החודש חל יום הולדתך ה-19. או ליתר דיוק, היה אמור לחול...

אינך איתנו כבר 12 שנים, אבל אנחנו חושבים עליך וזוכרים אותך – תמיד. לפעמים, כמובן, הזיכרון מכאיב כל כך, עד שקל יותר לדחוף אותו לפינה הרחוקה ביותר בראש, שם יאוחסן עד לפעם הבאה שתעלה בזכרוננו. אבל האמת היא שאיננו מכירים אותך עוד.

עזבת אותנו בגיל שבע, פרחח קטן ופקחי, עם כל שיני החלב שלך. כעת עברת בשנה את הגיל שמשמעו "חי" – אבל לא בעולם החיים.

חייך הסתיימו כל כך מהר, וההלם אינו מאפשר לנו לקלוט זאת, גם יותר מעשור אחר כך.

אפשר לדמות זאת ל"כאב פנטום". איך אפשר לחוש כאב באיבר שנקטע? ובכל זאת, רופאים מודעים לכאב הזה ומספקים סיבות מדעיות לתרץ אותו. מסתבר שהמוח, מרכז העצבים שלנו, אינו מסוגל להבדיל בין איבר שהיה שם, לאיבר שנקטע. כאילו העצבים אומרים זה לזה: "היה פה פעם איבר, תמיד יהיה פה איבר. איברים נשארים איתנו לעולם".

אני חושבת שאותו החוק חל גם לגבי ילדים. ברגע שהבאנו אותם לעולם, אהבנו אותם, טיפלנו בהם, הם הפכו להיות חלק מישותנו. הם תמיד נשארים איתנו.

יחד עם זאת, העדרך חזק יותר מכל דמיון. פיזית, אתה לא כאן. נותרו לנו זכרונות, זכרונות שרק מעוררים יותר כאב משמחה. כמובן שאנחנו זוכרים את כל החוכמות וההברקות שלך... אך אלה גורמים לנו בעיקר מועקה בחזה ומחנק בגרון, כשאנו נאבקים בדמעות שמבקשות להתפרץ החוצה.

אני יודעת שזוהי רק משאלת לב. אך אם נעצור לרגע אחד, ונתבונן בשפע שנפל בחלקנו, יתכן מאוד שנרגיש כך.

אז מה היית מנסה לומר לנו כעת? אולי שעלינו להעריך את החיים.

בני אדם לא מגיעים עם תעודות אחריות. כל יום הוא מתנה, כל חלק בגופנו שמתפקד הוא מתת א-ל. אם רק נוכל להעריך באמת את מה שקבלנו משמיים מדי יום ביומו, בחינם, אולי אז נוכל לראות במה זכינו, ונהיה שמחים ומאושרים יותר.

אני יודעת שזוהי משאלת לב. אך אם נעצור לרגע אחד, ונתבונן בשפע שנפל בחלקנו, יתכן מאוד שנרגיש כך. מדוע, אפוא, אנו חשים אחרת? אולי משום שזהו היעד שאליו אנו שואפים להגיע, כבני אדם. להתגבר על הקשיים, להמשיך להאמין ולהיות סמוכים ובטוחים שבסופו של דבר, יש לנו על מה להודות.

יהי רצון שכל האבלים ימצאו נחמה, ומי יתן שנזכה כולנו לגאולה.