יום ששי אחר הצהריים, ואני חוצה במהירות צומת עמוסה, בניסיון להספיק כמה שליחויות אחרונות לפני כניסת השבת. אני מנסה לתכנן את המסלול היעיל ביותר, כשמולי, מכונית ספורט מגבירה מהירות ועוקפת משאית שהייתה ממש לפניה – רק כדי לעצור בחריקת בלמים, אחרי חמישה מטרים, באור אדום. נהג המשאית הממורמר צועק בכעס: "מה אתה ממהר כל-כך? לא תגיע כך לשומקום!"

עם מי הוא דיבר, עם הנהג במכונית הספורט או איתי? נראה כאילו החברה שלנו תמיד ממהרת – להגיע לאן-שהוא, לעשות משהו, לפגוש מישהו... והכול באמת חשוב, אין ספק. אבל, לפעמים, אנחנו מרגישים שהחיים שלנו מתבזבזים בריצה מתמדת, ותמהים – האם כל הריצה הזאת מובילה אותנו לאיזשהו מקום?

"להיות" או "להיעשות"

כשלמדתי פילוסופיה, אחד מנושאי השיחה הנפוצים, היה האיזון בין "להיות" לבין "להיעשות". "להיעשות" משמעותו, מרדף אינסופי אחרי מה/מי שאתה רוצה להיות. "להיות", לעומת זאת, זו חוויית החיים, התחושה וההנאה מן האדם שנהיית; מצב של רוגע ושלווה, בלי לשאוף קדימה (לפחות לא לעת עתה) – פשוט ליהנות מלחיות "איך שאתה".

לכולנו ישנם רגעי שיא כאלה – אולי בשעת בוקר מוקדמת, כשאנחנו חוטפים הצצה על ילדינו הישנים במיטותיהם.

לכולנו ישנם רגעי שיא כאלה – אולי בשעת בוקר מוקדמת, כשאנחנו חוטפים הצצה על ילדינו הישנים במיטותיהם, או כשאנחנו מביטים בעיניהם של אנשים שאנחנו אוהבים. זה הזמן שבו הדברים הקטנים בחיים, שלעיתים קרובות מידי מפריעים לנו בדרך, נמוגים אל הרקע.

אבל נראה, שככל שהחיים שלנו מתמלאים יותר ויותר, אנחנו זוכים ברגעים האלה פחות ופחות; ולמרות שאנחנו שואפים "להיות", אנחנו מכלים את חיינו ב"להיעשות", עד ש"אנחנו" האמיתיים נקברים בתוך ים המטלות.

מרכז שיווי המשקל

שבת, לעומת זאת, הוא יום של הוויה טהורה. יום שבו אנו חיים עם הדברים החשובים ביותר, שלעיתים קרובות הם גם הנדירים ביותר בחיי היומיום – הא–לוהות, המשפחה ואנחנו עצמנו. אני תמיד מסביר לילדים שלי, שכמו ש"נחום תקום" עלול ליפול מהשולחן מרוב נדנודים, כך גם אנחנו עלולים להימשך לכל כך הרבה כיוונים, עד שנאבד את שיווי המשקל. השבת מחזירה אותנו אל המציאות הפנימית של "אנחנו", ומאפשרת לנו לשלב את הישגי השבוע כחלק נוסף באישיות העצמית, ולא על חשבונה.

פירוש המלה "שבת" הוא עצירה, מנוחה (כמו שביתה), אבל, מבחינה מילולית, יש כאן גם משמעות של שיבה.

פירוש המלה "שבת" הוא עצירה, מנוחה (כמו שביתה), אבל, מבחינה מילולית, יש כאן גם משמעות של שיבה – חזרה. משהו שחוזר למקומו ולמנוחתו. ביום השבת אנחנו חוזרים הביתה, למהות קיומנו ומטפחים את מערכות היחסים האמיתיות בחיינו. כשאנחנו נחים ממצב ה"להיעשות", אנחנו מתרחקים מההפעלה המניפולטיבית של עולמנו, ונהנים מהמקום שבו אנו עומדים כעת – המקום האמיתי שלנו. מקום שלעולם לא נחזור אליו שוב, מהרגע בו תחלוף השבת.

בנוסף לכך, השבת עוזרת לנו לנתב את הכוח הרוחני שלנו, כדי להמשיך "להיעשות" בדרך נכונה ובריאה יותר, במשך השבוע הבא. מתוך תקווה, שלמסע הזה תהיה מטרה ברורה יותר, ומשמעות רבה יותר, הודות למיקוד ולהתעוררות הרוחנית שנותנת לנו השבת.

תבלין ושמו שבת

אני אוהב להשוות את השבת לחופשת השתלמות שנתית, שם כל העובדים מתחזקים ומחדשים את ההזדהות שלהם, עם מטרות החברה ותוכניותיה העסקיות. חלק מההתחזקות נובע מתוך כך שהם מבינים מהו חלקם, בהפיכת חזון החברה למציאות. שבת היא חופשת השתלמות רוחנית שבועית, וככזו יש בה כוח, לחבר אותנו אל נשמותינו ואל המשימה הקולקטיבית שלנו בעולם.

התלמוד מספר על רבי יהודה הנשיא, שהזמין את הקיסר הרומאי לסעודת שבת. הם אכלו ארוחה מעולה בת חמש מנות, ובסיומה, הקיסר ביקש את המתכונים.

במשך כל השבוע הבא, התאמץ השף הקיסרי להכין את אותם מאכלים, אבל משום מה לשום דבר לא היה אותו טעם. הקיסר שאל את רבי יהודה מהי לדעתו הסיבה.

"לשף שלך חסר תבלין חשוב!" הסביר רבי יהודה, "תבלין רוחני שאין לו שום תחליף, ולתבלין הזה קוראים – שבת."

אחרי הכול, זוהי המתיקות היקרה של הוויה אמיתית.