חם, חם.

אומרים שבשבוע הקרוב יהיה שרב. כשאנחנו שומעות על שרב אנחנו נאנחים ונכנסים לכוננות ספיגה. שרב משמעותו תחושת עצבנות, חוסר מנוחה, ילדים שאינם רגועים, מזגן שמצד אחד עושה כאב ראש ומצד שני אי אפשר בלעדיו. שרב זה שתייה מרובה ורצפה מלוכלכת במטבח ובסלון. שרב זה שעות שכולם בבית ולא יודעים מה לעשות עם עצמם. שרב זה לצאת לעבודה אל אויר מהביל ולשרוד כל רגע. שרב הוא עייפות ולאות.

לא שאכפת לנו מהשרב עצמו, הבעיה היא ששרב מפריע לנו לתפקד. במיוחד לנו, כאמהות, כמנהלות.

"תכננתי לצאת לקניות, אבל איך אצא בחום הזה?"

"אמרתי לעצמי, שהיום אני גומרת עם הכביסה, אבל לא מסוגלת לעמוד בשמש הזו במרפסת! וגם בחדר כביסה עצמו אין מזגן. בלתי אפשרי."

"בחום הזה, אין לי כוח לוויכוחים האלה, עכשיו להתחיל עם 'תסדרו' / 'לך לישון'. אפילו לדבר – כבר אין לי כוח".

נו, מה? הרי חייבים לצאת לקניות, אלא אם כן המוצרים מגיעים אליכם הביתה בעצמם. חייבים להשכיב אותם לישון אם לא רוצים סצנות בבוקר, ואם לא נטפל בכבסים – מה תלבשו מחר?

אנחנו צריכות להתמודד, להתגבר, החום אינו תירוץ – בוודאי לא בארץ שבה החום בא כדי להישאר – נכון, ו- איך?

בחום הזה צריך לגייס את מודל הקרחון, כדי שיכניס קצת קור רוח בחום הזה. לכל מי ששכחה, הנה הקרחון:

בקרחון יש את הרובד הגלוי, את ההתנהגות העצלנית והנמרחת של החום, ויש את המחשבות הפנימיות, הדברים שאני אומרת לעצמי, הרגשות שמתעוררים בעקבות כך והנחות היסוד של החיים שלי.

נתחיל עם החום: מה אני אומרת לעצמי כשחם?

"בלתי אפשרי". "אין מצב". "משתגעת, יוצאת מדעתי" "לא נורמלי".

האם באמת חום הוא לא נורמלי? ובכן, בארצנו הוא דווקא נורמלי. וגם יחסית לכל כדור הארץ, החום בארץ אינו מסוכן בהשוואה למקומות אחרים. החום הזה הוא רק אי נוחות.

בתוך תוכי יש אמירה פנימית עמוקה שאומרת שלא מגיע לי לסבול, שצריך להיות לי כיף, שאני אמורה ליהנות מכל מה שאני עושה, ובכלל – שהחיים אמורים לתת לי מה שחיכיתי לו. חום? מה פתאום!…"

שרב הוא חלק מהחיים ושרב אינו נעים, ואין טעם להתנגד למציאותו. השרב כאן והחיים ממשיכים.

למרות ששרב אינו תופעה מסוכנת, ההרגשה היא שהוא מסכן את תחושת הנוחות שאנחנו מאמינים שהיא שצריכה לאפיין את חיינו, ומכאן תחושת החום הנוראה – חם, חם, חם.

כילדה קטנה, סבלתי מהחום והפנים שלי, הצוואר, פרקי הידיים והרגליים כוסו בפריחה מגרדת. אני זוכרת את התחושה המעיקה של הקיץ ועד היום אני אוהבת חורף. עם השנים גיליתי שהקיץ עבורי הוא סיבה לכל דבר – לדחות כל מה שאפשר לדחות כי "אי אפשר בחום הזה". בנקודה מסוימת, חשבתי לעזוב את העבודה שלי, זה היה באחד מסופי השנה, שמתרחשים – כמובן – בקיץ. התקשרתי לסבתא שלי, שהתגוררה בטבריה, והיא הקשיבה לכל התלונות שלי על החום ועל בכלל, ואמרה במתינות [של טבריינים שמכירים את החום מקרוב]: "יעלי, אל תחליטי החלטות גורליות בקיץ…" ומה קרה? הקיץ עבר, הגיע הסתו וחזרתי בשמחה לעבודה דורכת על עלי השלכת.

בקרחון החדש שלנו תהיה מחשבה אחרת:

– חום הוא רק אי נוחות, ואני יכולה לשאת אי נוחות.

– אני יוצאת, חוזרת ומחליפה את הבגדים. מדובר בסך הכל בשעתיים של חום, וגם זה – חלק מהזמן במזגן.

– נכון שמזיעים, אבל בבית שלנו, תודה להשם, יש מים זורמים ומקלחת! זה לא מובן מאליו עבור רוב תושבי העולם.

– אי נוחות היא חלק מהחיים ואנחנו מקבלים את החיים כפי שהם, זה רצון הבורא.

את יכולה לדמיין איזו השפעה תהיה לגישה החדשה שלך על הביצועים שלך? ועל ההתנהגות של הילדים?

בואו ננסה!