לא הייתה אומה שמרדה מספר פעמים רב יותר, או שגרמה לרומאים אובדן רב יותר של חיי אדם והפסדים חומריים, מהאומה היהודית. אבל גם היא עצמה שילמה, וביוקר רב, על מעשיה.

ההיסטוריון הרומאי דיאו קסיוס כותב, שלמעלה מחצי מיליון יהודים נהרגו בלוחמה. גם אם הערכה זו מוגזמת, אין כל ספק שמאות אלפי יהודים אכן נהרגו והארץ הושחתה לבלי הכר.

ההתנגדות היהודית נגד רומא, שהחלה בשנת 66 לספירה, נמשכה למעלה משבעים שנה. קשה לתאר כיצד קבוצה קטנה כל כך, יכלה לעמוד מול רומא האדירה שוב ושוב, ובמשך זמן כה רב. אבל, אולי התשובה נעוצה בסיבה שעמדה מאחורי הקונפליקט.

לא היה זה מאבק על טריטוריה או נכסים, כפי שזה היה מאבק על דרך החיים עצמם. מונותיאיזם וחוקי התורה היו מושרשים עמוק כל כך בעם היהודי, שכל ניסיון להפריד את העם מיסודות היהדות נתפש בעיניו כרצח נפש האומה.

היהודים מצאו בתוכם תעצומות נפש מעבר למגבלות האנושיות, כמו אמא שמסוגלת לבצע פעולות על אנושיות על מנת להגן על ילדיה.

בסופו של דבר, העם היהודי הוכה מכה מוחצת והרומאים עשו כל שהיה לאל ידם, על מנת להבטיח שמצב זה יישאר כעובדה קיימת. על מנת לוודא, שלעולם לא יוכל יהודי כלשהו, ללכד שוב את אחיו, הרומאים הוגים פתרון המפריד בין היהודים לבין ארצם, קרי – הגליה.

איליה קפיטולינה

כחלק ממדיניות זו של מחיקת הנוכחות היהודית מישראל, אדריאנוס חורש את ירושלים, ומקים מעל לחורבותיה את העיר הפגאנית "איליה קפיטולינה".

בלב העיר הוא מקים רחוב עמודים שנקרא "קרדו". (כיום, חפירות הקרדו בעיר העתיקה של ירושלים, עומדות כשריד לאותם ימים. משמעות המילה "קרדו" היא "לב", כמו במונח הרפואי "אירוע קרדיולוגי". מדריכי תיירים גאים לומר, שאילו אדריאנוס היה חי כיום, הוא ודאי היה סובל מאירוע קרדיולוגי כזה, למראה כל החנויות היהודיות המשגשגות שם.)

ליהודים שנשארו לחיות באזור, אסור היה לחלוטין להיכנס לאיליה קפיטולינה. היום היחידי שבו הורשו היהודים להיכנס לעיר היה ט' באב, כדי שיוכלו להיזכר בחורבן האיום שלהם, ולבכות על חורבות בית מקדשם, שנחרש עד ליסוד. (הכותל נותר כשריד יחידי מחומות בית המקדש ואליו המשיכו היהודים להגיע במשך מאות בשנים).

כמה אירוני, שהעיר הראשונה בהיסטוריה, שהפכה בכוונה ל"יודן ריין" – נקייה מיהודים, הייתה דווקא עיר בירתם – ירושלים.

לראשונה מאז התבססותה של ירושלים כעיר בירה, על ידי דוד המלך, אלף שנים קודם לכן, עמדה ירושלים כשהיא ריקה מיהודים. כמה אירוני, שהעיר הראשונה בהיסטוריה, שהפכה בכוונה ל"יודן ריין" – נקייה מיהודים (אם נשתמש במונח מאוחר יותר שהוטבע על ידי הנאצים), הייתה דווקא עיר בירתם – ירושלים.

אבל זה לא היה הכול.

על מנת לדכא התעוררות של כל רגשות לאומיים בעתיד, אדריאנוס שינה את שמה של ישראל לפלשתינה, על שמה של אומה שכנה, מאויביה המרים ביותר של היהדות – הפלישתים, שכבר חדלו מלהתקיים.

שם זה שרד בכתבים הנוצריים, עד ש"קם לתחייה" בשנת 1917, לאחר מלחמת העולם הראשונה, כשהבריטים לקחו שליטה על המזרח התיכון, בעקבות כיבוש האימפריה העותומאנית. הבריטים קראו לארץ ממזרח וממערב לנהר הירדן – כולל מדינת ירדן אותה הקימו בשנת 1923 – המנדט הפלשתיני. מאותו זמן קיבלו הערבים המתגוררים באותו אזור את השם פלסטינאים. (מובן, שבאותו זמן זכו גם היהודים הגרים במנדט הפלשתיני להיקרא פלסטינאים).

רבי עקיבא

התוכנית הרומאית לא הסתפקה בהפרדה בין היהודים לבין ארצם, היא גם שאפה להפריד בינם לבין יהדותם.

כותב ההיסטוריון, הרב בערל ווין (הדי תהילה, עמ' 217):

 

התוכנית שלהם [של הרומאים] הייתה להמעיט את החכמים והמלומדים של ישראל, שהיו, לאחר הכול, המנהיגים האמיתיים של העם, ולאסור את שמירת המצוות של היהדות, תמצית החיים של ישראל. כך להבטיח את מותה של היהדות ככוח נגדי לתרבות ולהגמוניה הרומית. השבת, ברית המילה, לימוד ציבורי והוראת התורה, כמו גם שמירת כל המנהגים והמצוות היהודיות, נאסרו."

 

אחד מגדולי הרבנים של אותו זמן, אשר סירב בפשטות לציית לגזרות אלה היה רבי עקיבא. על אף שרבנים רבים פעלו בדומה ונהרגו על ידי הרומאים על חוסר הציות שלהם, ראוי לציין במיוחד את רבי עקיבא, בגלל שיעור קומתו בעולם היהודי ובגלל הדרך ההירואית בה מצא את מותו.

מדהים לציין, שרבי עקיבא אפילו לא התחיל את לימודיו עד שהגיע לגיל 40. עד לאותו זמן הוא היה רועה צאן חסר השכלה. אבל אז הוא התאהב ברחל, שהסכימה להינשא לו רק בתנאי שילך ללמוד תורה. בתחילה הוא חשב שהמשימה בלתי אפשרית, אבל אז ראה אבן שנוקבה על ידי טיפות של מים. המראה גרם לו להבין, שאם המים הרכים, הצליחו לשחוק אבן קשה, קל וחומר שדברי התורה הקשים יותירו רושם ויחדרו אל תוך ליבו הרך...

כך, החל רבי עקיבא בלימודיו, והפך לאחד מהחכמים הגדולים של ישראל. תלמידים מכל עבר התקהלו כדי ללמוד אצלו, ובשלב מסוים מספר תלמידיו הכולל הגיע ל-24,000!

אישיות כמו רבי עקיבא, שחייה ברמה רוחנית גבוהה כל כך והקדישה את עצמה ללא פשרות לתורה, לא ניתן היה להשתיק על ידי גזרה רומאית.

הרומאים עצרו אותו ולקחו אותו להיפודרום בקיסריה. שם, ביום כיפור (או בסמוך לו) בשנת 136 לספירה, הם הציגו לראווה התעללות ממושכת באדם הגדול שהיה בן 120. המחזה המזעזע כלל סריקה והפשטה של עורו של רבי עקיבא, בעזרת מסרקות ברזל.

רבי עקיבא הגיע לרגע האחרון בחייו, כשהוא מזכיר את שמו של א-לוהים, והמלים "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" עדיין רוחשות על שפתיו. רוחו של רבי עקיבא מציגה את רוחם של החכמים, שלמרות העונשים הקשים וכנגד כל הסיכויים, נאבקו לשמור על חיי היהדות – ובהמשך נראה כיצד הם גם הצליחו.