יום אחד נתקלתי בשאלה מעניינת:
"לו היו נותנים לך במתנה טיול חובק עולם, במסגרתו תוכל להגיע אל כל פינה נידחת בגלובוס בה תבחר, לשהות בכל ארץ עליה תחלום ולחוות כל אטרקציה בה תרצה. הטיול יהיה באורך אותו תגבש בעצמך על-פי המסלול אותו תקבע, תקבל שהות חינם במלונות בני 5 כוכבים, פנסיון מלא וכסף לבזבוז כיד המלך. יש רק 2 תנאים לטיול הזה: עליך לבוא לבדך, ואסור לך לספר עליו לאף אחד אחר. האם תסכים?"
המחשבה הראשונה היא, כמובן, לומר: בטח, איזו מן שאלה היא זו?
המחשבה השניה היא: אולי אני צריכה להתייעץ עם מישהו.
המחשבה השלישית היא: אופססססס, אני אפילו לא יכולה להתייעץ כי אסור לי לספר עליו לאף אחד.
והמחשבה הרביעית היא: אז אולי לא צריך את הטיול הזה בכלל?
אין לי מושג איך אחרים יגיבו לשאלה הזו, אבל בשבילי הטיול איבד את כל הטעם שלו ברגע שבו אינני יכולה לחוות אותו עם מישהו אחר (בין כפרטנר ממש ובין כמאזין).
לשאלה זו, עם הזמן, גיבשתי שאלות לכאורה שונות, אך למעשה בעלות אותה המשמעות:
-
האם תהיה מוכן לכתוב את רב המכר הבא, כאשר ידוע לך מראש כי תאלץ לפרסמו תחת שם-עט, ולא לספר לאיש, לרבות לא לבני משפחתך וחבריך הטובים, כי אתה הסופר האלמוני?
-
האם תהיה מוכן להיות יועצו הסודי האישי של נשיא ארה"ב, כאשר הקשר ביניכם יתנהל בתכתובת אימיילים חשאית. הוא עצמו לעולם לא ידע את זהותך, ולך יהיה אסור לשתף בתכתובת או לספר על התכתובת, לאף אחד אחר?
-
האם תהיה מוכן לגלות תגלית מדעית מרעישה או תרופה חדשנית למחלה חשוכת מרפא, אך להעניק למדען אחר את הקרדיט עליה?
גם אם לכאורה אנו חושבים שאולי כן, 5 דקות של "דמיון מודרך" יוכיחו לנו אחרת.
מסתבר כי ברוב המקרים אנו מרגישים כי אנו זקוקים למודעות של הזולת למעשים הטובים שלנו, לחוויות שלנו, ליכולות שלנו ולכישרונות שלנו על מנת לחוש אותם "במלואם". למרות שגם אם באמת לרוב אנו אנשים בעלי אמת פנימית וחושבים שאנו עושים את הכל למען מטרה נעלה וללא תלות בזולת, בפנים אנו זקוקים להכרה ולהערכה וקשה לנו כשאנו לא מקבלים אותה.
ההרגשה הנעימה הזו שאנו מוערכים על-ידי אחרים, ואולי אפילו קצת מהווים מושא לקנאה... ויוכיחו כל שלטי "נתרם ע"י..." שמפוזרים על מוסדות ציבוריים ברחבי הארץ.
כשכתבתי את "הדילמה של נפוליאון" דיברתי בין השאר על הנקודה הזו, על האחוז הקטן הזה שעשוי לשדרג את המעשה שלנו כמה רמות כלפי מעלה. ועם כל זאת, אנו לא מסוגלים להתעלות לחלוטין מעל הרצון לחוש בהערכת הזולת, לוותר על קרדיט שמגיע לנו ביושר או לעשות מעשים הירואיים בסתר בלי יכולת לשתף ולו את אלו הקרובים אלינו.
ביהדות מצאתי 2 גישות הפוכות שמשלימות אחת את השנייה, לתכונה ה אנושית הזו:
א. גישת ה"לכתחילה" – הגישה הראשונית, כצפוי, היא הגישה שמבקשת מאיתנו לעבוד על המידות והתכונות שלנו, ובתוכן גם על הרצון הזה. אחת המצוות ש"מאמנת" אותנו באופן מעשי בנקודה הזו בדיוק היא מצוות "מתן בסתר". כשבן אדם נותן - הוא בדרך כלל רוצה לקבל משהו בתמורה. כשאדם בעל אופי מעט יותר נעלה נותן - לעיתים התמורה שמספקת אותו הינה המבט מוקיר התודה שנישא לעברו ומילות הברכה בהן הוא מתברך. ואילו כאן אומרים לו - תן צדקה בלי לצפות לתמורה, גם לא לתודה. תן אך ורק על מנת לתת.
בכל דור, כך מספרים, ישנם ל"ו (36) צדיקים נסתרים אשר בזכותם העולם ממשיך להתקיים. צדיקים רגילים יש הרבה, אבל צדיקים נסתרים יש רק ל"ו. צדיק נסתר ויתר על הקרדיט.
ב. גישת ה"בדיעבד" – אני אוהבת לכנות אותה "גישת הטריגר". מה דעתכם לפחות להשתמש בצורך הזה כטריגר להיות טובים יותר?
ר' ישראל מסלנט, שייסד את "תנועת המוסר" באירופה לפני מאתיים שנה, תנועה שחרטה על דגלה את עבודת המידות ואת השאיפה להגיע לשלמות המעשה והמחשבה, אמר שאפשר בהחלט לעשות בזה שימוש כצעד ראשוני: אדם שרצה לכוון בתפילה והיה קשה לו, הוא יעץ ל"התפלל לפני התיבה", כלומר- לשמש כחזן, אולי ברגע שיתפלל בקול מול אנשים אחרים, יהגה את המילים מילה מילה, ואף ייתכן שישתדל לכוון יותר בפירוש המילים על מנת להיראות טוב בעיני קהל המתפללים. ואם אדם רוצה לתת צדקה וקשה לו - יכול לפעמים לתת דווקא משיקולי כבוד ויוקרה, מתוך הידיעה שהוא יוכר כ"נדיב". ומתוך שלא לשמה, יבוא לשמה.
כולנו בני אדם, להגיע לשלמות זה אתגר אמיתי, אבל מדי פעם יש בהחלט עניין להביט גבוה יותר, וגם אם לא להגיע לשם - לפחות לדעת מהו המיקום שלנו, ולהבין את עצמנו ואת המעשים שלנו טוב יותר.
(9) טרי וינברג, 13/11/2018 14:20
שתי דילמות נפרדות
נהניתי מאד לקרוא את הכתבה, אם כי אצלי היא העלתה את השאלה אם אין כאן שתי דילמות נפרדות שהתערבבו כאן ביחד: 1. המוח שלנו מחווט לקשר. היום לא רק הפילוסופיה (מרטין בובר ואחרים) והפסיכולוגיה (הגישה ההתייחסותית, המערכתית, גישות לטיפול זוגי ועוד) מכירים בכך אלא גם עולם מדעי המוח. אנחנו זקוקים לעיניים, לאזניים, ללב של האחר על מנת לא לחוש בדידות, ולספק את הצרכים הבסיסיים שלנו (אהבה, הערכה, נראות, קבלה ועוד). לצאת למסע חלומות לבד בהחלט מאתגר את המקום הזה. 2. לא לספר לאחרים זה כבר סיפור אחר לגמרי. יש בעיני הרבה יותר מל"ו צדיקים בעולם האלו שעושים מעשים שלא יאומנו למען הזולת, החברה והאנושות בכללותה (במחקר, בפיתוח, בעולם הטיפול, בעמותות למיניהן ועוד ועוד) שלא תשמעי עליהן כלל, לא בפייסבוק, לא בעיתונות ולא בשום מקום אחר. אגב, חלק מזוכי פרס נובל הישראלים (במיוחד בתחום הכימיה) הם עדות נפלאה לכך. הם לא רצו למדיה לספר על תגליותיהם וחלקם גם הובכו מאד מעצם קבלת הפרס. חלקם עובדים שנים על שנים לבד, וחלקם בצוות, אך רובם עושים את מה שעושים מתוך ידיעה ברורה שייתכן ולא יגיעו לתוצאות הרצויות אך עדיין "בהשתדלות" מתמדת ובלתי נלאית. אם מפרידים בין שני חלקים אלו, זה כבר לא נראה לי דילמה. - רובנו לא יכולים להיות לבד, וזה לגמרי לגיטימי. חלק מזה קשור גם להיות עם מישהו בקרבה אינטימית בה האחר שותף לעולמו והאדם לא מרגיש בדידות. - רבים וטובים עושים מעשים כאלו ואחרים על מנת "לרוץ ולספר לחבר'ה" (ראה עולם הפייסבוק) אך גם רבים וטובים עושים יום יום מעשים עצומים בידיעה ברורה שאיש לא ידע ויחשף לכך (חוץ מהקב"ה כנראה שאוסף את כל זכויותינו). משום מה "המלכתחילה" או "בדיעבד" לא נשמע לי קשור לאופן בו מאמר זה מציע להתמודד עם דילמה זו, אך ייתכן וגם לא ירדתי לסוף דעתך. ולקשר זאת לאירוע שאירע רק אתמול, יש גם בצה"ל הרבה יותר מל"ו צדיקים ששמם ומעשיהם לא יפורסם לעולם, והם עדיין עושים מעשים שלא יאומנו למען עם ישראל, והם יודעים כי גם לאחר מותם מעשיהם לא יפורסמו.
(8) א.ש, 19/11/2012 18:08
למה זו דילמה?
נכון שזה נורא נעים לקבל הכרה מאחרים, אבל זה לא הכרחי. מי שהדימוי העצמי שלו נובע מהאחר וזקוק לחיזוקים בלתי פוסקים - לא צריכה להיות לו כל בעיה עם עשית הטוב במסתרים. לגבי מאמין, זה אפילו לא במסתרים, שהרי מבחינת המאמין - תמיד יש מישהו (והוא החשוב יותר) שצופה בך ויתן שכרך. הדילמה נראית לי קצת כמו משבר אמונה. ולגבי זה שמתפלל ליד התיבה ובקול רם כדי שימעו אותו ויראו כמה הוא צדיק - זה נראה לי כמו חטא של גאווה ויוהרה. הבעיה היחידה בטיול לבד במשך חמש שנים היא הבדידות במשך המסע עצמו: 5 שנים בלי האהובים עלי? אבל אם הייתם מציעים לשנות את גורלה של האנושות לטובה - תרופה לסרטן, למשל - ללא קרדיט - אני לוקחת את זה בשתי ידיים. די לי בכך שבכל פעם שאראה חיוך של אדם שאחלים, אדע שיש לי חלק מזה. אני לא יודעת אם הייתי מסכימה שיחשבו עלי רעות (נניח - שכמעט שטרפדתי את גילוי התרופה מטעמי אגו), אבל אין לי בעיה אם לא יחשבו עלי בכלל. ממילא, דעתם של מרבית האנשים אינה חשובה לי, ואלו שאני חשובה להם אינם מודדים אותי לפי הישגי אלא לפי מי שאני. ולא, אני ממש לא אחת מל"ו. אני פשוט לא חשה כל צורך להיות "סלבריטי", ודי לי בחיי שלי ובאהבת יקירי הסובבים אותי.
ש.א,, 21/11/2017 19:32
זוהי הדילמה
להמציא תרופה לסרטן ולעולם לא לראות אדם שמחלים. לא רק המחשבה של אנשים אחרים זו הנקודה, אלא כל תגמול עבור המעשה הטוב. לוותר על הכל זה דילמה ואתגר גדולים במיוחד. כמו שסיימת שדי לך בחייך ובאהבת יקירייך הסובבים אותך. אבל הדילמה היא להעשות טוב ללא כל פידבק ותמורה אפילו מהסובבים.
(7) מתי, 26/4/2007 17:28
נהנתי מאוד
(6) דוד, 16/10/2006 06:01
תוספת
את ההקדמה של ר"ש שקופ לשערי יושר לא קראת?
הוא מזכיר את הדילמה שלך.
(5) אמיר גבאי, 31/3/2006 16:08
חלום
כל תוכנו של המאמר חלום בעיניי
הלוואי ואוכל להגשימו ולו במעט.
יצר הדיבור, יסוד הגאווה בחיינו והרצון לקבל הוקרה והכרה חזקים, למרות שברגע שהם נאמרים הכח שבמעשים מתפוגג ,לפחות בינך לבין עצמך, אם אתה כן עם עצמך.
מאידך אף מאמר זה לכשעצמו חוטא ביומרנות ובגאווה שכן הוא בסופו של דבר בא ממקום גבוה העשוי בסופו של דבר לזכות את הכותב בהכרה לא קטנה. אני מאחל לכל אחד מהאנשים עליי האדמות לעשות יותר ולדבר פחות, אפילו לאותם האנשים המדריכים אותנו בדרך, שכן צריך לתת לדברים לקרות מאליהם והלימוד האמיתי ביותר הוא העצמי של כל אחד, שם בעצם קורים השיעורים הטובים ביותר.
(4) יעל, 21/3/2006 04:23
המאמר הזה בעצמו
הוא אתגר. לעשות מעשה נשגב ולא לאפשר לאחרים לדעת? ממש צדקות.ובכל זאת . טוב לדעת ולחשוב שאולי - אם ננסה נצליח.
זה מה שאני אוהבת ביהדות- היא תמיד מאתגרת. אף פעם לא דורכת במקום.
(3) אנונימי, 21/3/2006 02:08
יפה מאד!!
כל פעם אני נהנית מחדש מהמאמרים שלך. נהניתי ממשורר ללא שירים, והמאמר על נפוליאון.. וכן המאמר הנוכחי. ניכר שיש בך עומק מחשבתי מאתגר. אני מאחלת לך בהצלחה בהמשך הדרך ושנראה דברים כתובים שלך לעיתים קרובות יותר:)
(2) זוהרת כהן, 20/3/2006 07:06
תשובה לנחמיה
וודאי, הידיעה שהבורא מודע לכל מעשינו היא זו שגורמת לנו להצליח לאמץ את גישה א' המדוברת.
אם גם הבורא לא היה מודע למעשים, זה לא על אנושי לצפות ממישהו בכל זאת לעשות את המעשים הנכונים ללא שום ישות שתכיר בערכם, ומימלא- בערכנו.
(1) נחמיה שיף, 20/3/2006 01:32
תשובה
בחיי כאדם דתי אני עושה בכל יום אין ספור פעולות מבלי שאיש ידע עליהם.
אני שלם עם זה ועושה זאת בשמחה כיון שאני יודע שבורא העולם רואה זאת ויודע על כך.