היום עובר לאט, לאט, מיקרוקוסמוס של מחלתו של אבי ב-25 השנים האחרונות. אני מקבלת את הטלפון ומתכווצת. הטיסה שלי תהיה באחת בבוקר, ועכשיו רק שלוש בצהריים. אני אורזת, מנקה את שאריות ארוחת הצהריים, מכבסת, ושוב מכבסת, מסדרת פעם נוספת את הצעצועים ומרוקנת את הפח.

הזמן עובר לאט לאט. התינוק מתפתל, מתנועע ובוכה כל הטיסה, ואני כועסת עליו, על בעלי, על כל מי שבטיסה והוא לא אמא שלי. אנחנו נוחתים, וזוחלים בתנועה האיטית עד כאב.

אמא שלי מתקשרת. "הוא עדיין פה, דינה."

"אה..."

"הוא מחכה לך."

אבל הוא לא מחכה לי. או לפחות הוא לא מחכה רק לי. אני מחבקת אותו ובוכה ואומרת לו שאני כאן ושאני אוהבת אותו. פיו פעור, מדמם ופצוע. עינו פקוחות, מזוגגות ולא רואות. או אולי רואות הכל.

אבל הוא עדיין מחכה.

הוא לא היה אמור להיות פה, אומר הרופא. אף אחד לא יכול לחיות עם כליות שאינן מתפקדות וריאות מלאות דם. הוא במוות מוחי, הוא אומר. היו לו שני אירועי לב והוא מדמם מכל מקום. הוא לא נושם באמת, המכונה נושמת.

אל תנתקו אותו, מגיעה התשובה המפתיעה מהרב. תעשו כל מה שאתם יכולים כדי שהוא ימשיך לחיות.

האם הוא חי? אני מרגישה כל הזמן כאילו הוא עומד לפנות אלי ולחייך.
 

***

ההורים שלי חלמו על הבית שהם רוצים להקים, והם עבדו יחד, כפי שרק שניים שאוהבים כל כך זה את זה יכולים, כדי להגשים את חלומם. בביתם של הוריי היו ארבעה פתחים, אחד בכל צד, כמו באוהלו של אברהם אבינו, ובהתאם, אני גדלתי לצידם של אנשים שהיו בתחילה זרים ובסופו של דבר עברו לגור איתנו. כל כך הרבה אנשים קראו להוריי 'אמא' ו'אבא', עד שקשה היה להבדיל בין ילדיהם הביולוגיים (ויש הרבה מאיתנו!) לאלה שהפכו להיות בני משפחה מכובדים. הבית שלנו היה מלא במוזיקה וצחוק ואהבה, בדיוק כמו שהוריי רצו שהוא יהיה. ואז, כשהייתי בת 9, התגלתה אצל אבי מחלה שניפצה את חלומותיהם לרסיסים.

אבי היה חולה כמעט מאז שאני זוכרת.

כמעט.

אני עדיין יכולה להעלות כמה זיכרונות שחוקים אל פני השטח, זיכרונות איך אני הולכת ברחוב אוחזת בידו של אבי וגאה בלבי, יודעת איך אנשים מסתכלים עליו, כל כך גבוה, כל כך יפה. אני זוכרת שהוא היה מחבק אותי כשמשהו הפחיד אותי, ואיך הייתי מקשיבה לפעימותיו הקצובות של לבו, ויודעת שכל עוד אני בידיו שום דבר לא יכול לפגוע בי.

כבר שנים רבות שאבא שלי לא יכול להחזיק אותי בידיו.

הלוואי שהוא היה יכול להביך אותי ככה שוב

אני זוכרת את אבי עומד באולם בית הספר היסודי שלי ומקריא לי בקול שיר מהקיר. "דינה! תשמעי את זה! "חיוך", הוא מקריא, "אינו עולה מאום אך שווה המון." בנות עברו ונעצו מבט כשהוא המשיך להקריא את הכל, ואני רציתי שהאדמה תבלע אותי.

הלוואי שהוא היה יכול להביך אותי ככה שוב.

הדוגמא הכי טובה ללבו האגדי של אבא, הייתה כשהוא חזר הביתה בשעת לילה מאוחרת עם אישה וילד. היא הייתה אם חד הורית וחדשה בעיר, והרגישה בודדה ואבודה. הם נשארו אצלנו במשך חודשים.

כסף שהיה נצרך למכונית החלודה שלנו, נתרם למשפחה נזקקת. בעיניו של אבי, כל מה שהיה לנו נתפש במושגים של איך ניתן לשתף בו אחרים.

אירחנו על שולחננו יהודים מכל סוג וסגנון, ואבי, בעל תשובה בעצמו, מעולם לא הטיף, מעולם לא נאם בשיחות רועמות. הוא היה אדם שקט, גבר רגיש שהיה בוכה כשהקריא לנו סיפורי ילדים, ואנחנו היינו מצחקקים ורצים להביא לו טישו. הוא שינה את חייהם של אנשים מעצם זה שהוא חי חיי תורה ברגישות ופתיחות.
 

***

אנחנו שרים לו הרבה. לאחיות זה לא מפריע; לא במחלקה הזאת. אנחנו שרים את השירים הישנים שאיתם גדלנו. אותם שירים שלצלילם היינו רוקדים איתו אחרי הבדלה בכל מוצאי שבת. אני אומרת תהילים ומתפללת לאט, בזהירות. אין לאן למהר. אין לי לאן ללכת.

הזמן הזה שלי איתו הוא אוצר מפתיע, מתנה אחרונה ממנו. אז אני מספרת לו הכל. אני מספרת לו על תקוותיי לעתיד. אני מספרת לו על תכניותיי בהווה. אני מדברת איתו על החסרונות שלי, איך האנוכיות שלי עומדת חוצץ בדרכי להיות מי שאני רוצה להיות, ואיך הייתי רוצה להיות יותר דומה לו. אחיי באים והולכים. אנחנו עצובים, אבל אנחנו בסדר, וסבב של "זוכרים ש...?" מסתיים בצחוק מהדהד. חלק מהמבקרים לא יודעים איך לאכול את זה, את הצחוק העליז. ובכנות, גם אני לא יודעת מה לעשות עם זה. אין בראשי סיווג מתאים לכך.

עיניו נראות נטולות חיים, אבל נשמתו עדיין כאן, נכון?

הוא כאן. הוא לא כאן. אני רוצה שהוא ימשיך לחיות לנצח. אני רוצה שהוא ילך. זה פשוט יותר מדי כאב בחיים של כאב. העיניים החלולות, כל כך יבשות מלהיות פקוחות במשך ימים. הפה, חור במקום בו נהג לשכון החיוך שלו, וההרגשה שהוא שומע כל מילה שאני אומרת...

אני מתקשרת אל הבנות שלי ושואלת איך עבר עליהן היום. הן נשמעות כל כך בוגרות בטלפון. הן מבקשות מתנות. ואני מבטיחה מתנות. אני במרחק 9,000 קילומטר מהן, ומבטיחה מתנות ואהבה, אחר כך אני נפרדת מבנותיי ומנתקת, בעודי פוסעת שלובת יד עם אחיותיי בניו-יורק ומחכה שאבי ימות.
 

***

ואז הוא חלה, הנסיגה שלו הייתה איטית, וכל כך כאב לראות אותה. טרשת נפוצה מתקדמת ראשונית, הסוג הנדיר ביותר מכל סוגי הטרשת הנפוצה, היא כמו מוות בהילוך איטי.

טרשת נפוצה מתקדמת ראשונית היא כמו מוות בהילוך איטי

הוריי התאמצו כמיטב יכולתם לא להניח למחלה לשנות שום דבר. עדיין הדלקנו את המוזיקה במלוא העוצמה במוצאי שבת ורקדנו יחד במעגלים. עדיין הזמנו לשולחננו מיליון אורחים לשבת. אפילו לקחנו ילדים לאומנה. ותוך כדי כך, אבי הגדול, החזק והיפה נסוג מהליכה רועדת להליכה עם מקל, להליכון, לכיסא גלגלים, למשותק ברגליו שרתוק למיטתו, ואז למשותק בדרגה שקשה לתאר. הוא לא יכול היה להניע את ידיו או רגליו, ולא לנענע את אצבעותיו ובהונותיו. הוא לא יכול היה לראות, לא לדבר, לא לאכול, ולבסוף, הוא לא יכול היה אפילו לנשום בכוחות עצמו.

הוריי ניסו כל מה שאפשר. הם טסו למומחים בכל מקום. אבל כלום לא עזר.

עכשיו אני אמא. איך הצליחה אמי לטפל באבי, לעבוד במשרה מלאה כדי לפרנס אותנו, ועם זאת לתחזק היטב את הבית ולהעניק לכל אחד מאיתנו את תשומת הלב לה הוא נזקק? אני בטוחה שהיו זמנים בהם היא בכתה בתוכה, אולם שני הוריי היו נחושים לשמור על בית חלומותיהם. למרות שהוא לא היה – הוא לא היה יכול להיות – אותו הדבר.

אבי התעלם מכאביו, מהצער, משאלותיו, ובאופן מדהים הוא היה מסוגל לעשות את מה שהוא הכי אהב: לתת. השלמתו השקטה עם מצבו הגופני, קלטות שיעורי התורה שהוא היה שומע כל הזמן, ותפילה תוך הקשבה להקלטה של תפילתו של אחי, עוררו השראה בכל מי שהכיר אותו.

כל מי שתשאלו מה עולה בראשו כשהוא חושב על אבי, יאמר לכם שזה החיוך התמידי שלו.
 

***

הגשם יורד במטחים בחלון שליד מיטתו.

"זה כל כך..." אמא שלי מתחילה, ומחפשת אחר המילה "מתאים".

"נדוש?", אני מציעה. "אני יודעת. כבר אמרתי לאלוקים".

כולנו צוחקים עד דמעות. הכל כל כך נדוש, הגשם, ביום פטירתו של אבי.

אחי אמר וידוי, ואחותי ואני שרנו את השיר שהוא הכי אהב – מצוה גדולה להיות בשמחה – כשהקו על המוניטור התיישר. פניו לא השתנו בפטירתו. שום דבר לא השתנה. זה פשוט היה הלב שלו – כמו תמיד – שהחזיק אותו בחיים.

והלב שלו הוא מה שנזכור.

ולמרות שזה נשמע נורא נדוש, נזכור גם שהמלאכים בכו כשהוא נפטר.
 

***

אבי הבין, הרבה לפני שכולנו הגענו להשלמה הזאת, שלמרות שהוא רצה לעשות כל כך הרבה מצוות, לא אלה המצוות שנדרשו ממנו. הוא רצה להקריב למען אלוקים, ואלוקים דרש ממנו הקרבה מסוג שונה לגמרי.

ואבי נתן לאלוקים את מה שהוא ביקש ממנו.

אבי נתן לו את החיוך שלו.

*גרסה של מאמר זה ראתה פורסמה לראשונה ב-Ami Magazine.