חברה שלי כתבה לי: "לא ידעתי מה לומר, אז לא אמרתי כלום".

יום קודם לכן כתבתי לה מכתב, בו שאלתי אם אני סתם פרנואידית, או שהיא באמת מתרחקת ממני לאחרונה. עברתי אז תקופה קשה, יתכן שהיתה זו התקופה הקשה ביותר שעברתי עד כה בחיי, והחברה שלי – חברה מסורה, נאמנה, אוהבת ותומכת – נעלמה לגמרי.

במשך שנים, לא עברו יותר מימים ספורים בלי טלפון או אי-מייל בינינו, כשהיא תמיד שופעת חום, הומור ואהבה. ואז, ממש לפתע, היא נעלמה, מסתתרת מאחורי מסך של שקט גמור. באותו זמן, יותר מאי-פעם, הייתי זקוקה לקירבה ולתמיכה שלה, אך היא פשוט נעלמה.

היא כתבה לי בהתנצלות כנה: "ידעתי שאת עוברת כאב קשה מנשוא, אך פשוט לא ידעתי מה לעשות".

לא הבנתי אותה.

החברה שלי היא אדם טוב ואכפתי. האם לא חשוב במיוחד לעמוד לצד חבריך, דווקא כשהכי כואב להם?

אף על פי כן, תגובה מאד טבעית היא לעשות בדיוק את ההפך: להתרחק מהסובלים. לא משום שלא אכפת לך, אלא משום שאתה פשוט לא יודע מה לעשות.

הכי נוח להיכנע לחשש שלא יודעים מה לומר או מה לעשות, אך היהדות קובעת שזוהי השתמטות, ושחובה עלינו לנחם את המצויים בכאב.

אפילו א-לוהים בעצמו ניחם את יצחק אבינו לאחר מות אביו. אבל זו לא בעיה בשביל בורא עולם, נכון? הרי הוא תמיד יודע מה לומר…

מי שנכנע לחשש שלא יידע "מה לומר", פשוט משתמט מאחריות.

אל דאגה: המסורת היהודית נותנת לנו קווים מנחים לניחום אבלים בצורה הנכונה ביותר. לא מדובר רק באבלים שכואבים את מותו של אדם קרוב, אלא גם באלה המצטערים על סופה של מערכת יחסים קרובה, המתמודדים עם איבוד מקום העבודה, או על הסובלים מכל אותן תהפוכות, אשר מתרחשות בחיים, וגורמות להם להיות כל-כך מעניינים.

בקר אותם

דבר ראשון ומעל הכל, נסה להתקרב.

נסה לעמוד מול הנטייה הראשונית, להימנע מהתחושה הלא-נעימה שגורם לנו סיבלו של האחר. הרגשת הבדידות שמלווה כל אובדן משמעותי, עלולה להיות הרסנית. נוכחותך חשובה מאד.

במקרה של אבלים, אנו הולכים לבית שבו האדם יושב-שבעה. אין אדם שאוהב ללכת לניחום-אבלים, אך אנו מכירים במחויבותנו להקל על הבדידות הקשה כל כך, שמלווה את האובדן שחוו.

המעשה הפשוט של לגעת בכאב של חברנו, בעצם מפחית את הקושי שלו. כשאתה בסך הכל נוכח לידו, אתה למעשה מקל על תחושת הבדידות שלו.

אם הנסיבות מתאימות לכך, יתכן שתרצה להוציא את חברך לארוחה במסעדה, לקחת אותו לסרט או להיפגש לכוס-קפה. אך זה אפילו לא צריך להיות מאמץ כזה גדול.

תרים טלפון. תשאיר הודעה: "אני חושב עליך". שלח כרטיס או אי-מייל שאומר: "רק רציתי לומר שאני דואג לך, ומקווה שאתה מרגיש בסדר".

לא תוכל לקחת או להעלים את האובדן של חברך, אך ביכולתך לתת לו להרגיש פחות לבד.

תן להם לדבר

כמובן שברגע שאתה מתכנן ביקור, אתה נכנס לפאניקה: "מה אני אמור להגיד לו???"

יש סיבה טובה להיסטריה הזו. רבים מאיתנו נוטים לומר דברים טפשיים.

המסורת היהודית מסייעת לנו, ונותנת כמה הנחיות: אל תפתחו בשיחה עם האבלים, הניחו להם לפנות אליכם. תנו להם לדבר אם הם רוצים, או שפשוט תנחמו אותם ע"י נוכחותכם לידם. הניחו להם לקבוע את הטון ואת הקצב של השיחה. הילחמו בנטייתכם למלא את השתיקה במילים.

כדאי שתיישמו את הכללים הללו גם במצבים אחרים של כאב. הרי, מה אפשר לומר לאדם שכרגע איבד את מקום עבודתו? או לחבר שעובר תהליך גירושין? או לזה שמנסה להחלים ממחלה קשה?

רובנו אנשים פשוטים, לא רבנים דגולים או פסיכולוגים שיודעים לומר את המילים הנכונות לחברינו הכואבים. אך ביכולתך להטות אוזן, לתת כתף בשביל להישען עליה, או להציע חיבוק חם. ולעיתים קרובות זה בהחלט מספיק בשביל לעודד.

אל תהיה מוטרד ממה לומר. פשוט תקשיב.

אל תכריחו את האדם להיפתח אליכם. טוב מאד לומר: "אם אתה רוצה לדבר, אני פה בשבילך". פחות יעיל להתקשר ולומר: "היתה לך הפלה? כמה נורא! נו, תדברי על זה, זה ישפר את הרגשתך".

כל אדם רוצה וצריך דברים שונים בשביל לעודד אותו. יש מי שירצה שתקשיבו לבכי שלו. אחרים ירצו שתנסו לשפר את מצב רוחם.

תנו להם את מה שהם צריכים

יתכן שהצרכים שלך בסיטואציה דומה, יהיו שונים לגמרי ממה שחברך צריך. קבל בענווה את העובדה שרצונותיהם והעדפותיהם הם לא בהכרח מה שאתה חושב שהם.

שיחה נוקשה שמטרתה "לנער" את האדם מהדכאון בו הוא שרוי, עשויה להיות הרסנית ומזיקה לאדם שנמצא במצב שביר, למרות שיתכן שלדעתך שיחה כזו היא הדבר ההגיוני ביותר שיש לעשות בשלב זה.

תשאל מה הם צריכים ממך.

נסה לשאול את חברך מה הוא צריך ממך: "איך אוכל לתמוך בך?", "מה אוכל לעשות בכדי לעזור לך?", "מה היית רוצה ממני כעת?". יתכן שהוא ירצה שתערוך עבורו סידורים שונים, שתעזור לו לארגן דברים מסוימים, או שתסייע לו במטלות הבית.

כבד את שלבי ההתאבלות

הכר בעובדה שהזמן הוא התרופה הטובה ביותר עבור חברך.

במסורת היהודית יש התחשבות בגורם הזמן. יש מעבר בין קטגוריות שונות של אבל בהתאם לתהליך הנפשי שעובר המתאבל, והתהליך (כשמדובר באובדן הורים), נמשך על פני שנה שלימה. בחלוף הזמן, המגבלות המוטלות על המתאבל הולכות ונהיות קלות יותר, והאדם האבל חוזר בהדרגתיות לחיים החברתיים שהיו לו.

בכל תהליך של אבל, יש באופן טבעי עליות וירידות. יתכן שהיום חברך יהיה בסדר גמור, ומחר יהיה הרוס מכאב, או שברגע נתון הוא יהיה רגוע, וברגע שלאחריו יהיה מיואש לחלוטין.

שמור על פרספקטיבה נכונה

נסה להיות סבלני, גם כאשר בלבך אתה תוהה: " כמה זמן הוא עוד מתכוון להיות שקוע באבל שלו?", או: "כמה פעמים אני עוד אמור לשמוע את זה?". הרבה יותר קל לסכם את הכאב של האחר, כאשר לך יש פרספקטיבה שכרגע אין בידו. תזכור שאתה לא עובר את מה שעובר עליו.

עם זאת, היהדות מזהירה מפני התאבלות מוגזמת. אם אדם לא מצליח להתקדם אל מעבר לדכאון שלו, יתכן שהוא זקוק לעזרה. אם אתה חושד שחברך תקוע בשלב כזה, דבר עם איש מקצוע או עם רב, שיסייעו לך להעריך את המצב.

יתכן שתרצה, בעדינות, להמליץ לחברך לדבר עם אדם המומחה בהתמודדות עם אבל, בכדי לעזור לו להרגיש טוב יותר, ולתת לו פרספקטיבה בריאה יותר לגבי המצב.

אין צורך בזמן רב

בערך באמצע הדרך (מלאת הדמעות) שעברתי עד שהתאוששתי, דיברתי עם חברה שעברה נסיון דומה, על הדרכים בהן הגיבו אנשים סביבנו.

בזמן שאני התאמצתי לחזור לחיים הנורמליים שלי, פיתחתי נאמנות מוחלטת כלפי שלושה או ארבעה חברים, שגילו כלפי סובלנות, אהבה ותמיכה בצורה בלתי מוגבלת.

מה הם עשו?

לא הרבה.

הם התקשרו.

הם נתנו לי לדעת שהם חושבים עלי.

הם הקפידו להזמין אותי לכל מיני מקומות.

אחד מהם, ביום מסוים שבו הייתי במשבר רציני, קנה לי כובע מצחיק.

באופן כללי, הם השקיעו בי המון. הם הכניסו למודעות שלהם שאני עוברת משהו קשה, והם נתנו לי לדעת שהם חושבים עלי.

חברה שלי סיפרה בהתמרמרות, שרגשותיה כלפי חברים מסוימים השתנו לגמרי, כיוון שלא טרחו ליצור עימה כל קשר.

נזכרתי בחבר שלי, שהיו לו כוונות טובות אך היה נבוך מדי מכדי לגשת אלי, ואמרתי לה שלאנשים יש את החיים שלהם, ויתכן שהם כל כך נסחפים לתוך עיסוקי היומיום שהם פשוט שוכחים להתקשר, או לא יודעים מה לומר. זה לא שהם לא אוהבים אותה.

"את צודקת", היא ענתה בעצב, והמשיכה: "אבל אני לא מבקשת שיקדישו לי זמן רב, או שיסחבו לבדם את כל הכאב עבורי. אני בסך הכל מצפה לשיחת טלפון של 3 דקות. או לאי-מייל שלוקח 30 שניות לכתוב ולשלוח".

התורה אומרת לנו: "וגר לא תונה, ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים". הכי קל ללמוד מהעוול שנעשה לאחרים. אך האתגר האמיתי הוא לרתום את עצמנו לכאב שלנו, ולהסיק ממנו את המסקנות הנכונות.

כשחברתי ואני נעבור את האתגרים העומדים מולנו, ונחזור להרגשה של "נורמליות" בחיים, האם נזכור את המשמעות המיוחדת כל כך של הטלפון או האי-מייל שקיבלנו? כאשר מישהו אחר ירגיש כאב, האם נצליח להיות יותר סובלניות? יתכן שזו הסיבה והמטרה האמיתית לכל הכאב שאני עברתי.