מאז ומעולם אני זוכרת את עצמי כותבת. שפת המילים שימשה עבורי מקום הבעה מאז היותי קטנה, כמו כר נרחב לעיבוד מחשבות, תהיות, התפעמות , ומקום לביטוי שמחה, אהבה וכאב.

כמו בד קנבס הזוקף עצמו אל מכחול טבול בצבעים עזים הכמה לרגע המגע, בו יתחולל המפגש הראשוני , כריקוד סוער וסוחף, או בצעדים קטנים מהססים, בוחנים, לומדים את מידת הזדקקות מגעו של האחר.

בהתרגשות ובגעגוע לרגע בו היצירה 'תלד' את עצמה, כך מקופלות המילים בתוכי.

רק שמבחינתי קיים דבר נוסף, מבחינתי יש בכתיבה מקום ריפוי עבורי ומצמיח. לעיתים משמשות המילים הקטנות הללו מקור הצלה ועוגן . כעין זרוע ארוכה של מנוף שמעלה אותי מאז שחליתי מתהומות הספק והפחד.

מאז שחליתי במחלת הסרטן, בימים שהכאב הירפה מעט, ולא מחץ את גופי ושיתק את ידי מליצור ולכתוב, היה החיבור בין המילים לביני גדוש יותר, עמוק ומלא אף יותר.

כשכאבים או השפעת הטיפולים והתרופות מנעו ממני מלכתוב, היתה תחושת כאב העקרות מחלחלת בתוכי וממוססת את עצמה לבכי. לתפילה.

שאלות רבות העליתי על הכתב מאז שחליתי. אך מעולם לא היתה השאלה - למה - או -למה אני - כלולה בהן.

רציתי כלים להתמודד עם הכאב, עם הפחד הנוראי, עם רעל הספק שניסה לחדור אל גופי וליבי ולהתיש אותי. רציתי בריאות. רציתי חיים עם אהובי ליבי.

 אפילו כשחשתי שכוחותי אוזלים, תמיד, על סף התהום או מתוכו , ייחלתי ליום חדש. לאור המחר .

מחלה ארורה היא מחלת הסרטן. אך היא מביאה עימה, למי שמתעקש לפתוח ולראות, אריזות קטנות של מתנות. נכסי חיים, אוצרות חיים, תובנות חדשות, כוחות של צמיחה, של קבלה ומחילה. של קירבה וחמימות וחברות ונכונות לעזרה. והחוט השוזר את הכל הוא מתנת בהירות האהבה. אהבת בורא עולם, אהבת המשפחה ואהבת רעים וחברים אהובים.

אחת ממתנות התובנה והבהירות התגלתה לי השבוע בשעה שחשבתי שוב על רבי עקיבא ורחל. על עקיבא עוד בטרם היותו רבי עקיבא ועל מסירותה הבלתי נילאית של רחל.

בשעה שעבד עקיבא אצל אביה של רחל כרועה צאן חסר השכלה, הבחינה רחל בתבונת ליבה בתכונות המיוחדות הגלומות בעקיבא.

היא נישאה לו למרות התנגדותו החריפה של אביה, שחלם לביתו בעל תלמיד חכם.

היא נישאה לאחר שעקיבא הבטיח לה כי ילך ללמוד את האלף בית וללמוד תורה למרות היותו בן ארבעים. על כל הבושה והקושי הכרוך בכך.

ידוע ומוכר הסיפור כיצד ראה עקיבא איך טיפות המים שוחקות אבן. אך עוד בטרם מימש עקיבא את הבטחתו, חיו והוא ורחל אשתו חיי עוני ומחסור, מכיון שאביה, למרות עושרו המופלג נידה את רחל בתו מכל נכסיו ורכושו וכך גרו שניהם במתבן, כשכל רכושם הינו תבן אותו ליקט עקיבא כל בוקר בראשה של רחל תוך שהוא מבטיח לה כי יום יבוא והוא יענוד על ראשה תכשיט "ירושלים של זהב". (מה שאכן, ברבות הימים קרה).

יום אחד התדפק על דלת ביתם איש עני, שלמעשה היה אליהו הנביא בלבוש עני חסר כל וביקש מהם מעט תבן בטענה כי אשתו ילדה תינוק ואין להם אפילו מעט תבן לשים את התינוק בו ולחממו.

בכל שנות ילדותי, המסר שעלה מתוך הסיפור של רבי עקיבא ורחל הוא, שאליהו הנביא בעצם רצה להראות להם שיש עניים גדולים מהם שאפילו תבן אין להם.

השבוע, משום מה חשבתי שוב על רבי עקיבא ורחל ממיטת חוליי, כשימים ארוכים אין בכוחי לקום מהמיטה, עלתה בראשי המחשבה שיש עבורי מסר נוסף בסיפור המיוחד הזה מעבר למסר הקיים.

בהיותי חולה, נבצרה ממני היכולת (בעז"ה באופן זמני) לבשל למשפחתי, לטפל בילדי, לטפל בבית וכו'. אנו נעזרים בחברים אהובים, באירגונים ובאנשים יקרים שכל חפצם הוא לעזור ולהקל.

למרות המבוכה הגדולה עבורי ועבור משפחתי להיות נזקקים בתקופה זו ולקבל מאחרים, וכן להכיר בכך שיכולת "השליטה" נלקחה מידי, או שמא מדויק יותר לומר - שנפקחו עיניי ולמדתי כמה אין לנו באמת יכולת שליטה על הדברים הקורים בחיינו, אלא רק על דרך תגובתנו על המתרחש בחיינו, מהווה תקופה זו שיעור בחיי על עבודה עצמית והבנה שכרגע אני זקוקה לעזרה ועלי ללמוד לקבלה ולהוקיר תודה עליה אך לא לסרב לה.

ויחד עם זה, כאן תפסה את מקומה התובנה, הלימוד וההבנה שקיבלתי במתנה מרבי עקיבא ורחל, לא רק שישנם אנשים עם קשיים גדולים מאיתנו והם מתמודדים, ומגדלים ילדים ויודעים לבקש עזרה. זה חלק מהסיפור, אבל רק חלק. הלימוד הוא מגיבורי הסיפור, נכון, אומר בורא עולם לעקיבא ורחל, (ודרכם אלינו..) כרגע אתם בקושי אדיר. המצב קשה עד מאוד,

אבל !!!

גם במצבכם אתם יכולים להעניק למישהו הזקוק לעזרה וסיוע ממה שכן תוכלו להעניק.

גם במצב שאנחנו עצמנו נזקקים ומקבלים עזרה, גם אז יכולים אנחנו לתת מעצמנו בדרך זו או אחרת. בורא עולם נתן לנו באהבתו אותנו "קש" כזה או אחר. בכוח אהבתנו את בורא עולם ואת הזולת, יש בכוחנו להפוך "קש" זה "לזהב".

אם רק נביט דרך עיני הלב ולא רק בעיניים הגשמיות. אם רק נקשיב באוזני הלב שלנו לאלו שזקוקים לנו, לעזרתנו.

שזקוקים לאוזן קשבת. למילה. לחיוך מלטף. שזקוקים לאהבתנו.

זקוקים לקש שקיבלנו מעצם היותנו ילדיו האהובים של בורא עולם. קש, היכול להיראות בעינינו כמשהו יבש ודוקר שאינו מצליח לחמם ולו במעט את צינת הקשיים שלנו, או לרפד את מכאובי ליבנו. אך מאידך יכול להתגלות תחת קרן אור האלוקים כמקור לנתינה לאחרים. מקור לנחמה וצמיחה עבורנו.

מי יתן וניתן מתוך בריאות הגוף והנפש.

אמן.