קשה מאד להוציא אותי מהכלים בגלל הבדלי דעות או תפיסה. לא אוהבת להתווכח. לא יודעת אם הסיבה לכך היא היותי רגועה באופי, או מכך שאני רציונאלית ושואלת את עצמי: "אז מה יצא לי מזה?" והרי מויכוחים לא יוצא כלום. אני מעדיפה להישאר רגועה, נינוחה, להנהן ולהביע מימיקה של הקשבה. אם מתאפשר ויש הקשבה – אגיד את דעתי. לא שאין לי מה לאמר. בדרך כלל יש לי, והרבה. רק לא מוצאת טעם להגיע לידי ויכוח.

אני יודעת שיש אנשים שחיים מויכוחים, דיונים ומחילוקי דעות. אני נגד (ואם יתפתח דיון ספציפי על הנושא הזה, כנראה שכן "אקח ללב" ואצא מגדרי).

היות שאנחנו חיים בקומוניקציה תמידית בין אנשים, מטבע הדברים מתגלעים מחלוקות ודיונים. עולם המחלוקות הוא בבחינת תורה, ולימוד היא צריכה.

כשנכנסתי ללמד את השיעור השבועי שלי, לקבוצת בנות מקסימה של סטודנטיות מוסקבאיות, עוד לפני שברכתי לשלום, נשיקות וחיבוקים כי יומיים לא נפגשנו, זרקתי שאלה לחלל האויר. מי אוהבת להתדיין ולהתווכח? הן הסתכלו עלי בתדהמה ואחרי ברכות השלום, שאלתי שוב. רובן אמרו לי שהן ממש לא אוהבות להתווכח.

אחרי שישים דקות הוכחתי להן אחרת.

במשך השיעור כולו הצפתי שאלות שונות. הקדשתי מלכתחילה חצי שעה לדיונים ומחצית שניה לסיכום הרעיון שהעמדתי מאחורי "תורת הדיונים". למעשה, הן לא יכלו להפסיק.

להלן מספר שאלות לדוגמא, כך שאם אתם מחפשים נושאי שיחה ודיון על כוס שייק פירות עם חברים, הרי הם לפניכם:

  •  מי אמור לשלם על קפה ומאפה בדייט?
  •  חברה שלך קנתה שמלה לחתונה של ידידה קרובה. היא מראה לך בגאווה את הרכש החדש, וזה האחרון מתחת לכל ביקורת. האם עליך לאמר את דעתך האמיתית אם לאו?
  • את באוניברסיטה והמרצה נואם בלהט. לפתע את, וכמה מהנוכחים באולם שמים לב כי משהו בהופעתו של המרצה לוקה בחסר. האם תעבירו מסר "און ליין", או תתעלמו?
  •  לקולגה בעבודה נמרח ליפסטיק על השיניים הקדמיות. תגידו לה או שמא צריך להתעלם? 
  • על מי האחריות לנהל את חשבון הבנק הביתי, על הגבר או על האישה?

הדיון בכיתת הלימוד שלנו היה פורה. הבנות ניסו להביא מקורות יהודיים. דוגמאות מהיומיום וסיפורים מהעבר. הן נכנסו לנעלי הדמויות שבדוגמאות וקשה היה להוציאן משם. אני, שהובלתי את הדיונים השתדלתי לתת לכל אחת לשמוע ולהשמע. השתקתי כשראיתי לנכון, והדלקתי כשהרגשתי שהגחלת עומדת להכבות.

אך בבית הספר של החיים אין "מנהלת דיונים". לעיתים, הדיונים יוצאים מכלל פרופורציה. הם מגיעים לאוקטבות, לסכסוכים עמוקים וקיצוניים כדוגמת חרם, רגשות קשים של פגיעה וכאב ועד כדי איסור על קשרי נישואין בין הצדדים הנוגעים במריבה.

לפני קצת יותר מאלפיים שנה, קמו שתי קבוצות ביהדות אשר נחלקו בינן על מה שרק אפשר, ועל מה שלא – הם מצאו סיבה נוספת למחלוקת.

בית שמאי ובית הלל הם סמל לשתי גישות בהלכה הסותרות זו את זו.

בית שמאי ובית הלל הם סמל למחלוקות בריאה וטובה, עד שהמשנה מתבטאת ואומרת: " כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי". (משנה אבות ה'; יז')

בית שמאי ובית הלל הם סמל לשתי כתות אשר על אף החילוק והפילוג בינן, בניהם ובנותיהם התחתנו אלו עם אלו (מסכת יבמות).

כיצד הגיעו שמאי והלל ליכולות על-אנושיות לכאורה, של מחלוקת והתפלגות מחד גיסא, ומאידך גיסא ליחסים אנושיים מעולים ואף לקשרי נישואין בין המשפחות?

מדוע אנחנו, הפשוטים שבעם, שלא זכינו שתפסק הלכה כדעתנו, ולא זכינו שיכתבו עלינו סיפורים בגמרא, לא יכולים להתדיין ולהשאר חברים באותה קבוצת "וואצאפ"? כמה פעמים היינו עדים לחברים שעזבו קבוצות חברתיות ברשת הדיגיטאלית רק משום שלא הגיעו לעמק השווה בדיונים שלא עוסקים ברומו של עולם?

מסתבר, שצריך לדעת איך להתווכח ועל מה.

ואת תורת הויכוח אנחנו לומדים דוקא מגדולי עולם כמו הלל ושמאי.

עוד בנושא צמיחה אישית:

סלע המחלוקת בין שמאי שהיה אב בית דין בזמן בית המקדש השני לבין הלל שהיה נשיא הסנהדרין, היה נעוץ בגישתם לעבודת השם. זה השורש למחלוקת, סביבו הכל סבב. לא היו להם שיקולי פוליטיקה, אגו, "מה יאמרו החברה", "נראה להם מי כאן הגבר" וכדומה. כשלפנינו ניצבות מטרות קדושות ועליונות, אזי ניתן לחלוק זה על זה, אך בכבוד, משום שהערך העליון הוא להגיע לחקר האמת, ולא לטפח את האגו האישי.

להלכה, התקבלה גישתו של הלל שהיא נחשבת לידידותית יותר לסביבה השומרת את המצוות. בית הלל דגלו באהבת הזולת, התחשבות בו ובנתונים הקיימים. חלק ממנטרותיה של הגישה:

  •  לאהוב שלום ולהשכינו בעולם;
  •  לאהוב את הבריות ולקרבן לתורה;
  •  לא לפרוש מהציבור; 
  • לא להיות זחוח דעת; וכו'

בית שמאי דגלו באמת המוחלטת, בקיום המצוות ללא שיקולי נוחות.

אך זו אינה הסיבה שהתלמוד מציע מדוע נפסקה הלכה כבית הלל. הסיבה לכך, היא הצורה והדרך בה חלקו בית הלל על בית שמאי. ואצטט:

"שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים הלכה כמותינו, והללו אומרים הלכה כמותינו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוהים חיים - מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד, אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן." ( תלמוד בבלי, מסכת ערובין, דף י"ג, עמוד ב')

אז אם גם אנחנו רוצים שיקבלו את דעותינו הלכה למעשה, ננהג כבית הלל – הענווה של בית הלל גרמה להם להביא את דבריהם של בית שמאי, ואף הקדימו אותם לדבריהם. גם אנחנו, קודם נקשיב, נחזור על דברי בר הפלוגתא, נברר אם הבנו אותו כראוי, נכבד אותו ורק אז נביע את דעתנו.

כי כדי לחלוק על השני, יש לאהבו תחילה.

בהצלחה באמנות הויכוח, מאהבה!