לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




מסע החירות הפרטי שלי

מסע החירות הפרטי שלי

כמי שעברה התעללות בילדותה, לחג הפסח יש משמעות מיוחדת עבורי.

מאת שרה שיינר

התחתנתי מבלי ממש לשים לב. ייתכן שלאורחים בחתונתי נראיתי כצעירה שנונה בת 20 ומשהו, אבל בתור אחת שעברה התעללות בילדותה, בתוכי, בחלקי, עדיין המשכתי להיות תינוקת בוכה, מתבגרת נבוכה, נערה מרדנית שצועקת ומוחה לאורך כל הדרך.

מעולם לא שמתי לב לכך שגדלתי. למען האמת, אני בספק אם בכלל גדלתי. הכל חלף בטשטוש מעורפל שאפף את ילדותי, המלאה התעללות בלתי ניתנת לתיאור. ואז, יום אחד, מספר שנים לאחר נישואיי, התעוררתי. הייתי מוכנה להתעורר. מצאתי את עצמי נשואה לאדם נפלא ואם לילדים קטנים – וזכרוני לפתע חזר אליי. בעצם, זה לא ממש מדויק. הזיכרון חילחל מתוכי באיטיות, ממלא את אישיותי בזהות חדשה: ניצולת גילוי עריות.

זה היה בחודש ניסן, לפני חג הפסח, וחשבתי לעצמי: "כמה מתאים, זהו חודש הגאולה". אולי חשבתי שההחלמה והגאולה יימשכו רק חודש, ובחודש הבא אמשיך הלאה לדברים אחרים.

מאז חלפו שבע שנים. הגאולה האישית שלי הייתה איטית, אך מופלאה. בכל שנה בפסח אני מגיעה לתובנות חדשות בנוגע ליציאת מצרים, ובכל שנה מעניקה לי גאולת העם היהודי, כפי שהיא מסופרת בליל הסדר, תובנות חדשות לגבי החוויה שלי עצמי.

בליל הסדר בשנה שעברה, התגאה בני בן ה-4 בבקיאותו בסיפור הפסח על המצרים שהשליכו את התינוקות היהודיים לנהר... כששמעתי את דבריו התחלחלתי לפתע מהאכזריות הטהורה והשליטה חסרת המְצָרִים – ההתעללות – שאפיינו את הקיום היהודי במצרים. הרגשתי זאת בקרביי, אולי מכיוון שהחוויה שאני עברתי הייתה דומה מאוד. ואז הבנתי: מסיבה זו הוציא אותנו ה' מארץ מצרים, כפי שכתוב בהגדה: "ויוציאנו ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים... לא על ידי מלאך, ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח, אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו".

החוויה היהודית הייתה גרועה ממה שאני עברתי, שהיא חוויה שניתנת לריפוי, גם אם באיחור

החוויה היהודית הייתה גרועה ממה שאני עברתי, שהיא חוויה שניתנת לריפוי, גם אם באיחור. עבור בני ישראל, השיעבוד היה מוחלט, גופני ושכלי, ואף עבד מעולם לא נמלט ממצרים. לא היו שירותי רווחה, לא כוחות האו"ם, לא צבא מלאכים, לא שום דבר מלבד הקב"ה בכבודו ובעצמו שיכול היה לגאול אותנו. אלוקים הביא לנו מזור מלא ושלם.

ומסיבה זו, עבורי, זו הנקודה הדרמטית ביותר בסיפור יציאת מצרים.

החלמה איטית

לעתים אני מרגישה מתוסכלת מכך שאני כה רחוקה מהמקור, כשמדובר בריפוי. אני מתכוונת לכך שאני רחוקה מההצלה המופלאה משעבוד, עם הדרמה המתלווה לכך שאם אלוקים היה מחכה שבריר שנייה נוסף לא היה נותר עוד מה להציל. אני מעולם לא חוויתי שבירה חזקה וגואלת של המעגל הבלתי-נסבל של התעללות והזנחה. עבורי, לא הייתה ישועה, לא שיקום. זה פשוט חלף עם הזמן. חיכיתי לגלים השניים והשלישיים של הטראומה, אחרי שהביטחון והיציבות נבנו, לפני שהזיכרונות יכלו לצוף מחדש ויכולתי להתחיל תהליך מודע של החלמה.

באותה עת, כבר התבגרתי. לצערי הרב, אני מוצאת שאינני יכולה להחלים באותה מיידיות ועוצמה כמו שמחלים ילד. אני מרגישה מתוסכלת מהאיטיות, העינוי וחוסר הדרמטיות של החלמתי, של התקדמותי משעבוד לחופש. אולם, לא הייתי מסוגלת לעשות זאת בשום דרך אחרת. המערכת שלי עמדה בזעזועים כה רבים, שהיא לא יכולה יותר לעמוד בשום זעזוע נוסף. אחרת, האנרגיה שהייתה נדרשת להחלמתי הייתה מכלה את כוחותיי לחלוטין, עד שהייתי עוזבת את העולם.

אמת, אני אבֵלָה על כך שהילדה שבתוכי נפגעה ולעולם לא קיבלה הזדמנות להחלים כילדה. הילדה שבתוכי עדיין זועקת ודורשת ניסים שיתרחשו, גאולה על-טבעית; אבל אני יכולה לשמוח בעובדה שלהחלמתי יש הטעם הבוגר יותר של המציאות. החלמתי מתרחשת בתוך הטבע, לא מעליו, אבל היא עדיין מעשה של אלוקים.

גם אני נולדתי לעבדות. היא מוכרת, ולכן נתפסת כבטוחה.

יש אפילו יתרון לגאולה ממושכת: האיטיות של הריפוי דורשת ממני לבחור בו שוב ושוב בכל שלב לאורך הדרך ובמובן זה, זוהי דרך מודעת יותר להחלים. הרי לא כל אחד יכול היה לעבור את התהליך. כפי שבין היהודים שנגאלו ממצרים על-ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו עדיין היה חלק מהאוכלוסייה שרצה לחזור למצרים, יש חלק בתוכי שרוצה לחזור. כמוהם, גם אני נולדתי לעבדות. היא מוכרת, ולכן נתפסת כבטוחה.

אבל כמוהם, גם לי יש גורל שנקבע מלמעלה.

אינני יודעת כיצד שרדתי. אינני חושבת אפילו שזה היה במודע. זה היה פשוט אינסטינקט הישרדות בלתי נשלט שמהווה, כנראה, חלק מהותי באופיי, חלק עמוק יותר ממה שהכרתי אי פעם. חלק זה גרם לי להיאחז בכל אמצעי שיכולתי עד שהגעתי למקום בטוח שבו יכולתי להתחיל בתהליך הריפוי.

אין זה תהליך נוצץ ומלא ברק; ילדיי לא יספרו על כך לילדיהם במשך דורות על גבי דורות. אולם יש בתהליך הסיפוקים שלו. כעת אני שמחה על דברים קטנים, כעת יש לי ילדים וזיכרונות יקרים שאני יכולה לנצור. בעבר לא היה לי זיכרון, לא תינוק, לא היה לי דבר. כעת אני יכולה, בעזרתו של אלוקים, לדאוג לעצמי; לפני זמן לא רב זו אפילו לא הייתה אפשרות.

אני גאה בכך ששיניתי את עצמי, ששיניתי את הדפוס הלקוי והפוגע שהיה במשפחתי במשך דורות. אני אסירת תודה לאלוקים שהוציא אותי משם. אני יודעת שכפי שהוא הוציא אותנו ממצרים כדי שנאמין בו בכל לבנו, הוא גאל אותי מאותה סיבה בדיוק.

8/4/2006

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 2 תגובות ב-2 דיונים

(2) יעל, 26/4/2006 04:28

גיבורה!

יש לך סיבה להתגאות. הצלחת בכוחות עצמיך!
כל הכבוד!
יהי רצון שהשנים הבאות רק ישתפרו ותזכי לראות בני בנים.

(1) צילה, 19/4/2006 23:09

מזדהה איתך בכל ליבי

גם אני עברתי התעללות בילדותי. ההתעללות היתה כל כך קשה שהזכרונות הודחקו וצצו בבת אחת לפני מספר חודשים.
גם אני חווה את הפסח הזה כיציאה מעבדות לחירות וכיציאה מחשיכה גדולה לאור עצום. אני רק בתחילת הדרך, מנסה לגשש באפלה, אך מרגישה את אותה הנחיה צמודה ששמרה עלי במשך השנים.
אני מאחלת לכולנו שנצא כולנו מעבדות לחירות כי כולנו היינו עבדים, אם בחיים האלה ואם בחיים אחרים.
מאחלת לכולנו חיים שלוים, מלאי אהבה.

 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub