מדוע אנו צמים? איזה תפקיד ממלא הצום בחיינו הרוחניים וכיצד תחושות של רעב וצמא אמורות לסייע לנו בכלל?

בלוח השנה היהודי קיימים ששה ימי צום קבועים (או שבעה צומות, אם סופרים גם את צום הבכורות בערב פסח). שניים מתוך הימים הללו, תשעה באב ויום הכיפורים, הם ימי צום "מלאים". הם מתחילים עם שקיעת החמה ומסתיימים ביום שלמחרת, עם צאת הכוכבים. שאר ימי הצום הם "חצאי" ימים, שמתחילים עם זריחת החמה ומסתיימים עם צאת הכוכבים. בזמנים אלו, היהודים הבוגרים מצווים שלא לאכול או לשתות – אפילו לא מים (כמובן שקיימות הקלות עבור אנשים הסובלים מבעיות בריאותיות שונות).

למעט יום הכיפורים, כל הצומות נקבעו בעקבות אסונות שהתרחשו בתאריכים הללו. מטרתם של הצומות היא לעזור לנו לזכור את ההתנהגות השלילית של אבותינו, התנהגות שהובילה בסופו של דבר לאסונות הללו. העיסוק בחטאי אבותינו, מחזק אצלנו את ההכרה בצורך לתיקון דרכינו, על מנת שלא נגרום חלילה לאסונות נוספים.

במהלך הימים הללו, כל אדם צריך לערוך חשבון נפש לגבי ההתנהגות שלו ולהתחייב להיטיב את דרכיו.

הממד הרוחני והממד הגשמי

ב"ספר התודעה" של הרב אליהו כי-טוב כתוב, שגם אם אדם צם, אך מעביר את היום כולו מבלי לערוך חשבון נפש, הוא למעשה מחטיא את המטרה העיקרית. אותו אדם שם דגש על הצום, כאשר הצום הוא גורם משני בלבד. האדם הזה אינו מקפיד לעבור את תהליך החרטה ותיקון ההתנהגות, שזוהי מטרתו העיקרית של היום. הוא מצטט פסוק מספר יונה (ג, י) שעוסק באנשי העיר נינוה  ששבו מדרכם הרעה: "וירא הא-לוהים את מעשיהם" ומסביר, שא-לוהים ראה, כלומר ייחס חשיבות מרובה ביותר למעשיהם ופחות לשק ולאפר שלבשו ואף לצום שערכו. מטרת הצום אם כך, היא לגרום לאדם להגיע לידי חשבון נפש אמיתי, שיוביל אותו ליצירת שינויי באורחות חייו.

מטרת הצום אם כך, היא לגרום לאדם להגיע לידי חשבון נפש אמיתי, שיוביל אותו ליצירת שינויי באורחות חייו.

ובכל זאת, אין זה מספיק לערוך רק חשבון נפש ולדלג על הצום. ימי הצום שנקבעו בתורה או על-ידי הנביאים, נשמרו וקוימו כראוי משך כל הדורות. בידיעה כי היהדות נמנעת מסגפנות סתמית, אנו מבינים כי חייב להיות דבר מה חשוב ומיוחד בצום, המסייע ליצירת תהליך חשבון הנפש.

ליהדות גישה מאד מיוחדת לשילוב הממד הרוחני עם הממד הגשמי. יהודים אינם דוחים את העולם החומרי לטובת התכנים הרוחניים; במקום זאת, הם מעריכים את העובדה, שהחיים החומריים מעניקים להם הזדמנות, לחזק ולאמן את הפן הרוחני שלהם. בעולם הזה, הרוחני והגשמי מעורבים זה בזה כמעט מבלי יכולת הפרדה ואנו מחויבים להשתמש בשני הרבדים הללו, על מנת להגיע לצמיחה אופטימלית ולהגשמה עצמית מלאה.

אנו משתמשים בעולם הגשמי כמו בשער, דרכו נוכל להשיג משהו מן העולם הרוחני. זוהי אחת הסיבות שאנו מנקים את הבית, מכינים תבשילים טעימים ולובשים בגדים חגיגיים לכבוד כל שבת ושבת. תחושת השלווה הנובעת מבית מסודר ונקי, תחושת הרוויה והעונג שמעניקים לנו המטעמים שאנו אוכלים והרגשת המלכותיות שנוסכות בנו מיטב מחלצותינו. כל אלה מאפשרים לנו ליצור הבחנה והבדלה מהשגרה היומיומית הרגילה ומסייעים לנו להתרומם וליצור קשר קרוב יותר עם א-לוהים. אנו עורכים שינויים מיוחדים בעולמנו הגשמי, בכדי שנצליח ליצור מגע עם העולם הרוחני.

רעב – חסר באלמנט חיוני

תחושת הרעב היא תחושה של ריקנות ורצון עז להתמלא במשהו. התחושה הזו יכולה להתייחס גם למושגים שאינם קשורים כלל לאוכל: הרגשה של תשוקה למשל או רצון חזק כמו "רעב להצלחה", או "רעב לכוח". אחת מההגדרות המילוניות של המילה "רעב" היא "חסר באלמנט חיוני או רצוי; לא פורה; עני". הרעב הוא מצב, שבו חסר לאדם מה שהוא צריך (או רוצה) והוא מתאווה לכך בכל מאודו.

התחושות הרוחניות הן בדרך כלל עדינות מאד ובמהלך היומיום הן מתגמדות לעומת התחושות הגופניות החזקות; לעיתים קרובות, עלינו אף להשקיע מאמץ מיוחד בכדי לזהות אותן. ההלכה היהודית מסייעת לנו בתהליך זה. היא מכתיבה לנו התנהגויות ספציפיות ומורה לנו מתי בדיוק לבצע אותן. באופן זה, ההלכה מספקת לנו תחושות פיזיות, המכוונות את תשומת ליבנו למציאותנו הרוחנית.

תחושת הרעב בעולם הפיזי שלנו, מסייעת לנו להגיע אל הרגשת החסר והצורך בעולם הרוחני שלנו.

תחושת הרעב בעולם הפיזי שלנו, מסייעת לנו להגיע אל הרגשת החסר והצורך בעולם הרוחני שלנו. הציווי לצום, בימים הדורשים חשבון נפש, עוזר לנו להתחיל את הדרך הארוכה העומדת בפנינו, עד שנגיע לעולם מתוקן וטוב יותר. כאשר אנו משתמשים ברעב שלנו, במקום להתעלם ממנו, הוא מסוגל למעשה לקדם אותנו אל התשובה המוחלטת.

בימי הצום, חלקנו לא מצליחים להתחבר לסיבת הצום וגם אם אנו מבינים מהי משמעותו של היום, עדיין אנו עלולים להרגיש רחוקים מאד ממהותו האמיתית. הרעב עוזר לנו לחוש את תחושת האובדן והפגיעות הגבוהה ועם קצת מאמץ, ניתן להשתמש ברגשות האלה כקרש קפיצה. כזו שתקרב אותנו לעבר הפנמה אמיתית, של משמעות האירועים שהובילו לקביעתו של הצום המיוחד הזה.