חשיבות ההערכה העצמית אינה מוטלת בספק. הפסיכולוג הידוע ד"ר אברהם מאסלו מחשיב את ההערכה העצמית כצורך הנמצא בראש סולם הצרכים של האדם – כשמעליו נמצאים רק מזון, מחסה ויחסים בין-אישיים.

כיצד ניתן להגיע להערכה עצמית? זוהי כבר שאלה אחרת.

האדם המערבי מבסס את כבודו העצמי על הישגים חיצוניים. הוא מונע על-ידי הצורך להשיג את מה שאחרים יזהו כסמלי מעמד. בקלות רבה, הוא מגדיר את עצמו לפי מקצועו או לפי הקריירה שלו: "אני סוכן בורסה, סמנכ"ל שיווק, בוגר אוניברסיטה". אם האחרים מתרשמים, הדבר מרגיע אותו ונותן לו תחושה שהוא חשוב.

ההתמקדות של החברה המערבית בהישגים חיצוניים מפחיתה את היכולת שלנו לפתח הערכה עצמית אמיתית.

אולם, התמקדות זו בהישגים חיצוניים נוטעת באדם פחד ניכר מפני כישלון. שכן, אם איש לא יתרשם, מה יקרה להערכה העצמית שלו? בניין הקלפים שבנה יתמוטט.

ההתמקדות של החברה המערבית בהישגים חיצוניים מפחיתה את היכולת שלנו לפתח הערכה עצמית אמיתית.

בכל פעם שליאור מחנה את מכוניתו החדשה (עם ריפוד העור הרך) בחניית הבניין, הוא מרגיש שהוא "הגיע לפסגה".

שנה לאחר מכן, המכונית יוצאת מהאופנה והשכנים כבר לא מתרשמים. העמדת הפנים שלו מתמוטטת והערכתו העצמית נשחקת. מה עכשיו?

אבולוציה והקרב על ההערכה העצמית

האבולוציה מלמדת כי האדם הוא פשוט צורה מתוחכמת של בעל חיים – לא פחות ולא יותר. לכן, באופן טבעי, הוא לא אמור להיות טוב יותר מסתם בעל חיים, בין אם מדובר בתולעת, חתול או כל יצור אחר.

המסר הסמוי של תורת האבולוציה הוא, שלאדם אין מקור פנימי להערכה עצמית. במקום זאת, הוא זקוק להישגים מוחשיים כדי להרגיש שהוא "מצליח". מסר זה יוצר לחץ עצום!

אם "הצלחה" היא הדרך היחידה שלנו לזכות בהערכה עצמית, הרי שרבים מאתנו לעולם לא יעריכו את עצמם. ואלה מאתנו שהתמזל מזלם והשיגו "הצלחה", יחיו תמיד בפחד שמא יאבדו אותה, כתוצאה מנסיבות שאינן בשליטתם.

לדוגמא, אתם יכולים להיות האנשים המוכשרים ביותר בעולם, אולם גם אתם עלולים למעוד בדרך אל ראיון חשוב וכתוצאה מכך, להחמיץ הזדמנות פז!

האדם נוצר עם נשמה – ניצוץ א-לוהי של בורא עולם. כבוד עצמי הוא זכותו המוּלדת.

ההנחה הבסיסית של היהדות היא, שכל אדם נוצר בצלם א-לוהים. עם נקודת פתיחה כה נשגבת, כבוד עצמי הוא זכותו המוּלדת של כל אדם. האדם נוצר עם נשמה – ניצוץ א-לוהי של בורא עולם. כבוד עצמי הוא זכותו המוּלדת.

מצוות רבות ביהדות מנחות אותנו כיצד לנהוג בבני אדם אחרים. הן מבוססות על ההכרה בכך שמטבע בריאתו, יש לאדם כבוד וערך עצמי בסיסיים, ללא קשר ל"הישגיו".

מאמץ לעומת תוצאות

אימרה יהודית מפורסמת אומרת "לפום צערא אגרא" (פרקי אבות ה, כג) – לפי גודל המאמץ והצער כך גודל השכר.

ביהדות, המאמץ – ולא השגת המטרה – הוא הקובע. זאת, מכיוון שהתוצאה הסופית ממילא נתונה לשיקול דעתו של א-לוהים וברוב המקרים אינה נתונה בידינו. לכן, ניצחון במאבק מוסרי, למשל, ייחשב להצלחה, גם אם לא ניתן לכמת את התוצאות במספרים.

כיוון שקשה לאמוד מאמץ, בעולם חומרני זה אנו נוטים להתעלם מערכו.

אתם צופים בשני אנשים המתחרים במרוץ למרחק של 100 מטרים. אחד מהם קובע שיא עולם חדש – 9.3 שניות. השני חוצה את קו הסיום לאחר 30 שניות.

מי מהם יותר מצליח? במבט שטחי קל לומר "השיאן העולמי, כמובן!"

אלא שהמתחרה שרץ במשך 30 שניות נוספות חלה בפוליו בילדותו, לא יכול היה ללכת עד גיל 14, והשקיע שנים רבות של תרגול מכאיב ומאומץ, עד שהצליח ללכת, שלא לדבר על לרוץ למרחק זה.

לעולם איננו יכולים למדוד את ערכו של אדם בהתבסס על הצלחתו החיצונית, כיוון שלעולם איננו יכולים לדעת מהן הנסיבות עמן היה עליו להתמודד.

לעולם איננו יכולים למדוד את ערכו של אדם בהתבסס על הצלחתו החיצונית, כיוון שלעולם איננו יכולים לדעת מהן הנסיבות.

אנו נולדים לתוך נסיבות מסוימות, כפי שנקבע על-ידי א-לוהים. יש לנו שליטה רק על מידת המאמץ שאנו משקיעים. אופן ההתמודדות עם הנסיבות המסוימות שלנו, הוא זה הקובע אם הצלחנו או לא. כאמור, המקום בו אנו נמצאים בסולם, פחות חשוב ממספר השלבים שטיפסנו.

לא משנה כמה אנו מצליחים להשיג, הערכתנו העצמית נובעת מהידיעה שאנו עושים מאמץ כדי לצמוח ולהתפתח. אם אנו עושים כמיטב יכולתנו, אז באפשרותנו לחיות מתוך תחושה עמוקה ומתמדת של סיפוק.

רעיון זה בא לידי ביטוי בסיפור המובא בתלמוד: אליעזר בן הורקנוס היה בנו של הורקנוס, איש עשיר מאוד ואחד האנשים החשובים באותה תקופה.

יום אחד, חרש אליעזר בהר כשלפתע, הוא החל לבכות. אביו שאל: "מדוע אתה בוכה? אם חם לך על ההר, אעביר אותך למטה, אל המישור". אליעזר התחיל לחרוש במישור אולם, גם שם הוא בכה.

"מה לך, כי תבכה?" שאל הורקנוס.

"אני רוצה ללמוד תורה", ענה אליעזר. הוא בכה ובכה, עד שבא אליהו הנביא ואמר לו ללכת לירושלים ולחפש את רבי יוחנן בן-זכאי, החכם הגדול ביותר באותו הזמן.

אליעזר הלך לירושלים – וכפי שניחשתם – התחיל לבכות. "אני רוצה ללמוד תורה".

רבי יוחנן בן-זכאי שאל: "לא לימדו אותך אפילו לקרא קריאת 'שמע'?"

"לא", הייתה התשובה.

וכך לימד החכם הגדול רבי יוחנן בן-זכאי את אליעזר את עקרונות היהדות. לאחר זמן מה הוא אמר, "טוב מאוד, אליעזר. הצלחנו במשימתנו. כעת הגיע זמנך ללכת".

אליעזר התחיל לבכות: "אני רוצה ללמוד עוד תורה!"

רבי יוחנן בן-זכאי לימד אותו תנ"ך ותורה שבעל פה, ולאחר זמן מה שוב אמר "אליעזר, הגיע זמנך ללכת".

אליעזר שוב בכה ואמר "אני רוצה ללמוד עוד תורה!"

וכך המשיך ללמוד תורה בעודו יושב בירכתי חדר הלימוד. יום אחד, באופן בלתי צפוי, נכנס פנימה אביו, הורקנוס. רבי יוחנן בן-זכאי הורה לאליעזר לעבור לקדמת החדר ולדרוש בפני כולם בקול רם.

לאחר שאליעזר סיים, התרומם הורקנוס ממקומו ובעודו זורח מגאווה, אמר: "אליעזר, בתחילה רציתי להוריש את רכושי לכל בניי, חוץ ממך. אבל כעת אני עומד לתת את כל אשר לי, לך ורק לך!"

אליעזר השיב: "אבי, אילו חשקה נפשי בכסף וזהב, הייתי נשאר לעבוד בחווה. משאת נפשי היחידה היא התורה". וכך הפך רבי אליעזר בן הורקנוס למנהיג בדורו ולמורהו של רבי עקיבא הדגול.

מוסר– השכל

קיימים קשיים רבים בסיפור זה:

  1. כיצד ייתכן שהורקנוס, רב גדול ואיש עשיר, לא לימד את בנו תורה?

  2. מדוע הכריח הורקנוס את בנו לבצע את עבודת הכפיים הפשוטה של חרישת האדמה? הרי יכול היה לשכור פועלים שיחרשו את האדמה ולמנות את בנו למנהל העבודה.

  3. מדוע הורה הנביא אליהו לאליעזר ללמוד את עיקרי היהדות מחכם כה נערץ כרבי יוחנן בן-זכאי? הרי כל תלמיד צעיר הנמצא באמצע לימודיו יכול היה ללמדו זאת!

יש רק תשובה אחת שעונה על כל השאלות האלה. לאליעזר היה ראש אטום – הוא היה קשה תפיסה.

כמובן שהורקנוס שכר מורים לבנו! אולם אפילו המורה הטוב ביותר לא הצליח להחדיר קריאת "שמע" לראשו האטום של אליעזר! בתור אב, מה היה אמור הורקנוס לעשות עם בן שכזה? להפוך אותו למנהל עבודה? ברור שלא! הברירה היחידה שעמדה בפניו הייתה לתת לו מחרשה – לפחות כך יכול היה אליעזר להביא איזושהי תועלת.

אולם, אליעזר בכה: "אני רוצה ללמוד תורה!" היחיד שהיה לו סיכוי להחדיר מעט תורה למוחו של אליעזר היה מנהיג הדור, רבי יוחנן בן-זכאי.

סוד ההצלחה הוא: עליך לרצות משהו בתשוקה כה עזה שתגרום לך לבכות.

רבי יוחנן נאבק והגיע להישג משמעותי: הוא לימד את אליעזר את עקרונות היהדות. וכאשר אליעזר דרש עוד, רבי יוחנן הבין שאם הצליח פעם אחת, אולי יצליח בכך פעם נוספת. וכך נמשך הדבר, עד שאליעזר הפך לאחד המלומדים הגדולים בדורו.

מכל הנאמר לעיל אנו רואים שגם האדם האיטי ביותר יכול להגיע לגדולה. מהו הסוד? סוד ההצלחה הוא: עליך לרצות משהו בתשוקה כה עזה שתגרום לך לבכות.

זו הייתה גדולתו של רבי אליעזר בן הורקנוס.

ההצלחה היא מתנה משמים

"כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבנו" (רמב"ם – הלכות תשובה ה, ב).

ברור שלא כולנו נולדים עם תכונות האינטליגנציה, האופי והמנהיגות של משה. אם כך, כיצד מצופה מאתנו להגיע לגדלות רוחנית דומה לשלו?

חכמינו אומרים: "יגעת ומצאת – תאמין"

למה התכוונו חכמים באומרם זאת? מדוע הם לא אמרו בפשטות, אם תתאמץ תגיע להישגים?

התשובה היא, שמאמץ והישג אינם סיבה ותוצאה, הגעה לגדולה אינה תלויה בכשרונותינו וביכולותינו המולדות. רק המאמץ הוא באחריותנו, וההישגים יכולים להגיע או שלא להגיע. ההישג הוא מתנה מאת א-לוהים, בדומה ל"מציאה" בה אנו נתקלים באמצע הרחוב. לכן על פי היהדות, ברגע שאתה משקיע מאמץ, אתה כבר נקרא מצליח.
הפוטנציאל שלנו להגיע לגדולות הוא בלתי מוגבל, כאשר א-לוהים תומך בנו.

העם היהודי נקרא "הילדים של א-לוהים". כפי שבאופן טבעי, כל אב היה רוצה לתת לילדיו מכל טוּב, כך א-לוהים רוצה שיהיה לנו מכל הטוב שבעולם.

זהו סוד ההצלחה האמיתי: ללא קשר למגבלות האנושיות שלנו, הפוטנציאל שלנו להגיע לגדולות הוא בלתי מוגבל, כאשר א-לוהים תומך בנו.

כל שא-לוהים רוצה הוא שננסה להצליח. אל תתנו לו לחכות.