משפט אחד ששמעתי מפי אשה גדולה כשהייתי בת 37, הפך את חיי מן הקצה אל הקצה.

אחרי 15 שנה באשרם בהודו, עליתי ארצה לתור אחר שורשיי היהודיים. חֲבֵרָה שערכה ספר ביקשה ממני לכתוב פרק על "נָשִׁים קְדוֹשׁוֹת בארץ", והמחקר שלי הוביל אותי למושב שקט בעמק יזרעאל, למפגש עם הרבנית חיה שרה קרמר. נאמר לי שהיא ניצולת שואה. בגיל 20 נלקחה לאושוויץ, שם נרצחו כל בני משפחתה עם הגעתם. היא עצמה נותרה בחיים, כדי לעבור תחת סכיניו המפלצתיים של יוזף מנגלה. עתה יושבת הייתי מולה, לצד שולחן רעוע, אוכלת מלפפונים וגבינת איכרים, ומראיינת אותה על חייה בכלל ועל השואה בפרט.

"אושוויץ לא היה מקום רע" היא אמרה.

מה?! הייתי בטוחה שלא שמעתי נכון. בקשתי ממנה לחזור שנית על דבריה.

"אושוויץ לא היה מקום רע", היא אמרה שוב בבירור. "היתה שם קבוצה של נערות דתיות. דבקנו זו בזו, ואת כל המצוות שיכולנו לקיים, קיימנו. לדוגמה, אחת מאתנו ספרה את הימים, כדי שנדע מתי שבת, וכשהתאפשר בידינו, נמנענו מלעשות מלאכות אסורות בשבת. ברכנו ברכות על האוכל שלנו, דל ככל שהיה".

האשה הקדושה נעצה בי את עיניה הכחולות־חיוורות ואמרה "מקום רע הוא מקום שבו אפשר לקיים מצוות, אבל לא עושים זאת".

וכך, עם משפט אחד בלבד, הפכה את עולמי. "רע" ו"טוב", לפי דבריה, אין להם שום קשר עם מה שקורה לכם. הדבר היחיד שמשנה הוא מה שנובע ממני.

עד אותו רגע, "יום טוב" בעיניי היה יום שבו קיבלתי בהפתעה צ'ק גדול, מישהו שיבח אותי, או, אם יצאתי מהבית מאוחר מדי בדרך לפגישה חשובה, נפלתי על "גל ירוק". "יום רע", לעומת זאת, היה יום שבו מכונת הכביסה שלי התקלקלה, מישהו פגע בי, או פספסתי פגישה חשובה כי הייתי תקועה בפקק.

אבל לפי הגדרת הרבנית חיה שרה, "רע" ו"טוב" חלים רק על הפעולות או התגובות של האדם עצמו. יצאתי מן הבקתה שלה כשבעיני רוחי מחוברים אלי שני צינורות. באחד, "צינור היציאה", זרמו המחשבות, המילים והמעשים שנבעו ממני. באחר, "צינור הכניסה", זרם כל אשר אירע לי, כולל דברים פוגעניים או התנהגות חסרת רגישות של אחרים, הגשם שהרס את הפיקניק, הצ'ק - או חשבון החשמל - הַשָּׁמֵן שהגיע בדואר, זכייה בתחרות או הפסד בה, צינון שתפס אותי או קרסול שנקעתי.

מאותו יום והלאה הפסקתי להתמקד ב"צינור הכניסה" ועברתי להתמקד ב"צינור היציאה". כשמישהו דיבר אלי בגסות, במקום להתרכז בהתנהגות המקוממת שלו, התמקדתי בתגובה שלי. האם לשסע אותו בְּחַדּוּת לשוני? האם לשחרר מטח של הערות קטלניות שיעמיד אותו על מקומו? האם לנסות להבין מה גרם לו לנהוג כך? האם לתת לו להרוס לי את היום או להניח לזה? יותר לא הייתי קרבן של נסיבות קשות או של בני אדם מעצבנים. יכולתי לבחור את תגובתי. מנקודת מבט רוחנית, צינור היציאה, לא צינור הכניסה, הוא אשר היה חשוב.

מה באמת רוצות רוב הנשים

עשרים וחמש שנה אחרי המפגש המכונן הזה, לקראת פתיחת סדנת נישואין לנשים, ביקשתי מהמשתתפות להגיש את "שאלות הנישואין החשובות ביותר" שלהן.

לפחות מחצית מן השאלות היו גרסה כזו או אחרת של השאלה "איך אני משנה את בעלי?". לדוגמה:

  • איך אני גורמת לבעלי להפסיק לאכול כל כך הרבה ולהתחיל לרזות?
  • מה אני עושה בקשר לבעלי, שמכור למחשב שלו, כדי שיכבה אותו וילך לישון בשעה נורמלית?
  • איך אוכל לשכנע את בעלי שייתן יותר תשומת לב לילדים?
  • איך אני גורמת לבעלי להקשיב לי כשאני מדברת?
  • מה אעשה שבעלי יהיה פחות מבולגן?

במפגש הפתיחה, תוך סיכון לאבד את כל התלמידות הפוטנציאליות שלי, נאלצתי לגלות להן את האמת. העקרון המרכזי של הסדנה שלי הוא: האדם היחיד שאת יכולה לשנות הוא אַתְּ (אבל אם תשני את עצמך, תשני את מסלול חיי הנישואין שלך).

הסברתי להם את רעיון הצנרת הרוחנית: "צינור היציאה הוא המחשבות, המילים והמעשים הפרטיים שלכן. צינור הכניסה הוא כל השאר".

ואז הִפַּלְתִּי עליהן את האמת מְשַׁנַּת־החיים הזו: יש לכן 100% שליטה על "צינור היציאה" - המחשבות, המילים והמעשים שלכן. יש לכן 0% שליטה על כל השאר.

לא פלא שהן מנסות לגרום לבעלים שלהן לפצוח בדיאטה, כבר 30 שנה, ללא הצלחה! לא פלא שנשים המקוננות על בגדים מפוזרים על הרצפה, מנדנדות לבעליהן על כך גם כעבור עשרות שנים! אין לך שליטה על בעלך, זה המסר שלי. הפסיקי לנסות.

כמה שליטה יש לך?

זה לא רק רעיות ובעלים, כמובן. בסופו של דבר, כמה שליטה יש לכם על חבריכם, עמיתיכם, עובדיכם, שכניכם, פקח החנייה או מס הכנסה?

העובדה המייאשת היא שיש לנו 0% שליטה על "צינור הכניסה". אבל העובדה המעצימה היא שיש לנו 100% שליטה על "צינור היציאה". לא בטוח שנצליח לשכנע את פקח החנייה לא לתת לנו את הדו"ח הזה, אבל אנו שולטים היטב בתשובה לשאלה: האם נפלוט סדרה עסיסית של גידופים או נחייך לעומתו ונודה, "טוב, האמת היא שאני באיחור של 8 דקות".

אין לנו שליטה במידה שבה אח שלנו ילווה לנו כסף (שאנו זקוקים לו נואשות ושהוא 'שׂוֹחֶה' בו), אבל יש לנו שליטה בשאלה אם ננטור לו טינה על זה ונכונן סכסוך משפחתי שיימשך לדורות הבאים. אין לנו שליטה על בן (או בת) הזוג שלנו, אבל הבחירה להתמקד בתכונות הנפלאות שלו (או שלה) ולחיות חיי נישואין מאושרים - בידינו היא.

מרגע שנפסיק לנסות לשלוט במה שאין לנו שליטה עליו, תתפנה אנרגיה רבה שנוכל לנצלנ כדי לשלוט במה שבפועל כן נתון לשליטתנו - המחשבות שלנו, המילים שלנו, המעשים שלנו. במקום לבזבז אנרגיה יקרה בתסכול ובכעס על הבוס שלנו, שלא אישר לנו העלאה שמגיעה לנו כדין, אנו יכולים לבחור להיות אסירי תודה על כך שיש לנו עבודה ומשכורת.

מילת המפתח כאן היא "בחירה". האוקסימורון המזיק ביותר הוא הביטוי "הוא/היא הכעיס/ה אותי". אדם אחר אינו יכול להכעיס אותנו כשם שאחר אינו יכול להשמין אותנו. כעס הוא התגובה שאנו בוחרים (בדרך כלל בתת־מודע) למעשיו של הזולת. אנחנו יכולים גם לבחור קבלה או התעלמות או התעלות או אפילו חמלה לאישיותו הקשה של בן־הַבְּלִיַּעַל (אנחנו אתו רק מדי מפעם; הוא חייב להיות עם עצמו כל הזמן). וכשאנו בוחרים בתגובה נעלה, אנחנו הופכים את עצמנו מקרבן למנצח.

אנחנו יכולים להפוך את כל הקשיים לאתגרים. לעולם איננו לכודים תחת מפולת כלכלית, בריאותית או נוראית אחרת, בלי תקוה, בלי דרך מוצא. מה שלא זורם דרך "צינור הכניסה" שלנו - "צינור היציאה" שלנו לעולם פתוח לבחירתנו החופשית.

אם הצנרת בביתנו הפוכה, הרי שבמקום מי ברז נקיים - נקבל מי שופכין. אם הצנרת הרוחנית שלנו הפוכה, לשווא נתייגע במאמצים למנוע את כניסתן של חוויות קשות, ולא נבחין בכל התגובות הרעילות הזורמות מִמֶּנּוּ החוצה.

הבה נהיה אפוא השרברבים הרוחניים של עצמנו. נחדל מנסיונות הסרק לסתום את "צינור הכניסה" ונשאיר עין פקוחה על "צינור היציאה" שלנו.

"יום טוב" הוא לגמרי בידיים שלנו.