הבוקר התבוננתי במראה בחדר האמבטיה ונבהלתי לראות שם מישהו שמסתכל עליי. שאלתי את הדמות, "מי אתה?"

בו-זמנית, אמרה לי הדמות, "מי אתה?"

"ישראל רול", עניתי.

"לא שאלתי מה השם שלך. שאלתי, 'מי אתה?'"

"אני פסיכותרפיסט".

"לא שאלתי מה אתה עושה לפרנסתך. שאלתי, 'מי אתה?'"

ניסיתי שוב. "אני הבעל של ג'ולי, אבא של..."

"לא שאלתי איזה מערכות יחסים יש לך. שאלתי, 'מי אתה?'"

המשכתי לנסות, "יש לי בית בבלטימור, אני נוהג ב..."

הדמות קטעה אותי. "לא שאלתי איזה דברים יש בבעלותך. שאלתי, 'מי אתה?'"

מתחיל להתעצבן, עניתי, "אוקיי, אני מוותר. מי אני?"

"אתה סוס", השיבה הדמות.

"סוס! למה אתה מתכוון, לכל הרוחות?!"

"סוסים אוהבים ללחך עשב באחו ואני במקרה יודע שאתה אוהב ללחך סטייק צלעות עשוי היטב עם רוטב ברביקיו".

"זו השוואה קצת רחבה מדי. תצטרך להתאמץ יותר".

ללא היסוס הוא השיב, "כשסוסים רצים באחו, תמיד יש סוס אחד שמנסה לרוץ לפני הלהקה, והאחרים רודפים אחריו. בקריירה שלך, אתה תמיד מנסה לחשוב על רעיונות חדשים ותוכניות חדשות כדי שגם אתה תוכל להיות במקום הראשון בתחרות. אז אתה בדיוק כמו סוס".

"לא רע", מלמלתי. "מה עוד יש לך?"

הוא אמר: "כשסוסה מגיעה לאחו, שאר הסוסים מתרוממים על הרגליים האחוריות ומתחילים לצהול. כשאשה נכנסת לחדר, אתה מסדר את העניבה שלך ומתנהג אחרת. אז, אתה סוס".

אחרי שההשוואה ביני לבין סוס התגלתה כלא לגמרי בלתי מדויקת, השבתי בהתרסה, "רגע. יכול להיות שיש לי כמה תכונות שדומות באופיין לסוס, אבל אני לא סוס. אני הרוכב על הסוס. אני יכול לכוון ולהחליט מה ומתי אני אוכל, באיזו קריירה אעסוק ואיך אתפתח, ואני יכול לשלוט בתשוקות וברצונות הפנימיים שלי. אני יכול לכוון את הנטיות ה"סוסיות" שלי ולהנחות אותן. אני יכול להתעלות מעל רמת הסוס בתוכי על-ידי כך שאזכיר לעצמי שאני זה שיושב באוכף. אני יכול לכוון את עצמי לפעילויות משמעותיות, כיוון שאני שולט במושכות".

הסוס בתוכי הוא החלק הנמוך ביותר בנפש שלי – החלק החייתי בהווייתי. נכון שבדומה לסוס, יש לי אינסטינקטים, תאוות ותשוקות שמניעות אותי. דחפים אלו לשימור עצמי (כלומר, מזון), סיפוק (כלומר, עונג) וכוח (כלומר, כסף), גועשים בתוכי בעוצמה, עד שאני לעיתים משוכנע שדחפים אלה מהווים את הסך הכל של ההוויה שלי. אולם זה כלל לא מי שאני. הרוכב שבתוכי יכול לכוון תשוקות ואינסטינקטים חייתיים אלה שבתוכי. הרוכב הוא לב ליבו של האני האמיתי שלי – החלק בתוכי שמחליט אילו רצונות לממש, אילו לדחות למועד אחר ואילו לא לממש כלל.

הרוכב שבתוכי מאפשר לי להבחין בין פעילויות בעלות ערך לבין פעילויות חסרות משמעות. הוא מאפשר לי להעריך דברים כגון יופי, סימטריה והרמוניה. הוא מאפשר לי לבחור להשקיע מאמצים בכיוונים רוחניים כגון פיתוח נדיבות, אמפתיה והגינות. הוא מעורר בי השראה לחפש אחר ערכים כגון אמת, כנות ונאמנות. הוא מאפשר לי להביט פנימה ולהפוך להיות מודע לעצמי.

ליבה זו, הרוכב שבתוכי, היא הנשמה שלי. זהו מקור תהליך קבלת ההחלטות שלי. זוהי אנרגיית החיים שמפעילה ומניעה אותי. זהו המקור שממנו אני יכול לשאוב את הכוח החבוי שלי, כדי לעזור לי להתמודד עם אתגרי החיים.

אם נפסיק את מרוץ החיים וניקח רגע כדי לחשוב על הערכים הפנימיים שלנו ואופיינו, נוכל להתחבר לנשמה שלנו. הדבר יאפשר לנו להכיר את האני האותנטי שלנו יותר לעומק. זוהי הרגשה נפלאה ומעצימה כאשר נוכל לבצע "בקרת איכות" זריזה על עצמנו, כדי לוודא שאנו מתעלים את הדחפים והרצונות שלנו בכיוון אליו רוצה הנשמה שלנו לקחת אותם, במקום לאפשר לתשוקות שלנו להניע אותנו.

הנשמה שלנו מעמידה לרשותנו את המשאב החזק ביותר – היא מספקת את הכוח והחוזק הפנימי כדי שנבחר כיצד להתמודד עם אתגר מתוך עמדת יתרון של מודעות ושיקול דעת. ואנו יכולים לגשת ולהפעיל כוח פנימי זה לפי רצוננו, בכל פעם שנבחר.

מזון לנשמה

הנשמה היא שגרירה של אלוהים. כשאנו מקשיבים לכמיהות של הנשמה ומזינים אותן, למעשה אנו מתייחסים לחלק האלוהי שבתוכינו, שמפתחת את הרוחניות שלנו. הנשמה אינה ניזונה מאותם דברים שהגוף עשוי לרצות. מכונית חדשה, סטייק או מטבח משופץ הם לא מה שיספקו את הנשמה.

ישנו סיפור על בת מלך שהתאהבה באיכר גס ופשוט. הם התחתנו והוא ניסה לספק את צרכיה. הוא הביא לה את הדברים שגרמו לו אושר – אספסת טחונה דק, נקניק מיושן מיובש ודגים טריים שזה עתה דג בנחל. אולם ככל שהתאמץ לרצותה, היא לא הייתה מרוצה אף פעם, כיוון שהיא הייתה רגילה לדברים המעודנים יותר בחיים.

בת המלך מייצגת את הנשמה והאיכר את הגוף. הגוף מנסה לרצות את הנשמה על-ידי סיפוק תענוגות גופניים. אולם הנשמה אינה נטועה בעולם הגשמי, אלא בעולם הרוחני. הנשמה, לפיכך, כמהה לסיפוק רוחני. היא רוצה לקבל הזנה מדברים כגון כנות, נדיבות, חוכמה ואמת.

אולם אם התענוגות הארציים הם כל מה שאנו מכירים, כיצד נוכל אי פעם לספק את נשמתנו? התשובה היא שתאווה, תשוקה ולחמניה עם נקניקייה במשחק כדורגל אינן התענוגות היחידים שאנו מכירים. ישנם תענוגות עמוקים ומשמעותיים יותר שנמשכים זמן רב יותר – "תענוגות" רוחניים שטובים אף יותר משחייה מרעננת ביום קיץ חם.

נוכל להחליט לפעול מתוך אינסטינקט או באימפולסיביות, או שנוכל להסתכל על מצב נתון ולבחור להגיב אליו מהמקום הרוחני. עצם הפעולה של ההחלטה בין טוב ורע, בין נתיב רוחני לנתיב גשמי, זהו תחום פעולתה של הנשמה.

החלק האלוהי שמקבל החלטות – למרות שהוא ניתן לנו על-ידי אלוהים – אינו נשלט על-ידי אלוהים. אלוהים נתן לנו בחירה חופשית. אם אנו בוחרים לבלות את חיינו בסיפוק הרצונות הפיזיים שלנו בלבד, או אם נבחר לפעול בצורה הרסנית או לגרום כאב לאחרים, האל לא יתערב, כיוון שביטול הבחירה החופשית שלנו יפגע במטרה האולטימטיבית שלשמה נוצרנו. נהיה רובוטים מתוכנתים. רק באמצעות הרצון החופשי שלנו תוכל הנשמה שלנו לגדול ולמצות את הפוטנציאל שלה.

מימד נוסף של הבחירה החופשית שלנו הוא האופן שבו אנו מגיבים לאתגרים שאלוהים שולח לנו. ניתן לבחור לכעוס עליו על כך שחילק לנו קלפים מאתגרים ולבזבז את האנרגיה שלנו בדיכאון ותסכול. לחלופין, ניתן להתחבר לנשמה שלנו ולגלות מה  נוכל ללמוד ממצב זה. ברור שהאל אינו מפיק שום תועלת מכך שאנו בוחרים בנתיב הרוחני – אנו אלה המפיקים מכך תועלת. אנו מתפתחים מבחינה אישיותית.

אם האלוהים היה מתכנת אותנו לפעול כפי שהוא רוצה, העולם היה אולי מקום נחמד יותר, אולם הוא היה אז עולם מתוכנת, חסר משמעות וחיבור. אם נבחר להפוך אותו למקום טוב יותר בכוחות עצמינו, נוכל להרוויח את הגמול הרוחני שלנו ביושר.

כשאנו עושים מעשים טובים או בוחרים בחירות רוחניות, אנו יוצרים אנרגיה רוחנית חיובית. אנרגיה רוחנית זו מצטברת במימד הרוחני שקיים בו-זמנית בתוך עולם זה. אנרגיה רוחנית זו היא ה"עולם הבא" שלנו. בעולם הבא נתעורר למודעות מלאה וניהנה מהפירות של מעשינו הטובים בעולם זה.

עקבו אחר ישראל רול:

יוטיוב  https://www.youtube.com/channel/UCQ8pANGsa4SeF3Ga293k3Iw

כאן תוכלו להתרשם מספרו של הרב רול, When the Going Gets Tough. https://www.amazon.com/When-Going-Gets-Tough-Adversity/dp/1881927261/friendsofaishhat