מה באמת חסר לי?

כשאני חושב איך לתאר את אבא שלי בכתב, אני עומד חסר אונים מול ים של מילים, האחת גדולה מחברתה. אך עם כל זאת, אף אחת מהן לא מתחילה לתאר את האבא הכל-כך מיוחד שהיה לי.

שלוש שנים של כאב בלתי פוסק בהן אבא איננו. הוא כל כך חסר בכל דבר ובכל רגע בחיים. אך מהו החסר הזה? האם זהו מחסור בחיבוקו החם והאוהב? האם חסרים לי חיוכו והשראת הביטחון שהיה משדר כל הזמן? נראה כי תחושת המחסור והגעגוע נובעים ממקום אחר ועמוק יותר שיישאר לעולם.

אבא אמר מספר פעמים בחייו: "אחרי שאני אעזוב את העולם, אתם כולכם תתאגדו ביחד ותפעלו כדי להשיג את המטרה שלנו". לעתים הוא גם היה מוסיף ואומר: "כשאני בעולם, אתם נשענים עלי ואומרים: יש מישהו אחר שיעשה את העבודה."

כשאני בעולם, אתם נשענים עלי ואומרים: יש מישהו אחר שיעשה את העבודה

האמירה הזו של אבא תמיד הפליאה אותי. אם בחייו, ליד אדם גדול כמוהו לא עשינו די, כיצד נוכל להצליח כשהוא איננו. יותר מכך, איך נצליח להוסיף על פועלו שלו?!

אחד הרגעים הזכורים לי במיוחד, היה בתקופת חוליו של אבא זצ"ל. לאחר שנפגשנו עם רופאים רבים שלא יכלו לעזור לנו, הומלץ לנו לנסוע לחו"ל בכדי להיפגש עם רופא מומחה גדול בתחום - זו הייתה אמורה להיות ה"תקווה" האחרונה שלנו.

בתום פגישה זו, לאכזבתנו הרבה, אמר הרופא לאבא "לצערי לא אוכל לעזור לך, אין מה לעשות".

התחושה הייתה קשה מאוד, וכשיצאנו מהרופא שאלתי את אבא בדאגה רבה: "נו, מה יהיה?" הוא חייך חיוך גדול ורחב ואמר: "זהו, עכשיו אנחנו יכולים לסמוך רק על ה'. עד עכשיו היה לנו גם את הרופאים שבאופן טבעי אנחנו נוטים לסמוך עליהם".

האמירה הזו הייתה כל כך משמעותית עבורי, משום שהיא ביטאה בכמה מילים את המשמעות והמטרה של אבא במשך כל חייו. אבא חיפש כל ימיו כיצד להתחבר ולהתקשר עוד ועוד - יותר ויותר עם אביו שבשמים.

כשנזכרתי בסיפור הזה, פתאום הכול התחבר לי ביחד, מכיוון שזו בדיוק התשובה לשאלה מה חסר לי. מה שחסר הוא דברי התורה והאמונה שאבא היה מלמד אותנו בכל יום ויום. חסרה לי המנהיגות וחכמת החיים. חסר לי אותו מישהו שבכל יום יצק כל כך הרבה הבנה ומשמעות לחיים.

חז"ל אומרים שגזירה על המת שישתכח מן הלב, אחרת בני האדם לא היו יכולים לשאת את הכאב הרב של אובדן אדם קרוב. למרות זאת, ברור לגמרי שלא מדובר על שכחת רוחניותו של האדם שנפטר, כיוון שרוחו ותרומתו של אדם, ובמיוחד אדם גדול, איננה נשכחת ואיננה נעלמת לעולם. אדרבה, היא ממשיכה לתת לנו את הכוח האדיר - ללמוד, לגדול ולפעול.

ברור לגמרי שלא מדובר על שכחת רוחניותו של האדם שנפטר

אני חושב שזו הסיבה שאבא אמר "אחרי ה-120 שלי אתם תפעלו..." משום שלא יהיה לנו את הגוף הפיזי שלו וכל ההתמקדות שלנו תהיה בתורה ובדרך שהוא הנחיל לנו - ממנו נגדל ונבין עוד ועוד על משמעות החיים, ובזאת נתאחד ונמשיך ונצליח עוד ועוד במשימתנו החשובה.

כותב "הפלא יועץ" שמצות כיבוד ההורים מתעצמת לאחר מותם. נראה שהסיבה לכך היא, שלאחר המיתה המיקוד של הילדים הוא על התורה ועל חכמה שהונחלו להם. זו איננה עבודה פשוטה אך היא בגדר חובה.

יום השנה הינו יום של עצירה והסתכלות, יום של התבוננות ויום של חשבון נפש. לפעמים מתגנבת לליבנו המחשבה שבסה"כ הוא היה איש גדול ואנחנו, איך נוכל להגיע לדרגתו?! אנחנו נוטים להסתכל עליו כעל מישהו גדול שירד לעולם כמטאור ועכשיו הוא איננו...

התשובה היא, שוודאי שלא כך הוא ראה את עצמו, ובוודאי לא היה רוצה שאנו נראה כך את הדברים. אבא שלי האמין בכוחו של כל בן אנוש להפוך עולמות ולהצליח בכל דבר, כל זאת בתנאי שהוא לוקח את העניין ברצינות ובאכפתיות מלאה. וכפי שהוא היה אומר: "הרי אם אלוקים היה עוזר לך היית יכול לעשות כל דבר! אלוקים רוצה לעזור לך, אתה רק צריך באמת לרצות את זה ולא להיסחף אחרי תירוצים והסברים שונים."

זה מה שאבי השריש ולימד אותנו שוב ושוב. ואם ביום הזה, ביום השנה, נזכה להעמיק במחשבה הזו, אזי לא רק שה"מת" לא ישתכח מהלב, אלא באופן עצום ומיוחד הקשר עמו יגדל, יתרחב ויעמיק.

זו ההזדמנות שאני חושב שיש לכל אדם ביום השנה לפטירת מישהו אהוב ומיוחד עבורו - הזדמנות לגדול ולהעמיק את הקשר האמיתי עם מי שהוא אוהב ומכבד כל כך.

אבא יקר אתה חסר לי עד מאוד מבחינות רבות, אבל מעל לכל - חסרה לי מאוד תרומתך ומנהיגותך. חסרה לי תורת ה' הצרובה אשר הייתה יוצאת מפיך ומלבך היישר אל תוך ליבי ואל לבבות כל כך הרבה אנשים.

זה מה שחסר לי, אבא.

בנך אוהבך,

יהודה.