גלית, העובדת הסוציאלית, ניגשה אל מיטתו של חיים. "אתה חוזר הביתה בעוד שלושה ימים. יש לך מושג איך תסתדר?"
"אוה. אני אהיה בסדר", אמר הגבר בן השמונים בחיוך קטן. "תמיד הייתי עצמאי".
"כן, אבל אתה אחרי ניתוח. שברת את הירך ואתה לא יכול ללכת לבד", אמרה גלית. "האם אני מבינה נכון, שאתה חי בגפך בקומה השלישית?"
הזקן ענה לאט. "אשתי נפטרה לפני למעלה מחמש שנים".
"יש לך ילדים?"
"בני נפטר בילדותו לפני שנים רבות."
"כן?" העובדת הסוציאלית חקרה.
התשובה יצאה באיטיות. "יש לי בת... אבל אין לי איתה שום קשר כבר עשר שנים".
"למה?" היא שאלה בהחלטיות.
"זה סיפור ארוך, אני מעדיף לא לדבר על זה", אמר חיים, כעת כבר בלי חיוך.
אבל גלית לא ויתרה. היא הייתה חייבת למצוא פיתרון. "אז אולי נשנה את המצב. אתה תצטרך עזרה, והמקום הטבעי ביותר לחפש אותה הוא בתוך המשפחה."
"הא!" חיים התפרץ בגסות. "שום עזרה לא תבוא מהכיוון הזה".
"ספר לי על הניתוק. מה גרם לכך?"
"נתתי לה הכל! חינוך. חתונה. אפילו עזרתי לה לקנות דירה – אבל בשביל מה לדבר. הכל קרה לפני הרבה זמן, ובקיצור אין לי שום עניין באילנה ובבעלה כבר 10... לא, 12 שנים."
"ומה אם אני אתקשר אליה?" הציעה גלית.
"תעשי מה שאת רוצה, אבל אני לא שותף בכלום", אמר הזקן במרירות, כשהוא מפנה את פניו אל הקיר ומסרב להמשיך בשיחה.
עקשנות
גלית יצאה מהחדר ועשתה מעט עבודת בלשות. היא מצאה את השם ומספר הטלפון של בתו של הפציינט שלה, וקבעה איתה פגישה בביתה. אילנה הייתה אישה נעימה בגיל המעבר, שעבדה כטכנאית מעבדה והיו לה שלושה ילדים בגילאי העשרה. נראה שהיא מגלה עניין רב כששמעה שאביה שבר את ירכו וקשה לו להחלים.
"לא נראה לי שיש לי מה לעשות", אמרה אילנה בשקט. "אין לנו קשר כבר 12 שנים או יותר. בהתחלה ניסיתי להשלים עם אבא שלי, אבל הוא כזה טיפוס עקשן. אני מצטערת שהוא שומר לי טינה, בגלל זה אין לילדים שלי סבא. הסבא והסבתא השניים שלהם גרים בחו"ל – בעלי אמריקאי. למען האמת, אנחנו פוגשים אותם לעתים יותר קרובות מאשר אותו".
"ספרי לי איך זה התחיל", ביקשה גלית.
אילנה נאנחה. "כשנולד הילד השלישי שלי לאחר שתי בנות, הוא היה הנכד הראשון במשפחה. אבא שלי חשב שנקרא לו על שמו – זה המנהג אצל המרוקאים, אבל זה לא המנהג של בעלי. אחיו נהרג בתאונה, ואנחנו קראנו לילד על שמו. אבא שלי רתח מזעם. הוא גם לא היה הסנדק, ואני אפילו לא זוכרת למה. הוא יצא באמצע הברית, בצעקות וקללות ומאז הוא אף פעם לא בא לבקר אותנו".
אילנה הייתה שקטה לרגע. "אפילו כשאמא שלי נפטרה, לא ישבנו יחד שבעה. זה מאוד עצוב. אנחנו לא משפחה גדולה. אחי היחיד נפטר כשהוא היה בן שמונה מדלקת קרום המוח. אמא שלי, זיכרונה לברכה, הייתה מתחמקת בסתר מביתה כדי לבקר אותנו, אבל אוי ואבוי אם אבא שלי היה מגלה את זה. אז למדנו לחיות בלי אבא. זה כואב, אבל מה אפשר לעשות."
עכשיו, אחרי כל השנים האלה, אני צריכה פשוט לשכוח מהכל? לא. לא! הוא התחיל את המריבה, שהוא יבקש סליחה
"טוב, עכשיו הוא חולה וקשה לו. הוא צריך אותך. אולי תוכלי להשלים איתו באיזשהו אופן."
פיה של אילנה נפתח, ופניה עטו מבט קשוח. "עכשיו, כשהוא צריך אותי, אני צריכה לשכוח את הכל? את כל העלבונות שהוא הטיח בי כשניסיתי להשלים איתו לפני שנים? איך שהוא בייש אותי כשישבתי שבעה לבד על אמא שלי ואנשים לא יכלו להבין למה? עכשיו, אחרי כל השנים האלה, אני צריכה פשוט לשכוח מהכל? לא. לא! הוא התחיל את המריבה, שהוא יבקש סליחה."
"אבא שלך אדם זקן. זה או עכשיו, או לעולם לא."
אבל אילנה הייתה עקשנית כמו אבא שלה, וגלית יצאה בתחושת אכזבה.
לסלוח? לעולם לא!
למחרת חיים הרים את ראשו כשראה שהעובדת הסוציאלית נכנסת. לחדרו. "נו?" הוא שאל, ונראה שהוא מקווה שיש לה בשורות טובות עבורו.
הוא באמת רוצה להשלים עם הבת שלו, חשבה גלית. הוא פשוט לא יודע איך לעשות את זה. "פגשתי את הבת שלך", היא אמרה. "היא באמת אדם מקסים, והיא מאוד הצטערה לשמוע שאתה בבית חולים".
"אז?" אמר החולה.
"אני חושבת שהיא מצפה לטלפון ממך כדי שתוכלו להיות שוב ביחד."
שביב התקווה חמק מפניו של חיים. "לעולם לא. אני בחיים שלי לא אעשה שום צעד כדי לסלוח לה אחרי מה שהיא עשתה לי..."
"מה היא עשתה לך?"
חיים בקושי היה מסוגל לדבר. "הנכד היחיד שלי... בברית, היא לא נתנה לי את הכיבודים. היא לא קראה לתינוק בשמי. היא התעלמה מהאבא שלה, ממי שגידל אותה ועשה למענה כל כך הרבה. אפילו לא כיבוד אחד. לא יכולתי להרים את הראש בבית הכנסת כשאנשים שאלו אותי 'איך הם קראו לנכד שלך'? איזו בושה! ואחר כך, כשהיא התקשרה להסביר, להתנצל, היא רק הציגה את הצד של בעלה, לא את שלי. לא, אם היא רוצה להשלים, שהיא תתקשר אליי."
"טוב, אם אתה לא עומד לקבל עזרה מהמשפחה שלך, נצטרך לשלוח אותך לבית אבות או לשכור מישהו שיעזור לך בבית." חיים סירב לחשוב על מוסד, אז גלית ביקשה ממנו להגיע למשרד שלה ולמלא טפסים עבור עובד בית בשעות אחר הצהריים.
חיים הובל בכיסא גלגלים לחדרה של גלית, שהיה משותף לה ולקולגה שלה, כשהוא עדיין רותח מכעס ואולי גם מאכזבה. כשהם התחילו למלא את הטופס, קולה של אישה צעירה עלה מהפתח, "האם העובדת הסוציאלית של מחלקת הילדים נמצאת כאן? אני זקוקה לאישור חנייה עבור בני שזקוק לקביים."
זאת הייתה אילנה. היא זיהתה מייד את גלית, ואז עיניה נחו על הגבר הקשיש בכיסא הגלגלים שישב ליד השולחן מול העובדת הסוציאלית. הוא נראה כל כך קטן וחולני. בלי לחשוב יותר מדי, היא נפלה לצידו, מחבקת ומנשקת אותו ובוכה, "אוי אבא'לה, אבא'לה, אתה נראה כל כך חיוור וחולה. לא ידעתי! לא ידעתי!"
הזקן השיב לה חיבוקים, "אילנה, אילנה שלי!" דמעות זלגו על לחייו.
"לפעמים קורים ניסים", גלית דיווחה בפגישת הצוות הסוציאלי שנערכה אחר כך. חיים חזר הביתה עם אילנה, והרוויח שלושה נכדים ושלב חדש בחייו.
ואם תשאלו את הבת ואת אביה הזקן איך זה קרה, הם יסתכלו זה על זה, ויענו יחד, "טוב, את/ה פנית אלי ראשון, לא?"
(28) שושנה, 5/7/2011 15:14
סיפור מרגש
(27) אנונימי, 30/6/2011 20:22
גרם לי לרעוד מבכי של שמחה!
(26) עדן, 27/6/2011 06:58
מדהים.
מרגש סוחף וואו!!!!!!!!!!!!
אנונימי, 27/6/2011 11:56
מסכימה!
מסכימה שזהו סיפור יפה, מרגש ובעל מסר חשוב! מפריעה לי רק חוסר תשומת הלב לעובדות השוליות כביכול: בתחילה כתוב שאילנה היא "בגיל המעבר", ולאחר מכן מסופר על "אישה צעירה".... אומנם הכל יחסי..,אבל התיאור בכ"ז לא נראה לי חופף..
גם כן קפדן, 28/6/2011 12:46
מפריעה לך?
הפעם הראשונה זה כסיפרו לעובדת הסוציאלית. הפעם השניה זה שהיא ראתה אותה. הצעירה מתייחס לרוח האדם ולכן גם אדם מבוגר בגיל העמידה יכול להיות צעיר. לא כל דבר צריך להפריע...
(25) דלית, 26/6/2011 16:29
זה קורה אצל מאות משפחות
תמיד יש צודק יותר וצודק פחות ובאחוז גבוה מהמיקרים הכל עיניין של כבוד לכל אחד חשוב הכבוד שלו. יש אנשים שעושים טעויות בחיים ואינם מוכנים להודות ישנם שאינם מוכנים לסלוח ישנם שהם חדורי שנאה ויש שלא פגעו באיש אבל פוגעים בהם,אבל תמיד יש את האחד שצודק יותר לכל אחד יש אגו ולכן אנו זקוקים ברוב המיקרים לצד שלישי שיגשר בין הצדדים מבלי לפגוע בכבודו של הצודק מבניהם .לצערי אני שומעת מאות מיקרים שנשארים כך לא נפגשים ולא רואים אחד את האחר שנים ,והרבה משפחות מפורקות. הלואי והיה קם גוף יוזם שתורם לחלק זה של חיינו.
(24) יולי, 24/6/2011 12:26
למטבע שני צדדים ,או ,ו כל אחד צודק !!
תמיד צריך להקשיב להשוב להבין ולקבל את השונה \ האחר. ממלחמה כולם מפסידים !!!....... מנסיון במשפחתי . ןבעיקר הסובלים הם ה י ל ד י ם . לתשומת ליבנו ,המבוגרים .
(23) שפרה, 22/6/2011 06:39
אז זה היה נס
אז בעצם מה הפיתרון למריבות כאלו? רק נס יכול להוציא אנשים מעקשנותם? או שיש גם עבודה עצמית פה? כמובן שצריך גם תפילה אבל מה עם שבירת המידות? מה המסר בעצם?
(22) רותי, 21/6/2011 06:33
ברוגז ברוגז
הסיפור הזה הסתיים ב- happy end אבל לצערי אני מכירה מסביבה משפחות רבות שמערכות היחסים עם ההורים או האחים נתקו בגלל מריבה על כבוד או כסף. אנשים לא מוכנים לוותר ולסלוח . יש לי חברה שאחותה נתקה את הקשר עם אבא שלה ולא מוכנה לראות אותו, יש לי עוד חברה שנתקה את הקשר עם ההורים שלה ואפילו שאביה נפטר אפילו לא ישבה עליו שבעה ולא מוכנה לשום קשר עם המשפחה שלה אחיותיה ואחיה. חמי היקר ובעל הניסיון אמר לי משפט שנחרט בזכרוני "דרך ללא מוצא" כנראה שיש במערכות יחסים גם דרכים כאלה לצערי הרב.
(21) יוסי, 20/6/2011 14:57
כשנולדתי.
כשנולדתי, הורי התווכחו בינהם איך יקראו לי,אבי רצה ע''ש סבא שלו ואימי רצתה ע''ש סבא שלה. בסוף קראו לי יוסף. זה היה השם שהאמא רצתה וזה היה השם שאבא רצה.
(20) אנונימי, 20/6/2011 14:20
סיפור עצוב
גם לנו במשפחה יש סיפור עצוב מאד של ניתוק: מאז שהתחתן לפני כעשר שנים, אחי החל בניתוק הקשר מהמשפחה, בעידודה של אישתו. לאחר החתונה הוא החל לפתע במסכת של טענות מטענות שונות, ללא כל בסיס, על משפחתו שלא מקבלת יפה את הכלה החדשה, בכל יום עלה נושא חדש של "איך דיברתם/התנהגתם/פגעתם באישתי. כל טון דיבור וכל נימה של מי מאיתנו הפכה להיות ראיה מרשיעה על יחס מעליב אליה, מה שלגמרי לא נכון. קיבלנו אותה בחום ואהבה. כלום לא הועיל, עד ששנתיים לערך לאחר החתונה הוא כבר ניתק לחלוטין את הקשר עם ההורים ועם שאר האחים. לצערינו הרב. ידוע לנו שאישתו מסוכסכת קשות עם הוריה ומשפחתה בכלל. והיא לא בקשר איתם, עוד בתחילת הנישואין היא סיפרה לנו כיצד אמא שלה מתקשרת ופעמים אפילו דופקת על דלתה והיא לא עונה לה! נחרדנו לשמוע והיא תרצה את עצמה בהסברים שונים שלא התיישבו על דעתנו.. גם התנצלנו לפניה על מה שהיה בעיניה מעליב ופוגע -למרות שאף אחד לא הבין מה פשע ומה חטא לה, העיקר להשיב את השקט והאחדות למשפחה והיא לא התרצתה. כל נסיון לפייס בינינו, בין אם ישירות ובין אם דרך מתווכים התפרש מבחינתו/ומבחינתה כהוכחה לצדקת דרכו/ה: שההורים שלנו עשקו אותו וגזלו ממנו כספים (בעוד שהמציאות ממש הפוכה!: כל חייו קיבל יחס טוב חום ואהבה וגם עזרה כספית מכובדת ביותר לפני ולאחר נישואיו!). הורינו ואנו ניסינו כל דרך אפשרית אך לשוא. כל מי ששמע על המקרה מתקשה להאמין כיצב אחינו שתמיד היה חכם ונבון חייכן וצחקן השתנה באופן כה קיצוני. ועדיין אנו מתפללים לשלומו ומקוים לראותו חוזר לחיק המשפחה במהרה. אמן.
(19) nurit, 20/6/2011 11:59
כמו סרט דרמטי
(18) מיקי וולף, 19/6/2011 23:44
יש לי בעיה דומה
הבן שלי גדי ניתק איתנו קשר לפני שנים ויש לו שני בנים שאנו לא ראינו מעולם וספק אם הם יודעים שיש להם סבא וסבתא
מגשר, 20/6/2011 15:55
ניתוק בין הורים לילדים
בדרך כלל ניתן לפתור בעיות כאלו על ידי פניה למגשר מקצועי, שווה לנסות.
אייל לוי, 20/6/2011 16:50
לקחת יוזמה , מה תרצו שיקרה בסוף ...?!!!! דלגו על שלבי הביניים /אגו
מיקי , איננו מכירים אבל אני מציע לך הצעה ואתה מוזמן לנסותה . רשום על דף נייר מה תרצה שייקרה בסוף , הכוונה לאחר שהשלמתם , מפגשים , מסיבות משפחתיות , שיח על החיים העבודה וכו' , לאחר שתמלא את הכתוב בצבעים ניחוחות והוויה נעימה . שם עם עצמך והחלט , מה אני עושה עכשיו , איך אני לוקח אחריות , אני אני אני לא האחר !!! בהצלחה
(17) קצת ענווה, 19/6/2011 21:50
ריח של גזענות והתנשאות אשכנזית עולה מהכתבה!
מכירה משפחות אשכנזיות בהן האחיות לא מדברות מעל 20 שנה. על שטויות! מה מטרת הכתבה? היום גב' לאה אברמוביץ' דיברה ברשת א' היה מעניין אך גם שם דבריה הדיפו ניחוח גזעני כלפי עיירות הפיתוח.
(16) רחל, 19/6/2011 17:38
מרגש עד דמעות
ר' ישראל מסלנט אמר פעם,כי יותר קשה לשבור מידה אחת(במקרה שלנו-עקשנות-)מאשר ללמוד את כל הגמרא. כנראה שזה נכון.
(15) ששש, 19/6/2011 17:07
החיים בלי אהבת אם ...
סיפור זה סיפור... לי יש כעסים רבים על אמי כיום ולא נראה לי באןפק שאני אדבר איתה.... אמי זו אישה אגוצנטרית ורק היא צודקת ילדותי היתה בלי אהבה וכו'... לכן כיום אני מחפשת אחרי אהבה אמיתית.... ומה אוסיף החיים שלי הם סרט תורכי....
ארז כ., 20/6/2011 10:44
ואת תשכפלי לדור הבא
לצערינו, ומנסיון של אלפים, אם לא תתעלי כן לכעוס אבל לא לדחות אותה, זה מה שיקרה לך עם ילדייך בעתיד, וחבל על כל הדורות הפגועים הללו. את יותר צעירה- לך המלאכה לסיים.
(14) שולה קסם שירן, 19/6/2011 16:41
האבא והבת שלא דיברו ביניהם
הסיפור מאוד אנושי, גם על חולשותיו וגם על החיבור שחל ביניהם לאחר כל כך הרבה שנים. אנשים נושאים איתם אכזבות וכעסים ומתקשים להתגבר עליהם, גם כשעובר זמן והם מזדקנים,אלא שמגיע הרגע שבו הרגש האמיתי והחם המאחד משפחות משתלט והחיבור קורה שוב.
(13) ברורי'ה פלמן, 19/6/2011 16:04
אוי כל כך חבל על 12 שנים
אני מקווה שיום אחד גם ילדי יתעוררו ויבינו שדם זה לא מיים והכרת הטוב שלהם תגיע. כבוד זה דבר מאד אכזרי ומביא איתו רעה חולה. הורים לא רוצים רע לילדיהם אבל ילדים הם עם שרואה אך ורק את עצמו בסיפור במיוחד במשפחות שיש שם בעיות בין ההורים. כאב הניתוק הוא קבוע אינו מרפה ואינו מתרפא, הורים מרגישים יגון כמעט כמו חלילה של פטירה של יקיר. הסיפור שלי עצוב הלואי ויהי'ה לו המשך שמח לולאי התקוה לא יודעת איפה הייתי היום
(12) אנונימי, 19/6/2011 14:39
מדהים
ווואאוו מדהים!שנזכה להרבה ניסים כאלו בעז''ה
(11) נורית, 19/6/2011 14:18
האהבה ןהחמלה מנצחות
איזו מתנה נפלאה לשניהם. לצערי הרב אני מכירה כל כך הרבה מקרים שאנשים תקעים בעמדות שלהם ולא יורדים מהעץ כשצריך לעשות את הצעד הראשון ולוותר על האגוץ מאחלת לכל המותקים שימצאו דרכים להתחבר מחדש. הסיפור מאד נגע בי.
(10) אלייע, 19/6/2011 12:43
חידוש הקשר בין הבת והאב..
מצמרר ומרגש ברמות!!! נגע אישית ללבי, והלואי וידעתי על המצאם של מגשר/ת למקרה במשפחה שלי שגם כרוך בניתוק קשר.
(9) אסתר, 19/6/2011 11:51
עקשנות
יש לי מקרה דומה עם בני, עקשנות היא מחלה.
(8) אורית, 19/6/2011 11:40
ילדים לא בקשר עם ההורים
הקטע הזה שהילדים לא בקשר עם האבות שלהם בתנאי שהאבות רוצים קשר עם הילדים ,,,,אבל האבות רוצים והילדים לא!!!! אין עוון גדול מיזה זה ממש עצוב בפרט שאני מכירה מקרה כזה מקרוב,,,,זה מאוד עצוב שאב רצה להיות בקשר עם הילדים שלו והוא לא יכל להתקרב אליהם בגלל שאחד האחים (האח הגדול) לא נתן לו להתקרב גם כשאחד הילדים שלו נפטר וכשהגיע זמנה של האחות ..האחות החליטה שהיא רוצה לראות את אבא שלה לפני שהיא הולכת לעולמה ובנותיה מילאו את בקשתה האחרונה ולפחות בקשתה נתמלאה והוא גם לא היה מאושר ממנו שהוא בא לראות את בתו לפני מותה - מאוד עצוב
(7) אבי, 19/6/2011 11:21
ובכן מה מוסר ההשכל ?אין כאן חדש וזה דיי מקרה רגיל.
מדובר בזקן עם מנטליות שוביניסטית שלא מבין שהקשר הכי חשוב של בתו עם בן זוגה הוא החשוב ביותר ולא כפי שלצערינו רבים חושבים שהקשר עם ההורים קודם לכך.לבת יש את כל הסיבות לקיום הניתוק מהאב ולצערי כנראה שהיא סיגלה דפוס זוגיות שאמא שלה חוותה עם האב השתלטן. אני מכיר מקרים לנתוקים שלילדים לא היה אפילו שביב סיבה לנתק את הקשר מלבד אימת האם שהשנאה העבירה אותה על דעתה .
(6) עודד, 19/6/2011 11:08
בחיים סיפורים לא מסתימים ככה
זה סיפור מוריד דמעה אבל סיפור מעצבן
(5) הדי, 19/6/2011 10:59
דמעות בעיניים
קראתי את המאמר, דמעו עיני לא צריכים להגיע למצבים כאלה במשפחה. גם במשפחתי, בתי הבכורה אינה מדברת איתי לא ראיתי את נכדי ואיני יודעת שום דבר מהקורה אותה.אני רואה אותה בחלומות בלילות זו האינפורמציה היחידה שיש לי עליה. מקווה שלא אצטרך להגיע כמו הסב בזקן ובסוף ימי לפגוש אותה. אני פשוט מתגעגעת אליה.
(4) CHIVI, 19/6/2011 10:55
פערים מנטאליים...
זה אינו סוד ש הבעיה היא ''בין עדתית''... ויש מנהגים וישנן הנהגות... בני-זוג חייבים לנהוג ''לפנים'' משורת הדין... אולם עליהם לדעת כיצד לגשר על הפערים... לדעתי , האשה נהגה כשורה אך עליה לנהוג בסלחנות כלפי אביה... חייבים לשתף את ההורים במהלכים חשובים בחיים, ומאידך ''לשדר'' להם את היותם בוגרים בעלי החלטות... מאמר זה הינו 'אבן פינה' לכל מי שמתעתד לחפש בן / בת זוג ולחשוב היטב על סוגיא זו... תודה !
(3) jbv, 19/6/2011 10:26
קודם שהוא יתנצל
אפשר לומר שכאן הסוף טוב ,למרבה הצער לא תמיד כך פני הדברים ילדים והורים שומרים טינה ולא מוכנים לסלוח וחבל שכך
(2) אנונימית, 19/6/2011 10:11
מוכר.
כמה כואב היה לקרוא את הכתבה הזאת. אך טוב שהיה לה סיומת חיובית.
(1) יפעת, 19/6/2011 09:47
שלום רב,
מאמר מקסים אבל - אתם מצטיינים בהפצת חומרים מעולים לטובת קרוב לבבות, אהבת ישראל, הפצת אור וטוב בעולם- זה ברור וידוע. אך במאמר הזה יש טעם לפגם - למה אתם מציגים בסיפור את האב העקשן והגאוותן או את בתו כמרוקאים?! למה?!! אתם תורמים פה מאוד מאוד לגזענות, לפילוג, לבדיוק הפוך מאהבת ישראל, להנצחת סטיגמות וסטראוטיפים שיוצרים קרע בתוך עמנו שמפולג כבר ממילא. התנהגויות כאלו של גאווה, אגו, כבוד וכו' קיימים בכל עם ישראל, בכל העדות, בכל המגזרים, ולא נחלתם הבלעדית של יוצאי מרוקו. אז בשביל מה ההדגשה המיותרת והאומללה הזו? בנוסף, הקורא שאינו מרוקאי ויקרא את המאמר, לא יראה במאמר כנוגע לו. ככה זה עובד בענייני תקשורת והשפעתה על הציבור. וחמור מכך, את הצד השני ש"ניצח" בנושא שם הילד אתם מציגים כאמריקאי - "זה לא המנהג של בעלי" - אתם מחזקים פה שוב את הפילוג והאפלייה החברתית בחברתנו, כמציגים את עמדתו של הצד האשכנזי כיותר חשובה, יותר נחשבת וקובעת. למה לא הצגתם את הסיפור בצורת תמימה בלי לתת שמות לעדות של הצדדים?? מסר הסיפור היה עובר גם כך ממילא. אשמח מאוד לתגובה רצינית, ומקווה שניואנסים מעין אלו, לא ישנו בעתיד, לא מתאים לרוח אהבת ישראל שבכם. וישר כח על פעילותכם החיובית בכלל. כל טוב.