשטיין, עשירים כמו ביל גייטס ויפים כמו אנג'לינה ג'ולי?

מכאן הגיע 'אובדן האמונה' של ארמן. הוא מצפה מא-לוהים להיות דמות טובה ומיטיבה באופן גלוי וברור לבני אנוש. הוא מצפה מא-לוהים לעמוד בסטנדרטים שנראים לבני אדם ולא 'לחמוק מאחריות'. הוא לא עוצר לחשוב על כך שאם הוא מאבד את אמונתו בא-ל מיטיב בגלל מחלות או רעב, בעצם אין כבר צורך ללכת לדוגמאות קיצוניות כאלו. למה לא כולנו חכמים כמו אלברט אינשטיין, עשירים כמו ביל גייטס ויפים כמו אנג'לינה ג'ולי? האם יש ספק למישהו שזהו המצב האידיאלי עבור כולנו? ואם חוסר שוויון בוטה כזה בין בני אדם בא לשרת מטרה לא מובנת לנו... אבל רגע, הלא אסור שלא-לוהים תהיינה מטרות לא מובנות לנו!

הדרך היחידה לפרש את הימנעותו של ארמן ואגנוסטיקנים היא בכך שהכפירה תמיד מגיעה מעמדה של גדלות נפש. זה לא נשמע נאצל במיוחד לכפור בקיום הא-ל כי לא הצלחנו בחיים כמו שרצינו. "א-לוהים, לא נתת לי את העושר, החכמה והיופי שרציתי. לא נתתי לי את ההצלחה שנתת לאחרים. על זה אני מוכן לסלוח לך. אבל תינוקות שמתים מתת-תזונה באתיופיה? זה כבר מוגזם. אתה לא א-ל כל יכול, טוב ומיטיב." זה נראה טוב יותר להיתלות בדאגה לזולת, או לכל הפחות באסון אמיתי ולא במשכורת הבינונית ומטה. בכל מקרה הרגש מאחורי הכפירה הוא אחד: א-לוהים אכזב אותנו. הוא לא מה שחשבנו.

עולם של מודעות

מהבחינה הזו, מעניין מאד לסקור את התהליך ההפוך, מאתיאיזם לאמונה, שעבר על כותבו של הספר השני, אנתוני פלו, פרופסור לפילוסופיה, מאושיות האתיאיזם הבינלאומי, שהכריז לפתע ב-2004, בגיל 81, שהוא מאמין כעת בא-לוהים. את המהפך שהתרחש בו הוא מתאר בספרו: "יש א-לוהים – איך שינה האתיאיסט המפורסם בעולם את דעתו."

אבן פינה משמעותית של האני מאמין האתיאיסטי הוא, שדי בעולם הטבעי החומרי כדי להסביר את הדרך בה פועלים דברים. אבל ההבנה נחתה על פלו לבסוף: "אפילו הישויות המסובכות ביותר בתבל – בני אדם – הם תוצר של כוחות מכניים ופיזיקליים בלתי מודעים."

"בלתי מודעים" הוא ביטוי המפתח כאן. איך, הוא שואל, יכולים כוחות מכניים ופיזיקליים – כוחות בלי דעת, בלי תודעה – ליצור עולם של כוונת, מחשבות, ופרויקטים מוסריים? "איך יכול יקום של חומר חסר דעה לייצר בריות עם מטרות מהותיות ויכולות שכפול עצמי?"

פלו קובע שלאתיאיזם אין הסברים לכך שהתנהגות משמעותית מהסוג שאנחנו עוסקים בה כל הזמן: הבנה, חשיבה, הנאה – היא פשוט תולדה של אלקטרונים ויסודות כימיים. התיאוריות הרגילות של מוצא המינים, הוא מבחין, מסתיימות תמיד במשפטים שאין לערער אחריהם: 'הידע שלנו על היקום חייב לעצור במפץ הגדול' וש'חוקי הפיזיקה הם חוקים פורעי חוק שנוצרו מוואקום' – סוף הדיון! הוא בעצמו נהג להשתמש במשפטים כאלו, לפני שהחליט להפנות אל הדוגמטיות האתיאיסטית את אותן שאלות נוקבות שהפנה תמיד לדת, שאלות שהסתכמו בתובנה - למה היקום הוא משהו במקום להיות לא כלום? "ההסבר המספק היחיד למקורם של חיים שמכוונים את עצמם ומשכפלים את עצמם ... הוא תודעה עם אינטליגנציה אינסופית" - א-לוהים.

מימי האתיאיזם שלו, פלו מכיר היטב את טיעוניו של אפיקורוס. הוא השתמש בהם לא פעם כדי לפטור את הדת בביטול. אבל את המהפך שחל בו הוא לא מגדיר כאימוץ דת כזו או אחרת: ההכרה בקיומו של א-לוהים הייתה, עבורו, 'עליה לרגל אל ההיגיון'.

הבנה ואמונה

ארמן ופלו כתבו את ספריהם בנפרד, בלי להכיר זה את זה. אבל הסמיכות במועדי ההדפסה היא צירוף מקרים מעניין. לא רק בגלל התהליכים ההפוכים שעברו על השניים, אלא גם משום שספרו של פלו מספק בעקיפין את התשובה עבור ארמן. כאתיאיסט מגיל צעיר, פלו לא פיתח 'דימוי א-ל' משלו שלא עמד בציפיות. הוא הגיע להכרה בקיומו של א-לוהים דרך הגיון טהור. א-לוהים הוא ההסבר היחיד לקיום העולם כפי שהוא והאנושות כפי שהיא. בדרך הזו, הוא יכול לחיות בשלווה עם שאלות מהסוג שארמן מעלה. א-לוהים הוא מעל להבנתנו. פלו פונה אל א-לוהים כתשובה רק משום שכל התשובות האנושיות, שלא נזקקות לא-לוהים, נמצאות בלתי מספקות. אם קיומו של א-לוהים הוא תולדה של קוצר היכולת האנושית לספק הסברים, מי אמר שאנחנו יכולים לשאול שאלות על מה שמסביר דברים שהם לגמרי מחוץ להבנתנו?

אנשים רבים שטוענים שאינם מאמינים בא-לוהים, מתכוונים פשוט לומר 'א-לוהים לא עמד בציפיות שלי'. אבל א-לוהים, בניגוד לדימוי הא-ל, אינו יציר האדם. אם דימוי הא-ל שלנו לא עומד במבחן המציאות, זה פשוט משום שהוא שגוי. א-לוהים כמציאות אבסולוטית שאינה תלויה בתודעתנו, א-לוהים שהוא סיבה להכל ולא תולדה של מיתוסים ופולקלור – א-לוהים כזה הוא לגמרי למעלה מהבנתנו.

זו, בעצם, הסיבה שהוא א-לוהים. כמו שאמר אחד מגדולי החסידות: "בא-לוהים שאני יכול להבין את כל מה שהוא עושה – בא-לוהים כזה איני רוצה להאמין."