אחרי עשרים שנה, הארכיאולוג/הרפתקן/מרגל/גיבור המפורסם אינדיאנה ג'ונס חזר למסכים, ולפי ההיסטריה אפשר לנחש שהרבה אוהדים מסורים חלמו לא פעם, בהקיץ ובשינה, על המשך נוסף לטרילוגיה המצליחה להפליא משנות השמונים.

יוצרי הסרט הביאו אותו לפסטיבל קאן לבכורה עולמית, שהפכה אירוע בכותרות בכל קצווי תבל.  קהל המונים נושאי שלטים צבאו על היוצאים והנכנסים מפתח ארמון הפסטיבלים ומרכז העיתונות, בתקווה להשיג הזמנה. שריקות עידוד, קריאות נלהבות ומחיאות הכפיים ליוו את הדקות הראשונות של הסרט, הליך לא מקובל בהקרנות המכובדות של הפסטיבל. 'כל כך הרבה זמן חיכינו', היה המשפט שנשמע יותר מכל בפי אוהדי ג'ונס. אם למישהו היה ספק: גם אחרי הפסקה ארוכה של שני עשורים אינדיאנה ג'ונס עוד חי בלב מעריציו – חי, נושם ומצליף בשוט המפורסם.

מהו סוד המשיכה של אינדיאנה ג'ונס? כמו בכל מוצר פופולארי התשובה היא מורכבת ופשוטה.

מהו סוד המשיכה של אינדיאנה ג'ונס? כמו בכל מוצר פופולארי התשובה היא מורכבת ופשוטה. מורכבת כי אנשי מקצוע יתעקשו לתת רשימה של קרדיטים: משחק טוב ובימוי מבריק, אפקטים מיוחדים ופיתולי עלילה עוצרים נשימה. פשוטה, כי תמיד יש תשובה פשוטה מאד למשהו שהמשיכה שלו חזקה ובינלאומית: הוא מדבר למכנה משותף רחב מאד. הנרטיב של אינדיאנה ג'ונס הוא בבסיסו נרטיב ישן נושן, מוטמע היטב בתודעה האנושית הקולקטיבית: נרטיב הגיבור שיוצא למסע כדי למצוא דבר מה, ובסוף הסרט אנחנו חוגגים איתו את המציאה רבת המשמעות שאמורה לפתור את כל בעיות העולם, או לפחות את בעיותיו שלו.

פעם הוא מחפש אחרי 'ארון הברית' פעם אחרת אחרי 'הגביע הקדוש', הסיפור הנוכחי מציג לפנינו את 'גולגולת הבדולח'. אבל הנוסחתיות אינה ייחודית לסרטי אינדיאנה ג'ונס. זו נוסחה מוכרת ורבת-דורות, מאז הימים שבהם סיפורי אי המטמון ודומיהם - בהם הייתה חבורת הרפתקנים יוצאת במרדף אחרי אוצר - היו הלהיט הגדול.

יש משהו מאד מהנה בצפייה, קריאה, או כל חוויה-יד-שנייה של גיבור המציב מטרה ויוצא למסע שמסתיים – תמיד – בהצלחה המבוקשת. דרך הפריזמה של תרבות ובידור, המטרה המוצבת היא תמיד משהו פשוט ומוחשי, שאפשר לראות ולגעת. אנחנו חווים עם הגיבור או הגיבורים את העליות והמורדות, ההתגברות העקשנית על כל מכשול, ובסופו של דבר – את השגת הפרס המבוקש. לא בכדי המנהג העולמי הוא להעניק לקבוצות ספורט שזוכות באליפות, או לאתלטים הזוכים בתחרויות שונות, גביע, צלחת או מדליה, נוצצים ומעוצבים כמו חפץ קסום מסיפור אגדה. גם בספורט, המעקב של האוהדים מתחבר לנרטיב הגיבור-הדבק-בדרכו, מפיל יריב אחר יריב, מטפס על כל מכשול ונוגע בקו הגמר.

זה הקסם שיש באינדיאנה ג'ונס. זה הקסם שיש באתלט-על שמנצח שוב ושוב. זה הקסם שיש בהרבה סיפורי פנטזיה והרפתקאות. זה הקסם שיש בהרבה אנשים נחושים שאנחנו מכירים, וקוראים את קורות חייהם באנחות ההערצה: X החליט כבר בילדותו להיות כנר בינלאומי/ להיות כדורגלן בליגת העל/ לשיר באירוויזיון/ לפתוח סטארט-אפ מצליח/ לכתוב רב מכר/ להגיע למעמד כלכלי שיאפשר לו לקנות מספר מכוניות מרוץ. ומה אתם חושבים? את זה הוא בדיוק השיג! הוא נצמד למטרה שלו – ברורה ומוחשית כמו גולגולת בדולח או גביע אירופה – גבר על מכשולים וזכה בפרס הנכסף. ונראה לכם שהיה לו קל? מה פתאום! הנרטיב המסורתי מלמד אותנו שלגיבור תמיד קמים בדרכו אויבים ומכשולים. אבל למרות הילדות הקשה/ האב החולה/ החבר המקנא/ העמית שלא פרגן, הוא דבק בדרכו – וניצח. והתגובה המתבקשת, כמובן, היא מחיאות כפיים סוערות.

המטרה והאמצעים

זה עלול להישמע כמו דיבורי כפירה לומר שדבקות במטרה ובדרך המובילה אליה היא לא תמיד דבר מעורר-הערצה. בעולם שבו מלמדים ילדים מגיל קטן על תחרותיות והגשמת חלומות, כולנו רוצים להיות אינדיאנה ג'ונס, שגם אם מסעו מייגע, בסופו של דבר הוא מוצא את אשר חיפש. אבל בחיים מחוץ למסך הקולנוע, לנרטיב הזה יש רבדים עמוקים יותר, שלא מצטלמים היטב כמו עיר זהב אבודה בפרו.

בחיים שאינם סרט קולנוע או טורניר כדורסל, היצמדות למטרה בכל מחיר היא לא תמיד עניין ראוי להערצה

בחיים שאינם סרט קולנוע או טורניר כדורסל, היצמדות למטרה בכל מחיר היא לא תמיד עניין ראוי להערצה. במידה מסוימת, היצמדות כזו קלה יותר מכל אופציה אחרת. כי אם החלטת אי פעם שברצונך להשיג את מה שהוא עבורך משאת-הנפש, ובכל קושי מכשול וצומת דבקת בהחלטה – זה אומר שבחייך נדרשת רק פעם אחת לקבל החלטה: בפעם בה החלטת מהו הדבר שאותו תשיג בכל מחיר.

אבל החיים הם הרבה יותר מורכבים, עם הזרמים ותת-הזרמים שבהם, עם ההסתעפויות הרבות שהם מציעים, עם ההתפתחויות הבלתי צפויות והאנשים שנכנסים למשעול שלנו – או עוזבים אותו. החיים מעמידים אותנו שוב ושוב בעמדה של הערכת-מצב מחודשת, בדיקת הסביבה, התאמת יעדים ועדכון הדרכים. אפשר להיות אינדיאנה ג'ונס: לדבוק בהחלטה הראשונית ולהמשיך בלי היסוס. בסרט זה עושה אותך, אולי בצדק, גיבור. אבל בחיים?

הרבה יותר קל לדבוק בחלום. יותר קל מאשר לחשוב כל פעם מחדש, לשקול, לערוך את ההתאמות הדרושות ובסופו של דבר לוותר, חלקית או לחלוטין, על מה שיצאנו לדרך כדי להשיג. טבעם של החיים שהם מציגים בפנינו דרכים חדשות, מסעות חיפוש שלא התכוונו להיקלע אליהם, ופרסים אחרים מאלה שעליהם חלמנו בעיניים נוצצות. טבע החיים הוא שנסיים את המסע שלנו עם פרסים שונים מאלו שהגדרנו לעצמנו מזמן, ממש בהתחלה. אלא אם כן, כמובן, נתעקש להיות אינדיאנה ג'ונס.

דבקות במטרה יכולה להיות דבר נהדר בוודאי, כשהמטרה טובה. אינדיאנה ג'ונס מחפש את חפצי-הפלא כדי להציל את העולם, לא לתועלתו האישית. אבל החיים אינם פשוטים עד כדי כך, והמין אנושי תמיד אהב יותר מידי את הנרטיב הפשוט והפשטני. הסיפור שבו הגיבור חי בעולם של שחור-לבן ורק צריך להתגבר על כל דבר בדרכו כדי למצוא את אשר הוא מחפש. בפועל, כולנו חיים בעולם עם הרבה גווני אפור וייתכן שרוב הדברים שנתעקש להתגבר עליהם, שווים יותר מאלו שאנחנו נחושים למצוא.

אמרה עממית קובעת ששלושה יהודים חכמים הגדירו את משמעות החיים: ישו אמר שהכל אהבה, מרקס אמר שהכל כסף, אבל מי שצדק היה אינשטיין, שאמר שהכל יחסי.

במיתוס הגיבור הקלאסי אין הרבה מקום ליחסיות – הוא צפוף מידי באבסולוטים. אבל הדבר החשוב הוא להפריד בין המיתוס למציאות, בין תחרות מבוימת לתחרות האותנטית של החיים, בין הרצון להיות גיבור להבנה שהגבורה הזו היא לעיתים רחוקות מהסוג שזוכה לזרי דפנה, מדליות, ותיבות עץ ישנות גדושות מטבעות זהב.

אולי נכון ללמד ילדים נחישות, אבל לא פחות חשוב ללמד אותם גמישות. המטרה לא מקדשת את האמצעים, ולא מספיק להחליט פעם אחת מה החלום שלך. כל חייך תצטרך לשקול אותו מחדש – לבדוק אם הוא תואם את המציאות, והאם אין אתה משלם עליו מחיר גבוה יותר מערך הפרס.