עם התקדמות הטכנולוגיה, אנו נחשפים בין היתר להרבה סרטונים של הרבה סוגים של אנשים בסיטואציות שונות. החשיפה שלנו לאנשים מחוץ למעגלים החברתיים שלנו עולה. יחד עם החשיפה הזו מגיעה הרבה ביקורת ושיפוטיות על התנהגויות כאלה ואחרות, על אמירות כאלה ואחרות ועל דעות שונות. נשאלת השאלה הלגיטימית, מה הופך התנהגות או התבטאות מסוימת לראויה או לא ראויה? מי קובע אם היא מוסרית או לא? מידי פעם יש פרשה כזו או אחרת שגורמת לאנשים לצקצק, להתלונן על המדינה הנפלאה שלנו ואף לשקול ירידה מהארץ.

אז למה לעשות שטויות מול חבר עם מצלמה זה לא בסדר, אבל לעשות אותן על במה ולגבות 150 שקלים לכרטיס כדי לראות אותן זה כן בסדר? למה לצעוק בגלל שוקולד בטיסה זה לא בסדר, אבל לצעוק על מישהו שגנב לך את התור בסופר, או את החניה, או על בן הזוג זה כן בסדר? למה זמר שמנהל מערכת יחסים עם בחורות צעירות ממנו בהרבה זה לא בסדר, אבל פסטיבלי עירום הם משוחרר ויפה ואמנות? מי קובע מה מוסרי ומה לא?

הרי מה שנחשב מוסרי כאן נחשב פריצות בערב הסעודית. מה שנחשב מוסרי בהולנד נחשב כאן כניצול חמור של האישה. מה שהיה נחשב כפריצות לפני 40 שנה, נחשב מקובל היום. מי קובע מה נכון? הרי המוסר האנושי משתנה בהתאם למיקום גאוגרפי, לתקופה, לרצון ההנהגה, לתכתיבי התקשורת ועוד. ואם כך הדבר, מי אנחנו שנשפוט מדדי מוסר של אחרים? מה הופך את המוסר שלנו לטוב יותר משל אחרים? זו גאווה ויוהרה, לחשוב שהמוסר שלי יותר טוב מאחרים.

אזהרה: מכאן זה נעשה דתי יותר :)

בפרשת השבוע  שעבר (אחרי מות - קדושים, וספציפית באחרי מות) ניתנו הרבה מצוות, וביניהן איסורי עריות למיניהן ועוד. המצוות מסתיימות במילים "אני ה' א-להיכם". למעשה באה התורה ואומרת ומזכירה לנו, שאל לנו לחפש תירוצים מוסריים וחברתיים במצוות שניתנו לנו. כי המוסר משתנה והתורה עצמה קבועה ונצחית. הסיבה לקיום המצוות היא הכרעה ערכית שאדם מקבל שעצם ההכרה בקיום הבורא וההכרה שהתורה היא צו א-לוהי. כל ניסיון לתרץ את המצוות מבחינה חברתית גורע מהמטרה.

ההיגיון האנושי שלנו מונע ברובו על ידי אינטרס "מה יוצא לי מזה", או הידוע בשמו "האגו". גם מעשים טובים שאנו עושים, ברובם אנו עושים אותם כי זה גורם לנו להרגיש טוב עם עצמינו.

למעשה קיום המצוות צריך להיות "לשמה", בלי תירוצים חברתיים, בלי ציפייה לשכר וללא פחד מעונש, אלא רק מתוך הכרעה ערכית, פשוט כי ככה היא האמת וכך נכון לעשות. רק כשמגיעים לדרגה זו, מצליחים לרסן את האגו המפריד בינינו לבין חווית הבורא, (ההארה, הנירוונה, הסאטורי) והעלייה הרוחנית על שמותיה השונים. אי הליכה בדרך זו, יכולה להחטיא את מטרת העבודה ובעצם לחזק את האגו והאינטרס, מה שיכול לבוא לידי ביטוי בקנאות דתית, כעס, גאווה, התנשאות, תסכול ועוד.

לכן גם המצווה המרכזית ביהדות בניסוחה המלא הוא "ואהבת לרעך כמוך, אני ה'". כלומר תאהב את רעך לא כי זה טוב מבחינה חברתית, אלא כי אני ציוויתי. רק כאשר תקבל את המצוות מהמקום הזה, וכאשר תוכל להוריד את האגו שלך בצורה כזו, וכשתוריד את מסכי הפירוד בינך לבין אחרים, תגיע לדרגה הכי גבוהה של ואהבת לרעך כמוך. רק אז תהיה מסוגל לאהוב באמת את כולם.

אז בואו ננסה לא לשפוט אחרים, לראות את הטוב בכל אחד, ובאמת לאהוב.

יום הולדת שמח למדינתנו הצעירה והמוכשרת !