בזמן האחרון חשבתי הרבה על משקפיים.

ישבתי ליד ההגה מוכן לנסיעה של שלוש שעות הביתה, אחרי שבילינו בעיר עם חברים יום שלם.

אחד מחבריי ראה פגם במשקפיים שלי, ושאל אם אני יכול לתת לו לטפל בהם. יש לו המון ניסיון בתיקון משקפיים. הערכתי את הצעתו, ונתתי לו לטפל בהם בלי לחשוב פעמיים.

כמה דקות אחר כך הוא חזר אליי בפנים נבוכות. אחת העדשות נשברה לשתיים, והמסגרת נהרסה. "זה בחיים לא קרה לי", הוא אמר. ואני נותרתי בלי מילים.

ניסיתי כמיטב יכולתי לגרום לו להרגיש שאני לא כועס, ואשתי, שממש לא שמחה לנהוג את הדרך הארוכה בלילה, תפסה את מקומי.

תוך כמה ימים החבר שלי פיצה אותנו, והכול שב על מקומו בשלום. אבל אני עדיין חושב על משקפיים. הראייה שלי גרועה למדיי, ולפני התקלה הזאת, אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שנאלצתי לראות מטושטש במשך כל כך הרבה זמן.

בעיות ראיה

המשקפיים הופיעו תחילה בפיזה שבאיטליה, בסביבות שנת 1286, ורק בשלהי המאה ה-14 ובמאה ה-15 התחילו לייצר אותם ייצור המוני מסוים. מה עשו אנשים בעלי ראיה לקויה לפני המצאת המשקפיים? איך הם חיו?

תודה לא-ל שאני חי בעולם שבו הראיה הבעייתית שלי ניתנת לתיקון כל כך פשוט. אבל מה עם אלוקים? מכיוון שהוא מושלם ובעל הכוחות כולם, למה הוא ברא רבים כל כך מאיתנו עם ראיה פגומה?

הוא לא נתן לנו אצבעות שיעבדו רק אם נחבר להן מנגנוני מתכת או זכוכית, ובכל זאת, על פי מחקר אמריקאי, כ-75% מכלל הבוגרים משתמשים בסוג כלשהו של תיקון ראייה. מדוע אלוקים ברא עולם שבו רובם הגדול של האנשים זקוק לעדשות כדי לראות טוב?

יש בזה שיעור מאלף. יש לנו עיניים אבל אנחנו לא יכולים לראות. אנחנו לא מסוגלים לראות בבירור שום דבר בלי עזרה.

אנחנו מסתכלים על כל דבר בעולם וחושבים שאנחנו רואים אותו נכון. אנחנו חושבים שאנחנו רואים בדיוק מה שנמצא לפנינו במבט שטחי.

האם אנחנו מחפשים אחר הטוב שבאנשים או אחר חסרונותיהם?

אולם במציאות אנחנו כל הזמן רואים מטושטש.

אנחנו שופטים אנשים אחרים, אנחנו מבקרים מצבים ונסיבות, וכל זאת למרות שהראיה שלנו לקויה מאוד. אנחנו צריכים להתחבר 'לעדשות המתאימות' שיתנו לנו את הפרספקטיבה ושדה הראייה המתאים כדי לראות את העולם בצורה נכונה. האם אנחנו מחפשים אחר הטוב שבאנשים או אחר חסרונותיהם? האם אנחנו מסתכלים על מצבים שונים כהתרחשויות מקריות, או שאנחנו מנסים לראות את המסר הנסתר שנשלח על ידי השגחה עליונה.

תיקון הראיה

אדם מרושל ביקר בלובר עם קבוצת תיירים. כשהם התבוננו ביצירותיו של רמברנדט האיש צעק, "יוגורט!" כולם חשבו שהוא משוגע. אבל הוא אמר שוב, "לי זה נראה כמו יוגורט."

ואז הם עברו ליד המונה ליזה, והוא שוב קרא "יוגורט!" מישהו חכם מהקבוצה הביט בבחור וביקש, "תן לי לראות את המשקפיים שלך."

הוא נתן לו את המשקפיים. "מה אכלת היום לארוחת הבוקר?" הוא שאל.

"קורנפלקס עם יוגורט", הוא ענה.

החכם צחקק. "תסתכל על המשקפיים שלך! הם מנוקדים ביוגורט! אין פלא שכל מה שאתה רואה נראה לך כמו יוגורט!"

(על פי דבריו של הרב מרדכי פוגרמנסקי, תלמיד חכם מאירופה שלפני מלחה"ע ה-2)

מה שאנחנו רואים תלוי בעדשות דרכן אנו מביטים.

אדם בעל מידה של עין טובה ועדשות נקיות וחיוביות, לא שונא אחרים, וגם לא כועס עליהם. הוא לא חומד מה שיש לאחרים, משום שהוא רואה הכל באור חיובי, בלי שום 'יוגורט'. אם חסר לו משהו, זה משום שאלוקים אומר לו שהוא לא צריך את זה, והוא שמח עבור חברו שיש לו את אותו הדבר.

יש לנו עיניים, אבל אנחנו צריכים לתקן את הראייה שלנו ולעבוד על לראות אנשים באור חיובי. אלו הם המשקפיים שאנחנו צריכים להרכיב כל הזמן.

חז"ל אומרים שבית המקדש השני חרב בשל שנאת חינם. במשך שלושת השבועות שמובילים ליום האבל של ט' באב שבו חרב בית המקדש, כולנו מנסים לשפר את עצמנו ואת מערכות היחסים שלנו עם הזולת.

כלי חשוב לשיפור מערכות היחסים שלנו הוא לדון אותם לכך זכות, לראות אותם בעין חיובית. כשאנחנו חיים מתוך הגישה הזאת בבית הדין שבמחשבותינו, אנחנו מונעים את התפתחותם של שורשי רגשות שליליים שפעמים רבות מובילים לשנאה.

זה הזמן לבדוק את העיניים והמשקפיים שלנו, ולנגב מהם כל שאריות של יוגורט.