מאת דבורה בלוך

לא מזמן יצא לי לשבת עם חברה ובנה בן ה 12 במסעדה בעיר. ברור שמהר מאוד התדרדרנו לשיחות חולין לא מקדמות. כאלו הנטולות הומור ועוקץ. הילד החמוד שהתחיל לאבד עניין, החליט לקחת את החוק לידיים והוציא את הנייד מהכיס. מאות הסטטוסים בהם הספיק לזפזפ בעוד אנו מסיימות שתי מנות ציפ׳ס נוספות, היו צבעוניים, מהפנטים וכובשים. הילד שעד לפני רגע ניגב אתנו חומוס מאותה הצלחת, עזב אותנו לטובת מציאות פנטסטית יותר. אני לא יודעת אחרי אלו אושיות וחברים הוא עוקב, אבל נראה היה שיש לו טעם טוב. המציאות שהשתקפה לו שם במסך הייתה מדויקת ומבוימת היטב.

בחזרה הביתה חשבתי על אותו הקטן ששעממנו במסעדה. ילד טוב מבית טוב. עם מחשב אחד ואולי גם פלייסטיישן. כמה חולצות מגניבות של קבוצת כדורגל ועוד מספר פרטי לבוש משלימים. בעולם המושגים שלי, מדובר בעוד ילד רגיל עם חיים רגילים מאוד. כאלו שאינם מתרוממים הרבה מעל הממוצע. לעומתו, אותם שהכרתי אצלו בסטטוס, לכאורה שברו מזמן את תקרת הזכוכית. הם הצטלמו כמו אנשים יפים, עם בית יפה, עם חברים יפים והרבה נעליים יפות. הכל היה נראה אצלם יפה. מושלם. אוטופי.

אותו הילד מהמסעדה הוא בעצם כמו דגיגון מפרפר ברשת של כרישים. כזה שבטוח שהתנאים ״המינימליים״ שאיתם נולד לעולם לא יאפשרו לו לשחק במגרש של הגדולים. קטן כמו שהוא, חשבתי לעצמי, בוודאי אינו מצויד בכלים הנכונים כדי להבחין בין מציאות מבוימת למציאות אותנטית. אין לו את הבינה הדרושה על מנת לזקק את אותם הסטטוסים ולקלף מעליהם את הקליפות. מבחינתו, כל סטטוס מספר סיפור אמתי, על החיים שהוא מפספס. בגלל שהוא – קטן, עני ולא הכי מוצלח.

השוואה חברתית

המציאות שלנו שמורכבת מאינספור פרטים ורגעים, היא בסך הכל תערובת מוצלחת של הדברים היפים יותר והיפים פחות שאנחנו מכירים בחיינו. מצד אחד יש לנו בעל תומך, אבל כזה שלא תמיד מפתיע עם פרחים לשבת. יש לנו עבודה מתגמלת כלכלית, אבל היא אפרורית ומשעממת. הסלון שלנו נראה טוב יחסית אחרי שיפוץ, אבל הרכב שלנו נראה כמו מחסן לשעת חירום. אם כן, איך אנחנו מודדים את עצמנו האם אנחנו יפים או פחות, עשירים או עניים, מוצלחים או להיפך? אחד המנגנונים שבו אנחנו נעזרים הוא מנגנון ההשוואה החברתית. האנשים שמקיפים אותנו משפיעים על האופן שבו אנו תופסים את עצמנו. עם שכנים מרירים, נראה את עצמנו כאנשים אופטימיים. עם חברים פזרניים, נראה בעצמנו אנשים חסכנים. עם קולגות חסרי מעוף, נראה שאנו שאפתנים. כשאנחנו נחשפים לחייהם של עמיתנו, בלתי נמנע שנשווה את עצמנו ביחס אליהם.

הנטיה שלנו כמובן היא תמיד להשוות כלפי מעלה. אנחנו מוצאים את עצמנו מזפזפים בין מציאות כזו או אחרת של עמית, שתמיד נראית מושלמת וטובה משלנו. יוצא שלעולם אנחנו תופסים את עצמנו פחות ממה שהיינו רוצים להיות. מתנהגים כמו הילד במסעדה שרואה בסטטוסים הפוטוגניים שהעלו חבריו, את חזות הכל.

אתגר האינסטגרם האישי

יש לי רעיון איך להחזיר לעצמנו את הכבוד וההרגשה הטובה לחיינו! פותחים חשבון אינסטגרם אישי. כזה שבו נשחק בתפקיד הצופה היחיד בפרופיל של חיינו.

נסו את זה. ישרו את המפה, הניחו את זר הפרחים משבת במרכז השולחן, הסיטו הצידה את הכביסה שטרם קיפלתם, והעמידו במרכז את התמונה המשפחתית מהחופשה האחרונה. צלמו. איזו תמונה יצאה לכם?!

אם תאמצו את אתגר האינסטגרם, אין לי ספק שכשתזפזפו במציאות הפוטוגנית של עמיתיכם, התמונה שלכם תתחרה על המקומות הראשונים והלב שלכם יתמלא ברגש חם של הכרת טובה ותודה.

כללי המשחק ברורים מאוד. רק תמונות ערוכות היטב, כאלו המבודדות את הרגעים היותר מקסימים, ראויות לעבור מסך. כדי לצלם את התמונה הנכונה, נדרש להצטייד במידה ניכרת של עין טובה. של הכרת תודה על כל הטוב שנמצא בהישג ידינו. נצטרך לבחור מה לכלול בפריים, ומה להותיר מחוץ לשדה הראיה.

הכרת הטוב היא אבן יסוד ביהדות. צמד המילים שאיתו אנו פותחים את הבוקר הוא ״מודה אני״. הכרת הטוב מאלצת לבודד את הדברים הטובים ולתת להם מקום של כבוד. להעריך אותם ולשמוח בהם. במחקר של הפסיכולוגים אמונס ומקאלו, נמצא שאנשים שכתבו בכל יום חמישה דברים טובים שקרו להם, היו אופטימיים יותר, בריאים יותר ונהנו ממערכות יחסים יציבות ומיטיבות.

אתגר האינסטגרם ידרוש מאתנו לבודד את הרגעים היפים יותר. לנקות מעליהם את כל המסיחים ורעשי הרקע שמעיבים על תפיסת המציאות שלנו. הוא יאלץ אותנו להביט במציאות מאחורי עדשה נקיה וזוהרת. יגרום לנו להכיר טובה ולהודות על רגעים קטנים וגדולים שממלאים אותנו באושר עילאי.