כל מערכת בנויה ממרכיבי יסוד. אבני הבניין של השפה למשל, הן אותיות הא'-ב', כך שמי שרוצה לשלוט בקריאה וכתיבה חייב ללמוד קודם את האותיות.

גם ליהדות ישנם יסודות, "א' – ב' " שעליהם מבוסס הכל.

ה"א" של היהדות

עם ההנחה הבאה כולנו בוודאי נסכים:

בני אדם הם יצורים חברתיים.

אילו נולדנו בסין, בוודאי היינו מנפנפים בדגלונים אדומים קטנים או מחזיקים בספר המלקט את אמירותיו הנבחרות של מאו. אילו נולדנו במשפחה קתולית בסיציליה, ודאי היינו מנופפים בצלב ובספר תפילה נוצרי.

בחנו את מקורה של "השקפת החיים" שלכם. מאין היא באה? האם גישתכם לחיים היא יוונית ביסודה? או אולי רומית? מערבית? או אולי יהודית?

שאלו את עצמכם: אילו נולדתי במשפחה מוסלמית פונדמנטליסטית באיראן, מה הייתי עושה עם החיים שלי היום?

בדרך כלל, אם לא ערכנו בירור שיטתי, הנוהג החברתי המקובל במקום בו גדלנו יהיה כנראה "ברירת המחדל" הפילוסופית שלנו.

אם אנחנו מושפעים עד כדי כך מהחברה, איך נוכל לגלות את אמונותינו וזהותנו המקוריים? כיצד נבחין בין נכון ללא-נכון? כיצד נגיע למסקנה עצמאית על המציאות? כיצד נוכל להימנע מלהיות סתם תוצר של החברה בה אנו חיים?

הא' של היהדות עונה על השאלות הללו.

כוחם של סיפורי ילדים

רעיונות ותפיסות מחלחלים לתודעה הציבורית בדרכים רבות: דרך הספרות, החינוך, המנהגים הדתיים וכו'. אחת הדרכים העוצמתיות ביותר להחדרת רעיונות היא באמצעות הסיפורים שאנו מספרים לילדינו. הסיפורים האלה מכילים הרבה מסרים תת הכרתיים ויוצרים רושם ארוך טווח.

כל מי שנולד בארץ שמע על כיפה אדומה. מה לדעתכם יעשה ילד קטן אם סבתא שלו תבוא לבקר מייד אחרי שסיפרו לו את האגדה הזאת? הוא ירוץ להתחבא מאחורי החצאית של אמא שלו, עד שהיא תבדוק היטב את השיניים של סבתא ותוודא שזאת באמת היא!

מה המסר של הסיפור הזה? ברמה תת הכרתית עמוקה, הסיפור על כיפה אדומה מלמד אותנו לחשוד בסבתא. אי אפשר לסמוך שהיא באמת מי שהיא טוענת להיות...

גם ליהדות יש סיפורים משלה שמעצבים את תודעתם של ילדינו. ניקח לדוגמא סיפור כזה המובא בגמרא:

כאשר אנחנו עדיין עובָּרים ברחם אִמנו, א-לוהים שולח מלאך שישב לידנו וילַמֵד אותנו את כל החכמה שאי פעם נצטרך לדעת על החיים. ואז, רגע לפני שאנחנו נולדים, המלאך מכה בנו מתחת לאף - ואנחנו שוכחים את כל מה שהוא לימד אותנו.

איזה חותם נצחי משאיר הסיפור הזה בתודעתו של הילד הרך?

שאנחנו יכולים להתבונן בתוכנו כדי ללמוד על החיים. שעמוק בתודעתנו מצוי כל הידע על מטרת הבריאה, איך לאהוב, איך לממש את הפוטנציאל. הכל כבר שם, ואנחנו רק צריכים להתאמץ ולהיזכר!

לקח זה מסכם את מבט היהדות על נושא ההשכלה. אף אחד לא יכול ללמד שום דבר חדש. תפקידו של המורה הוא רק למסור מידע בדרך שתאפשר לתלמיד להתחבר עם מה שהוא כבר יודע – ולגלות את זה מחדש בעצמו.

הגדירו את מושגיכם והשיגו בהירות

היהדות טוענת שמי שיבדוק עמוק בתוך עצמו, יוכל לגלות את ההגדרות של אמת, של טוב וכו'... כל מה שדרוש זאת השקעה.

ננסה לתאר איך זה עובד:

"האם אתה בפופסטיק?"

"מה?! אני לא יכול לענות על השאלה הזאת, אני לא יודע מהי ההגדרה של בפופסטיק."

מובן מאליו, נכון? אבל מה אם היו שואלים אותנו אם אנחנו מאוהבים? מכיוון שאנחנו משתמשים במונח "אהבה" לעתים קרובות בחיי היומיום שלנו, יש לנו הבנה מסוימת על מה מדברים איתנו.

אם כן, מדוע כל כך הרבה אנשים מוצאים את עצמם במערכת יחסים שהם חשבו שהיא אהבה, ולבסוף מתברר להם שזאת הייתה רק "אהבה עיוורת"?

משום שאין להם הגדרה נכונה למונח "אהבה", ומי שלא יכול לנסח הגדרה ברורה למושג כלשהו, לא מבין אותו כמו שצריך.

כשאנחנו נתקלים במידע שעולה בקנה אחד עם הידע הפנימי שלנו, עם "מה שהמלאכים לימדו אותנו", אז אנחנו מוצאים את האמת.

הידע הפנימי הוא זה שמאפשר לנו להתעלות מעבר להשפעת החברה ולהפוך לעצמאיים. בחיפוש אחר האמת, אנחנו לא צריכים להגיע למזרח הרחוק או לטפס על פסגות נישאות. האמת נמצאת ממש מתחת לאף שלנו. העבירו אצבע על השקע שמתחת לאף, מקום חבטת המלאך, תפסיקו לדבר ותתחילו לחשוב - הידע על המציאות כולה נמצא בתוך כל אחד מאיתנו. וזאת הא' של היהדות.

ה"ב" של היהדות

כדי שנוכל להבין את החיים באופן מושלם, אנחנו קודם צריכים לדעת מה הם דורשים מאיתנו. לשם מה נבראנו? מהי משמעות הקיום?

בואו נשאל שאלה פשוטה: מה רוצה כל הורה עבור ילדו? שיהיה בריא, חזק ומלא שמחה. שהוא ידע מה הוא רוצה מעצמו, שיהיה מעשי ותכליתי ושיגיע להישגים. בקיצור – שיהיה לו את כל הטוב תחת השמש. מדוע? כדי שהוא יוכל להפיק הכי הרבה הנאה מהחיים. רק הנאה.

יכול להיות שהילד (או הילדה) שלכם נהנה מאוד לשחק פק-מן, אבל ודאי שלא תאפשרו לו לעזוב את הלימודים ולהפוך לשחקן פק-מן מקצועי. אתם יודעים שמגיע לו יותר מזה.

א-לוהים מתייחס אלינו באותו אופן. בתור האבא שלנו בשמים, הוא ברא אותנו כדי להרעיף עלינו טוב והנאה. והוא נתן לנו את התורה – הוראות החיים שלנו – כדי ללמד אותנו איך לשאוב את מירב ההנאה מהקיום שלנו.

בני אדם הם רודפי הנאות

עט מיוצר כדי שיכתבו בו. נניח שמישהו אומר לכם שעט הוא בעצם סוג של קיסם לניקוי השיניים. מה הייתם עונים לו? "שטויות. בשביל מה יש בתוכו דיו? וחוץ מזה, הוא בכלל לא מתאים לרווחים בין השיניים!"

איך אנחנו קובעים מהי תכליתו של חפץ מסוים? אנחנו בוחנים את המבנה שלו. אנחנו יודעים שעט נועד לכתיבה משום שכל מרכיביו מעידים על כך, ומפני שזה מה שהוא עושה הכי טוב.

כל החלטה שבני האדם עושים, מבוססת על קריטריון סופי אחד: האם זה יגרום להם הנאה

היהדות טוענת שבני אדם תוכננו ועוצבו כדי ליהנות מהחיים. למעשה, אנחנו רואים שכל החלטה שבני האדם עושים, מבוססת על קריטריון סופי אחד: האם זה יגרום להם הנאה.

לא משנה אם זה מה לאכול הערב, מה לעשות בזמן החופשי, למי להינשא או באיזה מקצוע לבחור – מאחורי הכל, הנאה היא הקריטריון הקובע. אם נראה שאופציה כלשהי תכאיב לנו, אנחנו דוחים אותה. אם היא מבטיחה הנאה, אנחנו הולכים עליה. אפילו כשאנחנו עושים משהו אלטרואיסטי, אנחנו עושים אותו בגלל שהוא גורם לנו הנאה.

א-לוהים עיצב את העולם – ואת כל מה שבו – כדי לגרום לנו הנאה. מטרת החיים היא להשיג את ההנאה הזאת. בדיוק כפי שהורה רוצה שילדיו ייהנו מהחיים, כך רוצה גם א-לוהים שילדיו ייהנו מהחיים הכי הרבה שאפשר. זה ה"ב' " של היהדות.

ה"ג" של היהדות

עכשיו... אם א-לוהים רוצה שניהנה, וכולנו רוצים ליהנות, אז משהו לא הולך כאן! למה אנחנו לא נהנים כל הזמן?

כולנו רוצים להיות טובים. כולנו רוצים למלא את האחריות המוטלת עלינו. אלה דברים שגורמים לנו הנאה. אבל הרבה פעמים אנחנו בוחרים בקיצורי דרך או בדרך הקלה יותר. אנחנו מאבדים את המיקוד שיראה לנו מהי הנאה אמיתית.

אנחנו רוצים, למשל, שהנישואין שלנו יצליחו, אבל לא משקיעים בבני הזוג שלנו מספיק תשומת לב או לא שומרים על המחויבות. אנחנו רוצים להסתדר עם ההורים, אבל חסרים לנו הכלים כיצד להימנע מוויכוחים. אנחנו רוצים שהחיים שלנו יהיו מלאי משמעות, אבל מושפעים מלחץ חברתי. אנחנו רוצים ליהנות, אבל עושים טעויות.

המילה התנ"כית לעבירה היא "חטא", מלשון החטאה-פספוס, כמו חץ המחטיא את המטרה. זה לא שהקשת היא "רעה" או לא מוצלחת. מי שהשתמש בה פשוט טעה - בגלל חוסר מיקוד, ריכוז או מיומנות.

הבעיה עם המין האנושי היא, שאנחנו לא בדיוק יודעים מה אנחנו רוצים בחיים. לכן, א-לוהים תמיד מנסה למשוך את תשומת לבנו, לעזור לנו להימנע מלפנות בסיבוב הלא נכון. אם אנחנו לא מודעים לזה, אנחנו מפספסים המון לקחים חשובים. זה ה"ג' " של היהדות.

ה"ד" של היהדות

הטעות הגדולה ביותר היא חוסר ידע והעדר לימוד.

מהי ההשכלה שרוב האנשים מקבלים? מתמטיקה, שייקספיר, מסלולי הכוכבים, תהליך האוסמוזה, הגיאוגרפיה של אוסטרליה...

אבל בסופו של דבר, אנחנו עדיין לא מכירים את עצמנו, אנחנו עדיין לא יודעים כמעט כלום.

היהדות אומרת: למדו על החיים. הידע הזה טמון עמוק בתוככם. המלאך לימד אתכם, עכשיו צאו לברר לשם מה נוצרתם. הבינו את מטרת החיים – וצאו להשיג אותה. זה ה"ד" של היהדות.

ה"ה" של היהדות

כשאנחנו אומרים שא-לוהים ברא אותנו כדי ליהנות, האם אנו מדברים על חופשה של שבועיים אחרי שעבדנו קשה במשרד כל השנה? לא. ההנאה הזאת מתפוגגת ברגע שאנחנו נוחתים וצריכים למצוא את המזוודות ולפלס דרך בתנועה הצפופה.

כדי שנוכל להשיג את מקסימום ההנאה, א-לוהים נתן לנו את התורה.

ודאי שמעתם שמתארים את התורה בתור ספר חוקים, מנהגים, מצוות. אבל חשבתם פעם מהי משמעותה המילולית של "תורה"?

תורה באה מהמילה להורות, להצביע על הדרך, להנחות. "תורת הנהיגה" משמעותה הוראות נהיגה. התורה שלנו היא "תורת חיים" – הוראות לחיים.

אנחנו משתדלים מאוד להעביר לילדים שלנו את כל חכמת החיים שרכשנו. אנחנו אומרים להם למשל:

"אתה צריך ללמוד לקרוא ולכתוב."

הילד עונה: "מי צריך את זה? אני רוצה להיות שחקן כדורגל מקצועי!"

"אבל אולי תרצה לפעמים לכתוב מכתב או לקרוא עיתון."

"אל תדאגי אמא, כשאני אהיה כוכב כדורגל, כבר יהיו לי מזכירות שיקריאו לי ויכתבו במקומי. כרגע הרבה יותר חשוב לי להתאמן במשחק!"

אז מה עושים הורים טובים? אנחנו נחושים להעביר להם את ההבנות שרכשנו עם הגיל והחיים, כיצד להפיק את ההנאה המקסימאלית מהחיים. אז פשוט "ניתן להם על הראש" ונקבע: "שב, ותלמד לקרא ולכתוב!"

אבינו שבשמים עושה את אותו הדבר. הוא נתן לנו את התורה – אותן הוראות חיים שהמלאך לימד אותנו לפני שנולדנו. כלים כיצד לנהל נישואין מאושרים... להחזיק במשרה מְסַפקת... להגיע לצמיחה רוחנית.

לסיכום:

ה"א" של היהדות: המלאך לימד אותנו את כל מה שאנחנו צריכים לדעת, לכן אנחנו מזהים את האמת כאשר אנחנו מוצאים אותה.

ה"ב" של היהדות: א-לוהים ברא אותנו כדי שנפיק הנאה מקסימלית מהחיים.

ה"ג" של היהדות: אנחנו לא 'פושעים', אנחנו פשוט טועים.

ה"ד" של היהדות: כדי להימנע מטעויות ולממש את הפוטנציאל שלנו, אנחנו צריכים ללמוד על החיים.

ה"ה" של היהדות: התורה היא ספר הוראות לחיים.