רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

שבועות

ממרקס עד משה

ג׳ בסיון ה׳תשע״א ג׳ בסיון ה׳תשע״א 05/06/2011 | מאת סטנלי לוינשטיין

המסורת היהודית אינה מציעה "תיקון מהיר" ואינה מעודדת פתרונות לא מציאותיים ואוטופיים, אלא מזהה את חשיבותם של כל היבטי הקיום.

גדלתי בבית יהודי מסורתי בדרום-אפריקה. בליל שבת היינו מדליקים נרות ועורכים קידוש, וליל-הסדר וסעודת ראש השנה היו אירועים משפחתיים חשובים. בשבתות בבוקר, אחי ואני היינו הולכים לבית הכנסת, ואחר כך משחקים כדורגל, ובתור דרום-אפריקאים נאמנים גם קריקט.

כשלמדתי באוניברסיטה בדרכי אל הדוקטורט, הושפעתי מרעיונות רדיקליים חילוניים שהיו אופנתיים בראשית שנות ה-60. בין השאר רעיונות אלה כללו גישה כלכלית מרקסיסטית ותיאוריה פוליטית עם שאיפה משיחית לחברה נטולת מעמדות, והתייחסות גורפת לכל הדתות הקונבנציונליות כאל "אופיום להמונים". הדת נתפסה לא רק כמיושנת ומלאה באמונות תפלות, אלא גם כחותרת תחת מאבקם של הפועלים לשוויון זכויות, משום שהיא מקהה במכוון את חושיהם ומסיטה אותם ממטרותיהם המהפכניות.

הייתי נחוש למלא את תפקידי בהתנגדות לאפרטהייד

כסטודנט צעיר ואידיאליסט, הייתי מתאים במיוחד לרטוריקה הזאת. באותה התקופה האפרטהייד בדרום אפריקה היה בשיאו, וראש הממשלה, ד"ר וֶרווֹרד, התמיד באג'נדה הגזענית של עליונות הגזע הלבן, מתוך נחישות והתלהבות. המדיניות שלו גרמה סבל בל יתואר בעיקר לשחורים, וכמו סטודנטים רבים באותו זמן (וסטודנטים יהודיים במיוחד), הייתי נחוש למלא את תפקידי בהתנגדות לאפרטהייד. מבחינה זאת התאכזבתי מהעובדה, שלהוציא מספר יוצאי דופן בולטים, המנהיגים היהודיים בכללם עשו מעט מאוד בכיוון של נקיטת עמדה נגד האפרטהייד. מה שגרם לי לראות בהם בפרט, וביהדות בכלל, בלתי רלוונטיים באופן כללי לסוגיות החברתיות הבוערות בימינו.

כך התחלתי להתרחק במהירות משורשיי היהודיים. במלוא המרץ וההתלהבות מצאתי את מקומי כחבר ב"כנסיית הסוציאליזם". אמרתי לעצמי שאני יכול 'להרגיש בבית' בחלק ממוסד אוניברסלי שאינו מבוסס רק על המשפחה בה נולדת במקרה, אלא על ערכים ואידיאלים משותפים. אין עוד צורך בדת קונבנציונלית, ולמעשה גם שום צורך בא-לוהים.

לפעמים הייתי מרגיש חוסר נוחות פנימי לגבי מסלול הפעולה בו בחרתי, אולם מכיוון שהקדשתי את עצמי להשקפת העולם הזאת, הרגשתי שאין ממנה דרך חזרה (כמה קשה להודות כשטועים...). כשנתקלתי בפגמים בהשקפת עולמי, הייתי פשוט נועץ את עקביי עמוק יותר בקרקע, וטוען לטובת אותה נקודה אפילו ביתר שאת. למעשה, הייתי מתווכח בכזאת עוצמה, שהרבה פעמים אנשים היו באמת משתכנעים מדבריי. הבעיה היא, שעמוק בפנים, לא הייתי משוכנע בעצמי.

המרקסיזם לא היה הדוקטרינה האנטי-דתית היחידה שהכתה גלים באותה תקופה. תיאוריות האבולוציה של צ'ארלס דרווין ועבודתו על מוצא המינים, נראו כמפריכות את המחשבה שהאדם הוא בחיר הבריאה, ושיש בכלל בורא. לאותה חבילה נכנסה גם התיאוריה של זיגמונד פרויד, שמחשבותיו ומעשיו של האדם אינם אלא תוצר של מחשבות תת-הכרתיות ששורשיהן נעוצים בתקופת הינקות והילדות המוקדמת. גישה דטרמיניסטית זאת להתנהגות האנושית, השליכה למעשה את רעיון הבחירה החופשית מבעד לחלון.

וכך, בין מרקס, דרווין ופרויד, נראה כאילו גורלה של הדת הפורמלית בכללה נחרץ לפח האשפה של ההיסטוריה.

מחקר פסיכו אנליטי

המשכתי עם השקפת העולם בה בחרתי במשך שנים רבות אחרי שהשלמתי את לימודיי, התחתנתי והבאתי לעולם ילדים. אשתי ואני גידלנו את בנותינו על פי הערכים בהם החזקנו במשך כל אותן שנים: שוויון חברתי וליברליזם המועשרים בתבליני-תרבות כמו מוזיקה קלאסית, ספרות, אמנות, תיאטרון וכן הלאה. בלי לשים לב, שאפתי לשאוב חיזוק רוחני מהסונאטות לפסנתר של בטהובן, מהאופרות של מוצרט, מיצירות ספרותיות ומפילוסופיות חילוניות.

אבל למרות כל ההנאות וההעשרה, בתוך תוכי ובסודי סודות, עדיין הרגשתי שמשהו גדול ומאוד יסודי חסר בחיי. ולמרות כל התירוצים וההצדקות האינטלקטואליים בהם שלטתי, ידעתי באופן אינסטינקטיבי שהמימד החסר בחיי הוא רוחני. ובכל זאת, לא הייתי מוכן להשליך את כל מה שאימצתי עד אז כתורה, ולא ידעתי כיצד לשלב בין אמונתי הנוכחית לאמונה אחרת, שכפי הנראה סותרות זו את זו.

יונג טען שהדת בסיסית להתפתחות נפשית בריאה

באותו שלב נכנסתי למחקר פסיכולוגי, או ליתר דיוק פסיכואנליטי, משל עצמי. לבד מהעובדה שתמיד התעניינתי מאוד בתפקודו של המוח האנושי, המניע העיקרי שלי לאותו בירור נבע מרצון להבין טוב יותר את עצמי. בתוך החקירה הזאת, גיליתי שתפישת הדת של פרויד בתור "נוירוזה אובססיבית אוניברסלית", לא היתה מקובלת על ממשיכי דרכו. קרל יונג, במיוחד, דחה את הגישה הזאת וטען שלא רק שהדת אינה נוירוטית, אלא להיפך, היא בסיסית להתפתחות נפשית בריאה. יונג טען ש"החלק הדתי של הנפש" הוא מציאות אוניברסלית אנושית, ודחף עוצמתי בפני עצמו כמו הדחף להשביע רעב, הדחף המיני וכו'. אם אספקט זה של חיי הנפש חסר או לקוי, בריאותו הנפשית של האדם חסרה באופן חמור.

הרעיונות האלה נשמעו לי אמיתיים, לאור ההבחנה בחַסר הרוחני שלי. התרשמתי גם מכתביהם של ממשיכי דרכו של יונג, ובמיוחד מג'יימס הילמן (יהודי במקרה), שכתב שבדיוק כמו שקיומו של הרעב מעיד על מציאותה של קיבה או איבר דמוי קיבה בגוף, כך מעידה גם מציאותן של התעוררות והתרגשות דתית, על קיומה של נשמה או זהות דמוית נשמה, בבן האדם.

התחלתי גם לקרוא ספרים בנושא המיסטיקה המזרחית, ובמיוחד זן ובודהיזם. התפעלתי מהמבניות האינטלקטואלית המופשטת שלה, למרות שאף פעם לא תרגמתי זאת למעשה. מעולם לא הייתי מתאים במיוחד למדיטציה, ופחות מזה לצורת חיים סגפנית שרואה בעולם הגשמי אשליה שנועדה כדי להתעלות (ולא כמו שהיהדות רואה בו, מציאות שנועדה כדי להתעלות ולהתקדש). עדיין לא הייתי מוכן ליהדות – הייתי צריך להמשיך ולהתעסק בנושא – אבל זרעי ההתעוררות הרוחנית נזרעו.

בדרך הביתה

רק אירוע מיוחד יכול היה לפעול כזרז הסופי לחזרתי ליהדות. אירוע זה היה לידתו של בננו קולין, בשנת 1977, כששתי הבנות שלנו היו בגילאי 8 ו-5. קולין היה, במלים עדינות - היריון לא מתוכנן. חשבנו שהשלמנו את המשפחה שלנו עם שתי הבנות היפות והיצירתיות שלנו, אבל א-לוהים חשב אחרת. קיבלנו את מציאות ההיריון של אשתי די בשמחה, וקיווינו שהילד הזה יהיה ברכה עבורנו. וכך באמת היה, אם כי ממש לא בדרך שחשבנו.

כשהוא נולד, הסכמנו בחוסר רצון על ברית, ואפילו אז רק על ידי רופא (חבר יהודי מהקולג') ולא רב או מוהל.

כשקולין היה עדיין ילד קטן, התברר שהוא מתמודד עם ליקוי התפתחותי משמעותי וקשיי למידה. כמשפחה, קיבלנו את המצב בצורה הטובה ביותר שיכלנו, והחלטנו לתת לו את כל התמיכה האפשרית. בעזרת הא-ל ובעזרתם של אנשים אכפתיים רבים – והאומץ והנחישות היוצאים מן הכלל שלו – קולין התקדם מאוד הן בלימודים והן בתחומים אחרים בחייו למרות הקשיים שלו. ואז, בגיל 7, קרה דבר מפתיע: הוא התחיל לגלות עניין רב ביהדות.

לא היה לכך שום הסבר נראה לעין. למרות שהוא השתתף, על פי בקשתו, בפעילות במסגרת יהודית לילדים, הוא קיבל הכוונה יהודית מועטת בלבד בבתי הספר בהם הוא למד, ובהחלט לא קיבל שום דבר כזה בבית! למרות זאת, הוא התעקש שהוא רוצה ללמוד עוד על היהדות, ונדנד לי ללכת איתו לבית הכנסת. "למה אבות אחרים הולכים עם הילדים שלהם, ואני צריך ללכת לבד?" הוא התעקש. ניסיתי לשחק את התפקיד של האב הסובלני אולם מציב הגבולות: "אם אתה מעוניין ללכת לדבר כזה, אין בעיות, אבל בבקשה אל תנסה לכפות עלי משהו שאני לא מאמין בו." מיותר לומר שהבקשה נפלה על אוזניים ערלות.

הוא עמד בפתח הבית וליטף בכמיהה את המשקוף, מייחל בכל ליבו שתיקבע שם מזוזה

הוא המשיך להטריד אותי, ובינתיים, כשהייתי הולך לעבודה בשבתות בבוקר, קולין היה הולך לבית הכנסת ואחר כך לסעודת שבת בבית הרב לזרוס. קולין התחיל לבקש אוכל כשר בבית, והתחנן שנקבע מזוזה בדלת הכניסה. שוב חשבתי שהוא פשוט ילד קשה, אבל יום אחד ראיתי אותו (הוא לא ידע שאני רואה) עומד בכניסה לבית ומלטף בכמיהה את המשקוף, מייחל בכל ליבו שתיקבע שם מזוזה. לבי נמס.

כשהוא נכנס, אמרתי לו שכן, נשים מזוזה בפתח הבית. הרב לזרוס הגיע ועשה את המעשה שנראה לי נחוץ, ושאושרו של קולין העיד עד כמה.

זה היה רק עניין של זמן עד שהדברים המשיכו להתקדם. לא היו אורות מסנוורים, אלא הכרה גוברת שככה צריך להיות, ולמען האמת, שככה זה היה צריך להיות מאז ומתמיד. בשלב זה כבר הלכתי לבית הכנסת עם קולין בליל שבת ועשיתי קידוש כששבנו הביתה, אבל לא הרבה יותר מזה.

לילה אחד, כשישבתי בכורסא שלי וקראתי אחד מספרי הפסיכולוגיה של ג'ימס הילמן, מממשיכיו של יונג – נתקלתי בהערה הבאה:

"אני מאמין שהגישה הפרדוקסלית הזאת של מודעות כלפי הצל, מוצאת ארכיטיפוס במיסטיקה של הדת היהודית, שבה לא-לוהים יש שני צדדים: אחד של יושר מוסרי ודין והשני של רחמים, מחילה, אהבה. החסידים הכילו את הפרדוקס, והמעשיוֹת שלהם מגלות את האדיקות המוסרית שלהם שהיתה משולבת בשמחת חיים מדהימה."

כשקראתי זאת אמרתי לעצמי, ברוגע ובצורה עניינית, "זהו זה. אני הולך להיות יהודי שומר מצוות". ובאותו רגע לא דרמטי, הרגשתי שקיבלתי הכשר להפוך מפסיכואנליסט לשומר מצוות.

דרכי אל שמירת מצוות מלֵאה, התקדמה במהירות יחסית. חוויתי את חיבוקה החמים של השבת, והנחתי תפילין, מיזוג ישיר של הגשמי והרוחני, שרומז על הגישה היהודית לגוף כבעל פוטנציאל להתעלות ולהתקדש בכל דרך. לימוד התורה, ששבה אותי בקסמו באופן ששום לימוד חילוני מעולם לא הצליח לעשות לפני כן, גרם לי להבין שמקורו במקום שנמצא הרבה מעל ומעבר להישג יד האדם ויכולותיו.

היהדות אינה מציעה "תיקון מהיר"

תגובת המשפחה והחברים הייתה מעורבת. למרבה המזל, אשתי צעדה די מהר בעקבותיי והפכה לשומרת מצוות, בעוד שבנותיי הסכימו לחלוק עליי בנקודות רבות מבלי לפגוע במערכת היחסים בינינו. חלק מידידיי קיבלו את השינוי, בעוד שאחרים הגיבו בהלם, במורת רוח ובתחושת בגידה.

במבט לאחור על ציר מרקס-דרווין-פרויד סביבו חגו חיי בצעירותי, אני מבין שבעוד שלשיטות הללו יש ראיה הגיונית לגבי טבע החברה והנפש האנושית, החיסרון הבסיסי שלהם הוא בניסיון לצמצם את כל ההתנהגות האנושית לתוך ביטויים פשטניים יחסית, מתוך המסגרת הצרה שלהם עצמם.

מרקסיסט יגרום לנו להאמין שהחברה האנושית נשלטת כמעט אך ורק על ידי כוחות ושאיפות כלכליים, תוך התעלמות מסיבות נוספות כמו גורמים תרבותיים, פסיכולוגיים ודתיים. הפסיכולוגיה הפרודיאנית, מצד שני, נוטה לצמצם את כל ההתנהגות האנושית לדחפים קדומים (בלתי מודעים) מיניים ואגרסיביים, ומתעלמת באופן כללי מהשאיפה האנושית לסיפוק רוחני, שנפטרת כלא יותר מ"סובלימציה" של מניעים פרימיטיביים ודחפים.

היהדות לעומת זאת, מזהה את חשיבותם של כל היבטי הקיום – כלכלי, חוקי, חומרי, מיני, פסיכולוגי, לאומי, ובחשיבות עליונה - רוחני. ובכך היא לוקחת בחשבון את המציאות של הטבע האנושי, ואינה מעודדת פתרונות לא מציאותיים ואוטופיים שעלולים להסתיים בתוצאות מנוגדות לחלוטין מהצפוי.

היהדות, במערכת המציאותית וההוליסטית שלה, אינה מציעה "תיקון מהיר". התיקון אמור לבוא מתוך הווייתו של האדם, דרך חייו ועבודתו עליו (ועל עצמו) באופן מתמשך ויומיומי במשך כל חייו. כך צריך להיות כל דבר אמיתי ובר קיימא.

וכעת, עם התקרבותו של חג השבועות והכנותינו לקבל שוב את התורה, אני נזכר בציטוט שמכיל את תמצית ניסיוני האישי: "לא נפסיק מלחקור, ובסופן של כל חקירותינו נגיע אל המקום בו יצאנו לדרכנו, ונכיר את המקום לראשונה."

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן