זה היה בחתונה לפני כ-10 שנים. הפסקנו את הסעודה כדי להתפלל ערבית. אני עדיין זוכר איפה ישבתי בתפילה, כי אני זוכר ששמתי לב שבכיסא לידי יושב רב מפורסם שהכרתי. לא יכולתי שלא להתפעל מהדבקות והלהט בה ביטא כל מילה בתפילה – ובייחוד את קריאת שמע.

קראתי את קריאת שמע - שמע ישראל, ה' א-לוהינו, ה' אחד - ואת שלוש הפרשיות שאחריה, לפחות 32,850 פעם בחיי; שלוש פעמים ביום, במשך שלושים שנה מאז בר-המצווה שלי. זאת אחת התפילות החשובות ביותר שיש לנו, והיא לקוחה ישירות מתוך התורה. ולכן אומרים (או אמורים להגיד) אותה מתוך ריכוז וכוונה מקסימליים.

"הלוואי שהייתי יכול להתפלל ככה", הרהרתי, כשאני עוקב מזווית העין אחרי הרב.

התפילה הקצרה הסתיימה כמה דקות אחר כך, ואני פניתי שמאלה כדי לחזור אל השולחן ואל מנת הסלמון הנטושה שלי.

"סליחה", אמר הרב, ועמד בדרכי. "יש לך רגע?"

לא יכולתי להעלות בדעתי על מה אדם במעמדו ירצה לדבר איתי.

"אה...הם ..אה... כמובן", גמגמתי.

"פשוט רציתי להגיד לך כמה התפעלתי מהתפילה שלך. יצא לי לשבת לידך ופשוט לא יכולתי שלא לשים לזה לב, אז חשבתי שכדאי שאני אגיד לך את זה."

יכולתי להרגיש איך הסומק עולה ללחיים שלי. אבל החלק הכי טוב עדיין לא הגיע.

"בגלל זה", הוא המשיך, "התפלאתי על ה'קריאת-שמע' שלך."

ידעתי שזה התחיל יותר מדי טוב. לרגע דמיינתי את עצמי שוב בכתה ה', סופג ביקורת מהמנהל. הסומק בלחיים העמיק, אבל עכשיו מסיבה שונה לגמרי.

"קריאת השמע שלי? הייתה בה איזושהי ...אה... בעיה?"

"תסלח לי שאני ישיר, אבל לא יכולתי שלא לשמוע שביטאת לא נכון חלק מהמילים. אני יודע שביקורת עלולה לפגוע בך, אבל אתה נראה כמו הטיפוס שהיה רוצה לשמוע הערות כאלה. אז, במידה מסוימת, זאת בעצם מחמאה. רוצה לדעת במה טעית?"

"בוודאי", עניתי.

אם הוא צודק, זאת אומרת שאמרתי יותר מ-30,000 תפילות שגויות במהלך 30 השנים האחרונות!

מבטיח לכם שלא היה לי שום מושג על מה הוא מדבר. איך יכול להיות שאני עושה טעויות מהותיות במשהו שאמרתי כבר כל כך הרבה פעמים בחיים? אם הוא צודק, זאת אומרת שאמרתי יותר מ-30,000 תפילות שגויות במהלך 30 השנים האחרונות! יכול להיות דבר כזה?

הרב פתח סידור והצביע על המילה הראשונה בפרשיה הראשונה.

"אם לא אכפת לך, תקריא בבקשה את המלה הזאת", הוא אמר.

"ואהבת", ביטאתי בזהירות.

"מצטער", הוא ענה. "ההיגוי הנכון הוא 'ואהבת' בהטעמה של ההברה האחרונה. ההבדל נשמע אולי משני, כמעט חסר חשיבות, אבל הטעם, במקרה הזה, משנה את משמעות המילה! בדרך בה אתה הוגה אותה, המשמעות היא 'אתה אהבת' את ה', בזמן עבר. המשמעות הנכונה של המילה הזאת היא ציווי, 'אתה צריך לאהוב' את ה'. הטעם במילה הזאת צריך להיות על ההברה האחרונה."

הייתי המום, בלשון המעטה. הוא צדק כמובן. אף פעם לא שמתי לב שבהגייה לא נכונה של המלה הזאת, אני בעצם אומר מילה אחרת לגמרי.

אם קריאת שמע לא אומרת לכם כלום, תארו לעצמכם שאתם משתתפים בסעודה נשיאותית, שבין משתתפיה השונים נמצא נשיא ארצות הברית. אחרי הסעודה המפוארת, אתם שוברים את השיניים כדי לבטא את הוקרתכם לנשיא ולגברת הראשונה. מישהו עזר לכם לכתוב את נוסח התודה באנגלית תקנית, וכשאתם מציינים במיוחד את פאי האוכמניות היוצא מן הכלל שהוגש כקינוח, יוצא לכם desert (מִדבר - כמו בסהארה) במקום dessert (קינוח). לוקח לכם רגע לקלוט מה אמרתם. איפה תקברו את עצמכם מרוב בושה? עכשיו, תארו לעצמכם לחזור על אותה שגיאה כל יום!

אף פעם לא עלה בדעתי ששינוי ההטעמה במילה יכול לשנות לגמרי את משמעותה.

"אל תכעס על עצמך", הרגיע אותי הרב. "הרבה אנשים טועים בזה. למעשה, גם הטעויות האחרות שלך הן באותו סגנון – שינויים קלים, ובכל זאת טעויות."

איזה מפגש יוצא דופן. אני, גבר בוגר בן 45, עומד על רחבת הריקודים באולם חתונות, ומקבל שיעור בדקדוק מרב.

אני זוכר את הרגשת המבוכה, אבל הרבה יותר מזה, את הכרת התודה העמוקה שמלאה אותי. התפילות שלי היו מספיק חשובות לאדם הזה, כדי לדאוג שאומר אותן נכון עד סוף ימי. איזו מתנה! איזה מזל שאני יכול לתקן טעות שאני עושה כל כך הרבה זמן. דמיינתי איך הנשמה שלי הייתה עולה יום אחד, עומדת מול בית דין של מעלה ומגלה שאף פעם, אפילו פעם אחת, בכל החיים שלי לא אמרתי קריאת שמע כמו שצריך. זה היה יכול לקרות בקלות.

חמישה שבועות אחר כך

שוב התפללתי ערבית, אבל הפעם בבית הכנסת שלי. מרוכז בגילוי החדש, נזהרתי לבטא היטב את המילים שיוצאות מפי ועדיין חשתי הכרת תודה רבה שזכיתי לעלות על הדרך הנכונה. פתאום, מהמושב שמאחוריי, התנגנו המילים: "ואהבת את ה'..."

מישהו אחר עושה בדיוק את אותה הטעות שאני הייתי עושה!

סובבתי את הצוואר שלי בערך 80 מעלות תוך ניסיון שלא יבחינו בי. הוא נראה בערך בן גילי. למרות שפגשתי אותו הרבה פעמים קודם, מערכת היחסים שלנו הסתכמה ב'קשר הנהונים'. מכירים את הסגנון – נפגשתם כל כך הרבה פעמים שאתם כבר מתביישים לשאול אחד את השני איך קוראים לך.

נשארו עוד שש או שבע דקות עד לסיום התפילה, אבל ככל שהדבר נוגע לכושר הריכוז שלי, היא כבר נגמרה ממזמן. הראש שלי התחיל לדהור.

"שאני אגש אליו אחרי ערבית, בדיוק כמו שהרב ההוא ניגש אלי?"; "מה אם הוא לא יקבל את הביקורת שלי?"; "אולי זה בכלל לא ענייני?"; "אבל אני כל כך הערכתי את זה. לא כדאי שאעביר הלאה את המתנה שקיבלתי?"

התפילה הסתיימה במהירות וכולם פנו אל היציאה. בחוץ, נשמתי עמוק וניקיתי את הגרון. ככל הנראה עשיתי את זה בקול רם, כי ה'ידיד' שלי פנה לעברי. מאוחר מידי, אין אפשרות לסגת.

"כן?" הוא שאל.

"אה.. אהההם... שלום."

הייתי הרבה יותר לחוץ ממה שצריך. אחרי הכל, אני עומד לעשות לו טובה גדולה, והוא עושה רושם של אדם ידידותי. אז למה אני בכזה לחץ?

"אני מאוד מקווה שלא אכפת לך שאני אומר את זה... אתה מבין, הייתי בחתונה לפני כמה זמן ואמרתי שם קריאת שמע והרב הזה... אתה בטח לא מכיר אותו – למעשה גם אני לא הכרתי אותו..."

(זה לא יצא כמו שקיוויתי.)

"בכל אופן, הוא שמע איך אני אומר קריאת שמע ותיקן כמה מילים שלא ביטאתי נכון. ואני כל כך שמחתי על זה. אז הערב, יצא לי לשמוע שאתה עושה את אותן שגיאות בדיוק."

"באמת? אולי לא שמעת טוב. לא עשיתי שום שגיאות."

או-או. זאת בהחלט לא התשובה שלה ציפיתי. לא ידעתי אם לפתח את הנקודה הלאה או לנטוש. הייתי צריך להחליט תוך שבריר שנייה. המשכתי ללחוץ.

"טוב, אולי אני באמת טועה, אבל אני די משוכנע שאמרת 'ואהבת' למרות שאמורים להגות את זה 'ואהבת' " –

"תשמע, אני לא מבין על מה אתה מדבר, אבל אני חייב לרוץ. תודה בכל אופן."

האם זאת הדרך שבה דיברתי? המלים שבחרתי? העיתוי? או שהוא פשוט יותר מדי דפנסיבי?

הוא הגביר את מהירות צעדיו, ונעלם אל תוך הלילה בפנייה הראשונה שמאלה. עמדתי על המדרכה לפני בית הכנסת. חשבתי, מה קרה כאן הרגע. האם זאת הדרך שבה דיברתי? המלים שבחרתי? העיתוי? או שהוא פשוט יותר מדי דפנסיבי?

הייתי רוצה שלסיפור הזה יהיה סוף טוב. הייתי רוצה מאוד. אבל האמת היא שבמשך שנים, מאז אותה התקרית בבית הכנסת, ה'ידיד' שלי התרחק ממני בכל פעם שנפגשנו. לא, הוא אפילו לא נד בראשו. ניסיתי להתנצל, להסביר, לברר – אבל הוא תמיד קטע אותי.

"זה בסדר", הוא אמר. "תשכח מזה. שום דבר לא קרה. זה בסדר."

אבל זה לא היה בסדר. ושנינו ידענו את זה.

לאחרונה, הדברים חזרו איכשהו למסלולם הרגיל; אנחנו מחליפים מידי פעם הנהון מנומס או מלמול סתמי. אבל ידידותי מדי, זה לא.

החלק הכי גרוע בסיפור זה, שהתגובה שלו הרתיעה אותי מלהמשיך ולהעביר לאחרים את המתנה שקיבלתי. אולי זה לא היה אמור, אבל זה כן.

ובכל זאת, לא הכל אבוד.

אני עדיין יכול לכתוב מאמר... ואני יכול גם להמשיך להתפלל.