גלית, העובדת הסוציאלית, ניגשה אל מיטתו של חיים. "אתה חוזר הביתה בעוד שלושה ימים. יש לך מושג איך תסתדר?"

"אוה. אני אהיה בסדר", אמר הגבר בן השמונים בחיוך קטן. "תמיד הייתי עצמאי".

"כן, אבל אתה אחרי ניתוח. שברת את הירך ואתה לא יכול ללכת לבד", אמרה גלית. "האם אני מבינה נכון, שאתה חי בגפך בקומה השלישית?"

הזקן ענה לאט. "אשתי נפטרה לפני למעלה מחמש שנים".

"יש לך ילדים?"

"בני נפטר בילדותו לפני שנים רבות."

"כן?" העובדת הסוציאלית חקרה.

התשובה יצאה באיטיות. "יש לי בת... אבל אין לי איתה שום קשר כבר עשר שנים".

"למה?" היא שאלה בהחלטיות.

"זה סיפור ארוך, אני מעדיף לא לדבר על זה", אמר חיים, כעת כבר בלי חיוך.

אבל גלית לא ויתרה. היא הייתה חייבת למצוא פיתרון. "אז אולי נשנה את המצב. אתה תצטרך עזרה, והמקום הטבעי ביותר לחפש אותה הוא בתוך המשפחה."

"הא!" חיים התפרץ בגסות. "שום עזרה לא תבוא מהכיוון הזה".

"ספר לי על הניתוק. מה גרם לכך?"

"נתתי לה הכל! חינוך. חתונה. אפילו עזרתי לה לקנות דירה – אבל בשביל מה לדבר. הכל קרה לפני הרבה זמן, ובקיצור אין לי שום עניין באילנה ובבעלה כבר 10... לא, 12 שנים."

"ומה אם אני אתקשר אליה?" הציעה גלית.

"תעשי מה שאת רוצה, אבל אני לא שותף בכלום", אמר הזקן במרירות, כשהוא מפנה את פניו אל הקיר ומסרב להמשיך בשיחה.

עקשנות

גלית יצאה מהחדר ועשתה מעט עבודת בלשות. היא מצאה את השם ומספר הטלפון של בתו של הפציינט שלה, וקבעה איתה פגישה בביתה. אילנה הייתה אישה נעימה בגיל המעבר, שעבדה כטכנאית מעבדה והיו לה שלושה ילדים בגילאי העשרה. נראה שהיא מגלה עניין רב כששמעה שאביה שבר את ירכו וקשה לו להחלים.

"לא נראה לי שיש לי מה לעשות", אמרה אילנה בשקט. "אין לנו קשר כבר 12 שנים או יותר. בהתחלה ניסיתי להשלים עם אבא שלי, אבל הוא כזה טיפוס עקשן. אני מצטערת שהוא שומר לי טינה, בגלל זה אין לילדים שלי סבא. הסבא והסבתא השניים שלהם גרים בחו"ל – בעלי אמריקאי. למען האמת, אנחנו פוגשים אותם לעתים יותר קרובות מאשר אותו".

"ספרי לי איך זה התחיל", ביקשה גלית.

אילנה נאנחה. "כשנולד הילד השלישי שלי לאחר שתי בנות, הוא היה הנכד הראשון במשפחה. אבא שלי חשב שנקרא לו על שמו – זה המנהג אצל המרוקאים, אבל זה לא המנהג של בעלי. אחיו נהרג בתאונה, ואנחנו קראנו לילד על שמו. אבא שלי רתח מזעם. הוא גם לא היה הסנדק, ואני אפילו לא זוכרת למה. הוא יצא באמצע הברית, בצעקות וקללות ומאז הוא אף פעם לא בא לבקר אותנו".

אילנה הייתה שקטה לרגע. "אפילו כשאמא שלי נפטרה, לא ישבנו יחד שבעה. זה מאוד עצוב. אנחנו לא משפחה גדולה. אחי היחיד נפטר כשהוא היה בן שמונה מדלקת קרום המוח. אמא שלי, זיכרונה לברכה, הייתה מתחמקת בסתר מביתה כדי לבקר אותנו, אבל אוי ואבוי אם אבא שלי היה מגלה את זה. אז למדנו לחיות בלי אבא. זה כואב, אבל מה אפשר לעשות."

עכשיו, אחרי כל השנים האלה, אני צריכה פשוט לשכוח מהכל? לא. לא! הוא התחיל את המריבה, שהוא יבקש סליחה

"טוב, עכשיו הוא חולה וקשה לו. הוא צריך אותך. אולי תוכלי להשלים איתו באיזשהו אופן."

פיה של אילנה נפתח, ופניה עטו מבט קשוח. "עכשיו, כשהוא צריך אותי, אני צריכה לשכוח את הכל? את כל העלבונות שהוא הטיח בי כשניסיתי להשלים איתו לפני שנים? איך שהוא בייש אותי כשישבתי שבעה לבד על אמא שלי ואנשים לא יכלו להבין למה? עכשיו, אחרי כל השנים האלה, אני צריכה פשוט לשכוח מהכל? לא. לא! הוא התחיל את המריבה, שהוא יבקש סליחה."

"אבא שלך אדם זקן. זה או עכשיו, או לעולם לא."

אבל אילנה הייתה עקשנית כמו אבא שלה, וגלית יצאה בתחושת אכזבה.

לסלוח? לעולם לא!

למחרת חיים הרים את ראשו כשראה שהעובדת הסוציאלית נכנסת. לחדרו. "נו?" הוא שאל, ונראה שהוא מקווה שיש לה בשורות טובות עבורו.

הוא באמת רוצה להשלים עם הבת שלו, חשבה גלית. הוא פשוט לא יודע איך לעשות את זה. "פגשתי את הבת שלך", היא אמרה. "היא באמת אדם מקסים, והיא מאוד הצטערה לשמוע שאתה בבית חולים".

"אז?" אמר החולה.

"אני חושבת שהיא מצפה לטלפון ממך כדי שתוכלו להיות שוב ביחד."

שביב התקווה חמק מפניו של חיים. "לעולם לא. אני בחיים שלי לא אעשה שום צעד כדי לסלוח לה אחרי מה שהיא עשתה לי..."

"מה היא עשתה לך?"

חיים בקושי היה מסוגל לדבר. "הנכד היחיד שלי... בברית, היא לא נתנה לי את הכיבודים. היא לא קראה לתינוק בשמי. היא התעלמה מהאבא שלה, ממי שגידל אותה ועשה למענה כל כך הרבה. אפילו לא כיבוד אחד. לא יכולתי להרים את הראש בבית הכנסת כשאנשים שאלו אותי 'איך הם קראו לנכד שלך'? איזו בושה! ואחר כך, כשהיא התקשרה להסביר, להתנצל, היא רק הציגה את הצד של בעלה, לא את שלי. לא, אם היא רוצה להשלים, שהיא תתקשר אליי."

"טוב, אם אתה לא עומד לקבל עזרה מהמשפחה שלך, נצטרך לשלוח אותך לבית אבות או לשכור מישהו שיעזור לך בבית." חיים סירב לחשוב על מוסד, אז גלית ביקשה ממנו להגיע למשרד שלה ולמלא טפסים עבור עובד בית בשעות אחר הצהריים.

חיים הובל בכיסא גלגלים לחדרה של גלית, שהיה משותף לה ולקולגה שלה, כשהוא עדיין רותח מכעס ואולי גם מאכזבה. כשהם התחילו למלא את הטופס, קולה של אישה צעירה עלה מהפתח, "האם העובדת הסוציאלית של מחלקת הילדים נמצאת כאן? אני זקוקה לאישור חנייה עבור בני שזקוק לקביים."

זאת הייתה אילנה. היא זיהתה מייד את גלית, ואז עיניה נחו על הגבר הקשיש בכיסא הגלגלים שישב ליד השולחן מול העובדת הסוציאלית. הוא נראה כל כך קטן וחולני. בלי לחשוב יותר מדי, היא נפלה לצידו, מחבקת ומנשקת אותו ובוכה, "אוי אבא'לה, אבא'לה, אתה נראה כל כך חיוור וחולה. לא ידעתי! לא ידעתי!"

הזקן השיב לה חיבוקים, "אילנה, אילנה שלי!" דמעות זלגו על לחייו.

"לפעמים קורים ניסים", גלית דיווחה בפגישת הצוות הסוציאלי שנערכה אחר כך. חיים חזר הביתה עם אילנה, והרוויח שלושה נכדים ושלב חדש בחייו.

ואם תשאלו את הבת ואת אביה הזקן איך זה קרה, הם יסתכלו זה על זה, ויענו יחד, "טוב, את/ה פנית אלי ראשון, לא?"