פותחת את המחשב. אני צריכה לעבוד. על השולחן אינסוף דפים, התקשרו מהגרפיקה, הם צריכים את הכתבה להיום (עם דגש של העורכת על היום ב-בו-ק-ר), המטפלת שוב הבריזה והראש תקוע ת-ק-ו-ע.
דאבל קליק על הword .
דאבל קליק על האקספלורר ("רק נקפוץ נראה מה חדש")
נכנסת לפורום אחד, יחיד ומיוחד
הודעה חדשה.

מנדלה99: "בזמן האחרון עוברת עלי תקופה מעצבנת ללא שום עוררין, הכל מתחרבש לי, כלום לא זז כמו שרציתי שיזוז, האמת היא שכבר התרגלתי, אבל מידי פעם יש דברים שעוברים את הפס האדום שהצבתי לו (למעלה), והשבוע זה עבר את הפס האדום בהרבה..."

נשמע שלעוד מישהו נתקעו כמה דברים בדרך.

מנדלה99: בדרך כלל, אני מנסה להתנחם בצרות של אחרים, אני מנסה להסתכל על אחרים שמתמודדים עם מצבים מרגיזים, קשים ומתסכלים משלי, והם עומדים בהם בעוז ובגבורה.

אני משתדל ליישם את האמרה : "מכל מלמדי השכלתי" ואני תמיד משתדל ללמוד מאחרים ת'דברים הטובים...

ישנו בן אדם אחד, שאני חייב לו דיי הרבה וממנו אני למדתי הרבה ..

והמעשה שהיה כך היה:

הייתי בן 14 לערך נער צעיר בתחילת בגרותו, בלי הרבה דאגות על הראש, כל דאגותי היו, משחקי כדורסל, איך להצליח להבריז מהתיכון, ואיך לקום בבוקר שעה מאוחר ולתת למנהל תירוץ טוב...

מגיל מאוד צעיר אני גדלתי עם בן-דודי שגדול ממני בחצי שנה, תמיד היינו חברים הכי טובים כל מה שאני אהבתי הוא אהב, אותם מאכלים, אותם תחביבים, ואותן שטויות של גיל 14.

יום אחד הלכנו לשחק כדורסל ובזמן המשחק הוא נפל על ידו, והתחיל לבכות מהמכה שקיבל, לימים התברר לי שזה משמיים וב"ה שהוא נפל.

יומיים לא היה לי קשר איתו ולא שמעתי כלום, ביום השלישי לאחר המקרה חזרתי הביתה, וראיתי את אימי יושבת בסלון עם ספר תהילים ביד ובוכה, שאלתי אותה: "אמא מה קרה???" היא אמרה: "שום דבר, לך לשחק" הרגשתי שמשהו כאן לא בסדר, ואחרי כמה שעות אבא שלי קורה לי למעלה, עליתי בדפיקות לב מואצות, והרגשתי שאני עומד לשמוע משהו לא טוב.

הוא אומר לי: "תשמע, אני הולך לספר לך משהו, אמרו לי לספר לך כי אתה יכול ממש לעזור, אני מבקש ממך לקחת את זה בפרופורציות נכונות. יוני היה בבדיקה היום בבית-חולים וגילו שם שיש לו סרטן. עדיין לא יודעים כמה זה חמור, אבל ההורים שלו רוצים שתהיה לצידו ושתעודד אותו בזמן הטיפולים הקשים"

לא ידעתי איך להגיב, והכל היה נראה לי כמו חלום וחיכיתי לסתירה או שמישהו יגיד לי שצוחקים עלי, שעובדים עלי, בכיתי ולא הצלחתי לעכל, שהבן אדם שהוא הכי קרוב אלי חולה במחלה הזאת. למחרת אחרי לילה ללא שינה זרקתי על עצמי משהו התפללתי ונסעתי לעבר "מחלקת ילדים בבי"ח הדסה עין כרם"

הגעתי לשם הפקידה שם הפנתה אותי לעבר החדר שלו, ופחדתי נורא להיכנס, איך הוא יגיב, מה הוא יגיד, ומה אני למען ה' צריך לומר???

נכנסתי, הוא בהה בי ושתק, כאילו אני לא שם, רציתי לטלטל אותו ולהגיד לו שאני איתו, שאני תומך בו, שאני אהיה איתו, שאני מוכן לקחת חלק מהכאב שלו, אבל לא יצא לי מהפה כלום.

אני לא מאחל אפילו לגדול שבשונאי להיות במחלקת ילדים לחולי סרטן בהדסה עין-כרם, אפילו לא על תקן מבקר, אמהות עם מבטים מיואשים בעיניים, רופאים ואחיות שנאלצים בהרבה מקרים להיות פסיכולוגים כדי לעודד את החולים, ילדים שבקושי טעמו טעם חטא מהו, ללא שיער ובלי ברק בעניים כאילו השלימו עם גזר הדין.

אחרי ההלם הראשוני התחלנו לדבר, והדמעות זלגו ללא הרף, הוא אמר לי: "מה עשיתי לאלוקים שהוא עושה לי את זה?", "מה הייתי עד כדי כך רע?" ניסיתי בדרכים לא דרכים לעודד אותו ולטעת בו איזה תקווה כלשהי. הטיפולים החלישו אותו והוא נעשה עצבני וקודר, לא אותו יוני שהכרתי ואהבתי ..

וכך כל יום הייתי מגיע לכמה שעות להיות עם בן-דודי ולנסות לעודד את רוחו. יום אחד הגעתי מלא רצון טוב ועם קופסת שוקולדים ענקית, בתקווה שהוא יטעם משהו, הגעתי בדיוק בשעה שבה האחות שמה על האינפוזיה את החומר של הכימותרפיה, הוא לא ראה אותי בכניסתי, ואז הוא אמר לה "רונית, אני בכל מקרה הולך למות, בשביל מה את מכאיבה לי?" התחלתי לבכות ..

פתאום אני מקבל "כאפה" ואני רואה מולי בחור בערך בן גילי, והוא אומר לי: "תגיד אתה עושה צחוק? קח ת'חיים באיזי, הוא יחלים ואתה עוד תבלה איתו ותזכה לרקוד בחתונה שלו, אני מבטיח לך!

שאלתי אתו מי אתה, הוא מסתכל עלי וצוחק, הוא אומר לבן דוד שלי, "נוי, סיפרת לי עליו כ"כ הרבה, ועלי לא סיפרת לו" אז בן-דוד שלי מפטיר לעברי: "זה נוי, הבן אדם הכי משוגע בעולם, חבר שלי לחדר כבר יומיים", ואז נוי אומר לי "בוא לסיבוב במחלקה תראה קטעים".

אני הולך איתו ואני לא מאמין למה שרואות עיני, הבחור היה קירח ונראה כמו שלד, אבל עם חוש הומר מפה ועד אמריקה, יורד בחינניות על כל האחיות ומצחיק אותן, צוחק על דוקטור אחד ומקניט דוקטור שני. רואה ילד שמסרב לאכול או לקבל זריקה, ואחרי מספר שניות מצליח לשכנע אותו והאמהות מודות לו ללא מילים, הוא אומר לי שמע, אני כבר במחלה הזאת כמה שנים אני מצליח לברוח ממנה אבל היא רודפת אחרי, ואני חושב שאם היא לא מניחה לי, אני לפחות יגרום לה ללכת מאחרים, וכך הבן אדם ממשיך וצוחק ותמיד מעלה חיוך על פני כולם במחלקה שלא מפסיקה לאכול סבל.

אחרי כמה שבועות בהם ראיתי כמה נוי מצליח לעזור במחלקה, התחלתי לחשוב שאולי הוא זה שזקוק לעידוד יותר מכולם. אם זכרוני אינו מטעה אותי, הוא הצליח להתגבר על המחלה הארורה הזאת מספר פעמים, אך היא לא הרפתה ממנו.

יום אחד הגעתי בשעות הבוקר למחלקה שכבר כולם שם הכירו אותי, וראיתי שהיום אינו כתמול שלשום, הפקידה בקבלה הייתה עם פני "פוקר" וכמה בנות שרות לאומי ישבו בפינה ומיררו בבכי, שאלתי אותן "מה קרה?" הן אמרו רק מילה אחת "נוי".

פרצתי בבכי ולא יכולתי להפסיק מספר שעות. בן-דודי, ב"ה אחרי מספר ניתוחים מסובכים יצא מן המחלה הארורה ב"ה, היום הוא לומד באוניברסיטה, הוא בריא כאחד האדם רק עם אחוז קטן של נכות.

ולכן תמיד שאני חושב שעובר עלי משהו גרוע אני נזכר במה שנוי אמר לי פעם: אולי עלי עוברת תקופה קשה אבל לפחות אני דואג שלאחרים יהיה טוב, תסתכל תמיד איפה אפשר לחייך, ואני מבטיח לך שתמצא!

"נוי" יהי זכרו ברוך

היום שלי פתאום נראה כבר קצת אחרת.
אני בריאה. הילדים בריאים. המסמך ב word מתחיל להתמלא, על האש כבר יש סיר עם מרק מהביל שמקדם טיפות ראשונות של גשם.
פתאום, אני מוצאת את עצמי מחייכת.

תודה לך מנדלה99, שהארת את עיניי.