בפרשת השבוע (כי תישא), אחד הנושאים המרכזיים הוא חטא העגל. המפרשים, ובראשם הרמב"ן, מבהירים כי העגל לא נועד להחליף את אלוהים אלא את משה, כשבושש לבוא וחשבו שהוא מת. הם רצו משהו ממשי ומוחשי במקום משה, שיתווך בינם לבין הבורא. לכאורה, לא כל כך נורא. אז היכן חלה הטעות? למה זה עבודה הזרה?

העבודה הזרה היא בעצם הצורך שלנו במוחש, בממשיות. עבודת השם הייתה אמורה להיות עבודה פנימית, רוחנית, כמו שאבותינו עבדו את האל ללא כל צורך בתיווכים ואמצעים. אך בני ישראל, שהיו נגועים בסוג עבודה זו ממצרים היו צריכים משהו יותר מוחשי. הבעיה מתחילה כשהאמצעי מהר מאוד הופך להיות המטרה. זה תמיד מתחיל עם כוונה טובה, ומסתיים בפספוס גמור של המטרה.

הרב שטיינזלץ מבהיר שהיות שאין לנו כוחות להסתכל "למעלה", לשמיים ולרוחניות, אנחנו צריכים מוקד, נקודה שיש לנו תפיסה בה. אבל לאט לאט, עם השנים או עם הדורות, מה שאמור היה רק להיות עזר לפניה למעלה, הופך להיות המוקד עצמו, מבלי שנרגיש.

כביכול באקט של "ייאוש" אלוהים נותן לנו את ארון הברית, את המשכן, את המזבח, את המקדש, את ספר התורה, את המזוזות ועוד. אלה מעין עזרים טכניים שאמורים לעזור לנו להתחבר לבורא. אבל זה לא המצב האידיאלי.

הרמב"ם כותב (הלכות עבודה זרה א'): עבודה זרה החלה בדורו של אנוש, שאמונתם הפשוטה, התדרדרה לצורך בגורם מתווך או עזרים טכניים גשמיים, ולבסוף הנחיתה אותם לתהום של עבודה זרה וסגידה ישירה ל"מתווך" או לחפץ.

המניע לסגידה יכולה להיות גם סוג של עבודה זרה. כאשר אנחנו מחליטים איך נוח לנו לעבוד את הבורא, אנחנו בעצם עובדים את עצמינו. כאשר אנחנו תולים את כל עבודתנו ברבנים, בברכות כאלה ואחרות, במזוזות, בסגולות ובשאר קיצורי דרך, אנו משרתים את העצלות שלנו, את הנוחות שלנו, את הצורך שלנו במזור פסיכולוגי, את הצורך שלנו בביטחון ועוד.

הפסלים, האלילים, הוודו הפולחני - כל אלה הם רק ביטויים חיצוניים ל "אל זר" האמתי שבתוכנו, שאותו אנו עובדים - "האני" האגואיסטי שרואה עצמו מרכז העולם שכולם צריכים לספק את צרכיו ונוחותו.

כמו בעבודת האל כך גם בעוד תחומים בחיינו. הפכנו את הכסף מאמצעי פרנסה למטרה בפני עצמה. הפכנו את העבודה מאמצעי להשגת כסף למטרה בפני עצמה. שכחנו שהמטרה הייתה לפרנס את המשפחה שלנו, והגענו למצב שבו אנשים רואים במשפחה משהו שמפריע להשיג שאיפות קרייריסטיות. הפכנו את טקס החתונה מאמצעי לכינון קשר מחייב ועמוק למטרה בפני עצמה להיות כוכבים לערב אחד. כמו בכל דבר, אנחנו מתחילים עם כוונה טובה, ובסוף מפספסים את העיקר.

אז מה עושים? כמו בכל התמכרות. קודם להתבונן במעשינו ובמחשבותינו ולהיות מודעים להם. אחר כך להכיר בהתמכרות. ולבסוף, להוציא את המילים "בא לי ו"נוח לי" מהלקסיקון. חייבת להיות מחשבה מאחורי מעשים ופעולות. אנו צריכים להתבונן בכל דבר שעושים ולהבין מהי הסיבה המושכלת שבגללה אנו עושים אותו, ורצוי שהיא לא תהיה סיפוק צרכינו המיידים בלבד.

על מנת להתעלות מעל ההתנהגות האוטומטית שלנו עלינו ללמוד לפעול מתוך ערכים, מתוך שיקול דעת, מתוך חכמה וידע, מתוך מי שאנחנו רוצים להיות באמת ולא מתוך מה ש"בא לנו" לעשות כרגע.

התוצאה תהיה ירידה וודאית מוחלטת בכמות הדיכאון והעצב והכעס והרחמים העצמיים וכל אותם ביטויים אחרים של עבודה זרה ועלייה וודאית של רמת האושר הפנימי יחד עם צמיחה אישית, סיפוק ופיתוח יכולות חדשות.