לכל משפחה יש דפוס התפתחות משלה, הזמן שבו מתחילים הילדים לקחת אחריות, הזמן שבו הם עוזבים את הבית, הזמן שבו הם מתחתנים וכן הלאה. במשפחתנו, עזבו רוב הילדים את הבית בגיל צעיר. הם גדלו, התחתנו, וחוץ מבן אחד שגר קרוב אלינו, התיישבו בכל קצוות הארץ.

בננו מרדכי היה יוצא דופן בכלל הזה. ממספר סיבות שונות, מרדכי נשאר בביתנו למשך כמה שנים מעבר לגיל בו אחיו ואחיותיו כבר היו נשואים. שהותו הממושכת בביתנו נגרמה אמנם בשל נסיבות מצערות, אך אנו התענגנו על נוכחותו. עליזותו, אישיותו הקורנת ותושייתו הברוכה היו כקרן אור, לא רק בביתנו, אלא בקהילה כולה.

ככל הורה, גם אני רציתי בטובתו של מרדכי, והתפללתי מדי יום לקב"ה שיקל עליו ושיכוון את האירועים כך שבני יוכל להמשיך הלאה ולחיות את חייו בטוב. הקב"ה בחסדו שמע לתפילותיי ושלח לו אישה נהדרת, ואנו סמוכים ובטוחים שבעזרת ה', יחיו השניים חיי אושר יחדיו.

ואז קרה משהו מוזר. ככל שהייתי אסירת תודה על התגשמות המשאלות שביקשתי לבני – ועל נישואיו - גיליתי שאני מתגעגעת אליו נוראות. רוחו התוססת, המצרכים אותם נשא עבורי בתחושת זכות, הריצות שרץ עבורי כדי לסדר עניינים שונים, ללא כל טענה או תלונה (כצפוי, הבעיות שהיו לי בברך רק החמירו מאז שעזב!), בקיאותו במחשבים שסייעה לי לטפל במספר האימיילים העצום שלי ובכרטיסי הטיסה... הרשימה אינסופית.

"אל תיקח אותי ברצינות, אלוקים יקר," אמרתי

שולחן השבת אינו כמו שהיה בלעדיו. כל צעד וצעד היה מלא התחשבות ותשומת לב מצדו, שנועדו לחסוך לי כל טרחה אפשרית. זה אובדן הכרחי, אמרתי לעצמי, בעודי עוברת בין חדרי הבית, שהתרוקן מנוכחותו התוססת, דמעות שלא רציתי לדמוע זורמות במורד לחיי. הרמתי מבט אל השמיים, והתנצלתי בפני הקב"ה. "אל תיקח אותי ברצינות, אלוקים יקר", אמרתי, "אני מאושרת באמת ובתמים על כך שבני מצא את דרכו, ואני אסירת תודה לך לנצח, על חסדך המתמשך. אנא סלח לי על דמעותיי הקטנוניות ואל תשעה אליהן."

חלומות

באותה תקופה שבה עזב מרדכי את הבית, התמלאו חלומותיי בימי ילדותם של ילדיי, ובשנות ההתבגרות שלהם. לילה אחד שקעתי בשינה (לא עניין של מה בכך עבורי, אני סובלת מנדודי שינה כרוניים), וחזרתי אחורה בזמן, אל הימים שבהם היה בני יעקב (יענקי) - כיום בן 26 ומתגורר בירושלים - בן שבע, ילד מקסים ביותר ומצחיק תמיד. הוא ביצע תעלול שלא היה כדוגמתו, ובחלומי היטלטל גופי בצחוק. צחקתי כל כך עד שהתעוררתי מקול צחוקי-שלי... וכצפוי, שנתי נדדה כל אותו לילה.

לא החמצתי את ההזדמנות להתקשר אליו למחרת היום ולנזוף בו על כך שטרד אותי משנתי בתעלוליו, והתחלתי לחשוב על כל אותן שנים יקרות שחלפו לבלי שוב, וכעת יכולות לחזור אליי רק בזיכרונות ובחלומות. האם אכן התענגתי מספיק על ילדיי הקטנים והיקרים, או שהייתי עסוקה מדי במילוי המשימות היומיומיות, האינסופיות?

האם אכן התענגתי מספיק על ילדיי הקטנים והיקרים, או שהייתי עסוקה מדי במילוי המשימות היומיומיות, האינסופיות?

אינני יכולה להחזיר את השעון אחורה, ואני מלאת תודה על כך שילדיי בגרו ונישאו, אך אני מעודדת אתכם, אלה שעדיין עסוקים בגידול ילדים, לעצור לעתים קרובות יותר, להפסיק את הכול, ובאופן מודע לחוות את שמחת הרגע.

מלבד זאת, חוויית עזיבתו של מרדכי לימדה אותי לחוש אהדה גדולה יותר כלפי אלו שקינם התרוקן. בעבר, לא הייתה לי סבלנות רבה לאימהות שקוננו על ילדיהן שעזבו את הבית באופן טבעי, בזמן הנכון, כדי להמשיך לשלב הבא בחייהם. "תשמחי שילדייך מצאו מוסדות לימוד הולמים ובני זוג מתאימים, ותפסיקי לחשוב על זה", נהגתי לייעץ להן. יתכן שכיום אשתמש באותן מילים, אך בלבי תהדהד הבנה גדולה יותר.

דמעות של כאב, דמעות של שמחה

דבר אינו קורה באופן מקרי. בזמן שבו התרחש כל זה, הנושא שבו בחר בעלי לאחת מהרצאותיו היה, נקודת המבט המקראית בעניין מליחותן של הדמעות. זו הייתה התובנה שלו: בספר בראשית, סיפורי הבריאה מופיעים לפי הימים. בסוף כל יום נאמר: "ויהי ערב ויהי בוקר, יום אחד".

אך זה לא בדיוק כך: הימים הבאים מכונים שני, שלישי, רביעי וכו'. אילו היה המקרא עקבי מבחינה דקדוקית, "יום אחד" היה צריך להיות "יום ראשון", וכך היה מתאים לשאר הימים. חז"ל מסבירים את העובדה שהיום הראשון מכונה "יום אחד" בכך שרק ביום זה לבדו היה היקום כולו שרוי באחדות, בשלמות, בהרמוניה כוללת עם אלוקים אחד.

ביום השני, מספר לנו הפסוק, הפריד אלוקים בין המים שמִתַחַת לבין המים אשר מֵעַל, והפר את אחדותו של היום הראשון, היום שהיה אחד. המים אשר מעל היו לרקיע, לשמיים, והמים אשר מתחת היו למקווי המים אשר על פני האדמה: האוקיינוסים, הימים והאגמים.

המדרש מספר לנו שבשלב זה של הבריאה, זמן הפרדה ראשוני זה, המים שירדו אל האדמה בכו מרה על התרחקותם מאלוקים, מקורם. ה' ניחם אותם והבטיח להם כי בחג הסוכות יתאחדו עמו שוב, באמצעות ניסוכם על המזבח. בנוסף על כך, ציווה ה' להוסיף מלח, שהוא תמצית מי הים, לכל הקרבנות שיובאו לבית המקדש. מלח, כידוע, מלווה גם את בציעת הלחם בשולחן האוכל בבית, שממלא כיום את מקום המזבח.

במדרש מרתק זה, מציגים חז"ל את האחדות, הקרבה והקשר למקור האלוקי, כמקור וגורם לשמחה, ואילו ריחוק, הפרדה, ניכור והתנתקות הם בעיניהם מרכיבי הצער.

הדמעות המלוות ברגשות חזקים הן מלוחות. ככאלה, הן מייצגות את מימי הים – הראשונים בבריאה האלוקית שסבלו ניתוק מהמקור. לפיכך, כל אימת שאנו חווים אובדן, או תחושת ניתוק מהיקר לנו, עולות בנו דמעות מלוחות, שמזכירות לנו את הצער ואת האובדן הראשון שנחווה בבריאה, ומקרבות אותנו אל אותו צער.

מצד שני, דמעות שמחה הן ביטוי לשִיבה הביתה, לאיחוד מחדש עם המקור, מושא אהבתנו, ומזכירות לנו את השִיבה והנחמה שהוצעו למים אשר מתחת.

באופן פרדוקסלי, דמעות יכולות לייצג געגועים ושיבה הביתה כאחד. דמעות, שתכופות הינן תגובתנו למצבים אנושיים כגון בדידות, צער וכאב, הינן בצורתן הנעלה, ביטוי לכיסופים וגעגועים, תפילה לחזרה הביתה ולאיחוד עם המקור המוחלט. שערי הדמעות אינם נעולים לעולם, נאמר לנו. בכי הוא מפתח רב עוצמה שמסוגל לפתוח מאגרי ברכה.

בסיכומו של דבר, אני מקווה שהצער הכבד ביותר שלנו יהיה זה של הקן המתרוקן מילדינו שעברו לשלב הבא בחייהם, ובנו לעצמם קינים שמחים ובריאים. מי ייתן שהדמעות שאנו שופכים יהיו דמעות שמחה - הנובעות משיבתנו לבית האמיתי, במהרה בימינו.