רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

צמיחה אישית

לא מסכנה!

ט׳ באייר ה׳תשס״ו ט׳ באייר ה׳תשס״ו 07/05/2006 | מאת רונית כפיר

אני לא רוצה שירחמו עלי, מי שאבא שלו לא נפטר פשוט לא מבין – אני באמת לא מסכנה!

המכונית המשיכה בנסיעתה המונוטונית והממושכת. הביתה. עשרה ימים חלפו מאז שעזבנו אותו בצורה פתאומית, ועכשיו אנחנו חוזרים. הרבה דברים עמדו להשתנות בחיים שלנו, אבל אני לא הייתי מודעת אליהם.

 

***

 

 

"למה את לא נרדמת?" שאלה אותי אמא כבר בלילה הראשון, אצל סבתא.

 

"אני חושבת...", ניסיתי להסביר את עצמי, "איך זה יהיה אם את תתחתני שוב. זאת אומרת איזה מין אבא הוא יהיה..."

"אל תדאגי", הבטיחה לי אמא, "אני לא מתכוונת להתחתן בזמן הקרוב, ובכל אופן, אני אף פעם לא אתחתן עם מישהו שלא יהיה טוב אליכם".

 

איך היא קלטה אותי? בכמה מלים היא הצליחה לגרש ממוחי הצעיר את דמותה מוכת הקור של מוכרת הגפרורים הקטנה, ואת ידיה האדומות של שלגיה שמקרצפת את מרצפות ארמון אמה החורגת, ולהירדם בנחת.

בבוקר הייתה הלוויה.

הימים הבאים היו עמוסים למדי בשבילי, ובשביל אחותי. בן דוד גדול לקח אותנו לטיולים מרתקים ברחבי חיפה והקריות – נסיעה בכרמלית, הגנים הבהאיים, גן האם וגן החיות שבתוכו...

אמא, סבתא וכל הדודים ישבו שבעה.

ביום הרביעי כבר סידרו לנו אירוח קבוע אצל אחת הדודות מהצד השני, ולימודים בבית הספר המקומי. מבחינתי, זאת הייתה דווקא התנסות נחמדה ומעניינת. חברה חדשה, מורה חדשה והמון פרוטקציה. למרות שלא קלטתי למה אני כל כך מוצאת חן בעיני המורה, די שמחתי שהמורה לא העירה לי על התעסקות ממושכת בדברים שלא קשורים לשיעור.

ואמא עדיין ישבה שבעה.

ואחר כך היו הסידורים, והעלייה לקבר ועוד כל מיני דברים שלא הבנתי, ועכשיו, במכונית שעושה דרכה מהצפון ועד לעיירה הקטנה בנגב שבה גרנו, התחלתי לפחד.

לא חשבתי על איך אמא תסתדר לבד, זה לא היה נראה לי כמו בעיה רצינית. לא התגעגעתי לאבא שלי, בתור ילדה בת שמונה היה לי פשוט מאוד להבין שזהו - היה ואיננו, ועשרת הימים שחלפו מאז, נראו בעיני כמו ה..מ..ו..ן זמן. לא חשבתי על אחי בן השנתיים שבקושי זכה להכיר את אבא שלו. לא הייתי מודעת לבעיות בפרנסה, או לכל קושי אחר מעולמם של המבוגרים. אותי הטרידה רק מחשבה אחת – איך יקבלו אותי בכיתה. אני לא רוצה שירחמו עלי, מי שאבא שלו לא נפטר פשוט לא מבין – אני באמת לא מסכנה!

 

***

 

כשפתחתי את דלת הכיתה, היו שם רק כמה חברים טובים שלמדו יחד איתי מהגנון. איילת לקחה ממני את הסוודר, ועופר הוריד בשבילי את הכסא. שתי דקות אחר כך, חלף ההלם הראשוני, והתחלנו לשחק, כרגיל, כאילו כלום לא השתנה.

מאז, מצאתי את עצמי מסבירה לעיתים קרובות למדי לחברים – "תבינו, אני לא מרגישה שום חסר. יש ילדים שיש להם אבא, ויש כאלה שאין להם. לי אין, וזהו."

עלול להתקבל הרושם שאבא שלי אולי לא היה משהו מיוחד, אבל זה ממש לא נכון. הוא היה אדם יצירתי, שידע לרדת לרמה שלנו, הילדים. לבנות יחד איתנו עפיפונים ולהעיף אותם בחולות, לקצר קפיץ בשעון ולהתגלגל איתנו מצחוק כשהמחוגים מתחילים להשתולל. אבא שהרים אותנו גבוה כשחזר מהעבודה. אבא שזכה בתעודות הוקרה על הצעות ייעול ורעיונות מבריקים. אבא שיצא איתנו לטיולים, ושידע גם לנזוף במידת הצורך – אבא אמיתי... אבל בגיל שמונה, ככל הנראה, הייתי מספיק גדולה כדי להבין שהפרידה נצחית ושאף אחד לא אשם בה, ומצד שני, מספיק קטנה כדי לא לחשוב יותר מידי על הכאב.

כשאני מביטה לאחור על השנים שבאו לאחר מכן, אני מבינה שהחיים שלנו לא היו גן של שושנים, ואולי בעצם דווקא כן. השושנים והקוצים היו מעורבבים זה בזה, אבל תכלס – מה שרואים בסך הכל אלה השושנים.

המצב הכלכלי היה גרוע (אז לא הייתה חקיקה שהקלה על משפחות חד הוריות). לא תמיד היו לנו בגדים חדשים, אבל מה שהיה תמיד היה נקי, נעים לעין ומגוהץ. לא היו בבית מאכלי מותרות, אבל תמיד היו ארוחות מלאות של 3 מנות (כן, בכל ארוחת צהריים חוץ מהמנה העיקרית היו גם מרק וקינוח!). את אמא לא זכינו לראות הרבה, היא עבדה לפרנסת המשפחה, ואנחנו קיבלנו את זה באופן טבעי ופשוט – כמו שהיא הצליחה לשדר לנו. נאלצנו לעבור דירה שוב ושוב, ולהחליף חברה לעיתים קרובות מידי, אבל השתלבנו.

ואנחנו לא היינו מסכנים.

כל כך לא מסכנים עד שבאחד הימים עצרה אותי שכנה ושאלה אם זה נכון שאבא שלי נהרג במלחמת יום הכיפורים. עניתי לה בתמימות שלא.

 

"מה?", היא שאלה, "אז אתם לא מקבלים חינוך חינם מהמדינה, והדירה שלכם לא ממשרד הביטחון".

 

אני משערת שהיא לא בדיוק ציפתה לתשובה ממני, שהרי בסך הכול הייתי אז בת אחת עשרה. אבל בכל זאת עניתי לה – "מה פתאום!"

"לא יכול להיות", היא מלמלה "אם לא הבית אז בטח המכונית".

 

משכתי בכתפי, אם היא רוצה, זכותה לקנא – לנו בכל אופן לא הייתה מכונית,
ו(כפי שנודע לי שנים רבות מאוחר יותר) את הבית שבו גרנו בשכירות, היינו אמורים לפנות בתוך זמן קצר, ולא היה לנו בדיוק לאן.

החיים האירו לי פנים. השתלבתי היטב מבחינה חברתית, הצלחתי בלימודים, ומעולם לא הרגשתי שונה. המגבלות הכלכליות, כמו גם המצב המשפחתי השונה, היו נתוני יסוד מובנים מאליהם, ומעולם לא הרגשתי בושה להגיד ש"מצטערת, אבל אין לי כסף ל(טיול בחופש, הופעה, סרט או בילוי אחר)", או – "אני צריכה לעזור לאמא שלי", או "אין מי שיישאר עם אחי הקטן בבית".

 

***

 

כל הזיכרונות האלה התעוררו כשחברה התחילה לספר לי כמה מסכנות הבנות שלה, כי היא לא יכולה לקנות להן בגדים כמו שהן רוצות. הן לבושות בבגדים נאים. הן אינן שונות מחברותיהן. הן קונות מידי פעם בגד חדש. אבל המצב הכלכלי לא מאפשר להן יותר מזה.

והן באמת מסכנות - הן משוכנעות בכך!

בהבזק של רגע התמלאתי הערצה לאמא שלי, שמעולם לא שידרה לנו מסכנות. אמא שהתמודדה בטווח רחב כל כך של קשיים (כל מה שכתבתי עד עכשיו לא מתאר אפילו את קצה קצהו של הקרחון הענק שעמד מולה), ובכל זאת נתנה לנו להאמין תמיד שאנחנו המשפחה הכי מאושרת בעולם.

כי המסכנות היא מנעול חזק, שרק מעטים מסוגלים לפרוץ. היא גורמת לך להתבונן תמיד בחצי הכוס הריקה. היא מרפה את הידיים. יולדת תחושה של זרות ותלות - היא איומה!!!

המסכנות עוברת בתורשה מהורים לבניהם ולבני בניהם. המסכן ירגיש תמיד חסר, וכל חייו ינסה 'לפצות' את עצמו על העבר.

אז איך אפשר לתת לילדות מקסימות, ממשפחה נהדרת, להרגיש אומללות כי הן לא מקבלות באותו רגע את כל מה שהן רוצות?

 

***

 

'את מבינה', אמרתי לאותה חברה לאחר שסיימתי לספר לה על עצמי, 'אם את רוצה ילדים מאושרים, ילדים יצירתיים, משוחררים ובעלי ביטחון עצמי, אז אל 'תרחמי' עליהם. למדי את עצמך לשמוח במה שיש לך, למדי אותם ליהנות מכל הטוב שניתן להם, תני להם להתמודד בחיים מתוך גמישות ילדותית מופלאה, ובבקשה, אל תהיו מסכנים!!!'

 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן