בפרקים האחרונים של סדרה זו, התייחסנו לאירועים בהיסטוריה היהודית, שהתרחשו בתקופת הרנסנס (1350 עד 1650).

במהלך תקופה זו, עקבנו אחר תחייתו של הידע הקלאסי מחד ודעיכת כוחה של הכנסייה מאידך, הזדעזענו מתופעת האינקוויזיציה הספרדית וגירוש היהודים מהארצות השונות, ערכנו הכרות עם עלייתה של הפרוטסטנטיות, כנצר חדש של הנצרות, התפעלנו מ"תור הזהב" של יהדות פולין והזדעזענו למשמע קציר הדמים של בוגדן חמלניצקי האוקראיני. (ר' פרקים 48, 49 ו – 50).

איפה היה העולם היהודי כאשר הרנסנס התקרב אל קיצו?

מבחינה גיאוגרפית, כמחצית מהאוכלוסייה היהודית הייתה ממוקמת במזרח התיכון, עם ריכוזים גדולים בתורכיה ובשטחי האימפריה העותומאנית; וכמחצית נוספת באירופה, עם ריכוז גבוה במזרחה (פולין, אוקראינה וליטא).

עדיין, למרות שהריכוזים הגדולים התמקמו במקומות אלו, ניתן היה למצוא יהודים בכל תפוצות העולם, כולל הודו וסין.

האימפריה העותומנית

משנת 638 (שש שנים לאחר מותו של מוחמד), כאשר הכליף עומר כבש את ירושלים, אדמת ישראל נפלה לידיים מוסלמיות, ולהוציא תקופה קצרה מאוד של הכיבוש הצלבני (1099 עד 1187), היא תמשיך להישאר בידיהם עד לסופה של מלחמת העולם הראשונה ב-1918.

במהלך שנות הרנסנס – משנת 1516 והלאה – נמצא הכוח המוסלמי בידיה של האימפריה העותומאנית, שמרכזה באיסטנבול. חשוב לציין, שהעותומאנים אמנם היו מוסלמים, אך לא ערבים כי אם תורכים.

התורכים היו טובים ליהודים באופן מסורתי. כבר ראינו קודם, כיצד בעקבות גירוש ספרד, קודמו היהודים בברכה בשטחיה של האימפריה העותומאנית, על ידי הסולטאן בייזיד שקרא: "הם אומרים לי שפרדיננד של ספרד הוא אדם חכם, אבל הוא שוטה. כיוון שהוא לוקח את אוצרו ושולח את כולו אלי".

עם התפשטותה של האימפריה העותומאנית, נכנסו התורכים לישראל, והיה זה הגדול בסולטאנים העותומאניים, המוכר כסולימאן המפואר, אשר בנה מחדש את חומות ירושלים. אם נשים לב, נופתע לגלות, שהשם סולימאן, הוא הגרסה התורכית לשם שלמה – ושחומותיו, הן אלה שתוחמות את העיר העתיקה של ירושלים עד לימים אלה.

בזמן זה, יהודים רבים החלו לחזור לישראל, ובמיוחד לעיר צפת. בתוך פחות ממאה שנה, גדלה אוכלוסיית העיר צפת מ-300 בתי אב בלבד עד לכ-10,000 איש.

בפרק זמן זה, הוסיפה צפת כמה תרומות חשובות לחכמה היהודית.

המושג "סמיכה" מתייחס להסמכה רבנית, שעברה ברציפות היסטורית ממורה לתלמידו, החל במשה רבנו.

תחילה, יש להזכיר את הרב יעקב בירב (1475 עד 1546), שניסה לחדש הנהגה, שהופסקה במשך למעלה מאלף שנים. הרב בירב, ניסה לייסד מחדש את מוסד ה"סמיכה". המושג "סמיכה" מתייחס להסמכה רבנית, שעברה ברציפות היסטורית ממורה לתלמידו, החל במשה רבנו. שרשרת רצופה זו, הופסקה בימי הרדיפות הרומאיות. רבנים אמנם המשיכו להסמיך את תלמידיהם, אבל לא היו אלה אותן סמיכות רשמיות, בדרך שייעדה עבורן ההלכה היהודית, אלא, סמליות בלבד.

הרב בירב סבר, שניתן לחזור ולעשות זאת בתנאים מסויימים ולשם כך הסמיך את עצמו וחכם נוסף. אבל, חכמי ירושלים לא הכירו בסמיכה זו, ולמעשה עד לימינו, ההסמכה הרבנית היא סמלית בלבד.

הרב הנוסף שהסמיך הרב בירב, היה הרב יוסף קארו. הרב קארו (1488 עד 1575) היה ממגורשי ספרד. הוא עשה את דרכו דרך אירופה ותורכיה ולבסוף התיישב בצפת. שם הוא כתב את אחד הספרים החשובים ביותר ביהדות – השלחן ערוך – ספר ההלכה המרכזי, שעל פיו נוהגים עד לימים אלה.

לפניו, ניסה רב אחר, רבי יעקב בן אשר, לרכז את ההלכה היהודית בספר שנקרא "ארבעה טורים". הרב יוסף קארו לקח את ה"ארבעה טורים" והשקיע 32 שנים מחייו! על מנת לכתוב להם פירוש – הוא קרא לפירושו "בית יוסף", ולאחר מכן ריכז אותו ב"שולחן ערוך". לאחר מכן, הרב משה איסרליש (רמ"א), רב אשכנזי מקראקוב שבפולין, כתב תוספת אשכנזית לשולחן ערוך (ר' פרק 49). ועד ליום זה, השולחן ערוך מאת הרב יוסף קארו, בצירוף הערותיו של הרמ"א, הם הבסיס של ההלכה היהודית.

הרב יוסף קארו מפורסם היום בזכות ספר ההלכה שלו, אולם הוא עסק גם בתורת הסוד. העובדה שקבע את מגוריו בצפת אינה מקרית, וזאת משום, שבאותם ימים הפכה צפת למרכז הקבלה היהודית.

מיסטיקה יהודית

מהי מיסטיקה יהודית?

המיסטיקה היהודית מוכרת יותר בשמה "קבלה".

קבלה, היא פירוש של התורה, שמתמקד במשמעויות הנסתרות והעמוקות יותר, של המלים והאותיות. על פי המסורת היהודית, רמת הבנה עמוקה זו של התורה, נמסרה כבר בהר סיני. אולם, בגלל מורכבותה, היא נמסרה רק למעטים שבמעטים. עם הזמן, הפירוש הנסתר הזה הפך למוכר בצורה רחבה יותר, ולבסוף פורסם והופץ לכלל (על אף שעדיין רק מעטים יכלו להבין אותו).

היצירה המרכזית של הקבלה היא ספר הזוהר הקדוש. תוכנו של ספר זה התגלה לראשונה על ידי רבי שמעון בר יוחאי – בערך בשנת 100 לספירה, בזמן שחי במערה, כשהוא מסתתר מן הרומאים. חוקרים רבים טוענים, שספר הזוהר נכתב על ידי הרב משה דה ליאון (1240-1305).

אמנם, הרב הספרדי הרב משה דה ליאון, היה הראשון שפרסם את הזוהר, אולם הוא מעולם לא טען לחיבורו. נוסף על כך, הדברים שפרסם לא היו מאורגנים כיחידה מסודרת, וכמו בעבר, רק מעטים יכלו להבין אותם.

כאן נכנס לתמונה הרמ"ק – הרב משה קורדובירו מצפת (1522-1570), שריכז וערך באופן שיטתי, את כל המחשבה הקבלית עד לימיו. ביצירתו "פרדס רימונים", הציג הרמ"ק את האחדות שעומדת מאחורי המסורת הקבלית, בכך שארגן את הרעיונות הרבים, ולעיתים אף סותרים לכאורה, למערכת עקבית ואחידה.

ההבנה של עשרת הכוחות האלה, היא המפתח ללימודי הקבלה כיום.

ליבת השיטה של הרמ"ק, עמדה על תיאור מפורט, של אופן יצירת המציאות על ידי א-לוהים, באמצעות עשר הספירות – מעין "צינורות" של אנרגיה א-לוהית. ההבנה של עשרת הכוחות האלה, היא המפתח ללימודי הקבלה כיום. (ראה, סדרת תורת הקבלה באתר זה)

הדמות הידועה ביותר בפיתוח הקבלה למה שמוכר לנו כיום, היא הרב יצחק לוריא (1534-1572), המכונה גם האר"י הקדוש.

האר"י הקדוש נולד בירושלים, אבל לאחר מכן עבר לצפת, כשהוא מגיע לשם ביום הלווייתו של הרמ"ק. הוא חי בצפת במשך שנתיים בלבד, עד שנפטר בדמי ימיו, בגיל 38, אך בתקופה קצרה זו עשה מהפכה של ממש בלימודי הקבלה. ולמעשה, מִשְנתו – שתועדה ברובה על ידי תלמידו רבי חיים ויטאל – עיצבה את לימודי הקבלה.

שיטתו של האר"י, שיכללה את זו של הרמ"ק, בכך שבמקום לראות את הספירות כנקודות חד ממדיות, הוא ראה אותן כמערכת "פרצופים" אינטראקטיבית ופעילה, כשלכל אחד מהם אישיות אנושית כביכול.

על פי שיטתו, הפעולות האנושיות מסוגלות להשפיע על הספירות – שמורידות את השפע הא-לוהי לעולם – ולכן יכולות לזרז או לעכב את התקדמותה של הבריאה, לעבר מצב השלמות התכליתי שלה.

בנוסף פיתח האר"י, גם את לימוד גלגולי הנשמות, אותו הסביר ב"שער הגלגולים".

במשך תקופה זו, הגיעו אנשים רבים ללמוד קבלה בצפת. האגדות מספרות, על מקובלים עוטי לבן, היוצאים לשדות בערבי שבתות, ומקבלים את פני שבת המלכה בשירת "לכה דודי לקראת כלה" (מזמור מפורסם זה נכתב על ידי הרב שלמה אלקבץ).

שבתאי צבי, משיח השקר

מיסטיקה תמיד מתקשרת עם ציפייה לביאת המשיח. אבל הציפייה למשיח – שהיא אחת משלושה-עשר עיקרי האמונה, כפי שתיאר הרמב"ם – יכולה לפעמים להתפרש בצורה שגויה, ולהוביל לבעיה גדולה בעם היהודי.

דבר מעין זה קרה, בשלהי המאה השבע-עשרה, כשההיסטוריה היהודית הקשה, של 150 השנים הקודמות – הגירוש, האינקוויזיציה ופרעות חמילנצקי – מהווה את תפאורת הרקע. מצב הרוח היהודי היה בשפל ונראה, שהמצב לא יכול להיות גרוע יותר. ודאי שהגיע הזמן שהמשיח יבוא ויגאל את העם.

בזמן זה, עלה לגדולה "מקובל" בשם שבתאי צבי. שבתאי צבי נולד בשנת 1626 בסמירנה (איזמיר) שבתורכיה ונחשב בעיני כל, לאדם מבריק וכריזמטי. בגיל 20, הוא כבר זכה לקבל מחברי קהילתו את תואר "חכם", אם כי זמן קצר לאחר מכן – כשהתנהגותו הפכה לבלתי יציבה והאנשים הבחינו, שלמרות חכמתו הוא בלתי יציב מבחינה מנטלית – סולק מתוארו.

"אי אפשר לתאר את שמחתנו כאשר הגיעו המכתבים מסמירנה, רובם נשלחו אל הספרדים".

שבתאי צבי התחיל לנדוד במזרח התיכון, ובשנת 1651 עשה את דרכו לעבר ישראל – במיוחד אל עזה. שם פגש ב"מקובל" אחר בשם נתן העזתי, שהפך ל"אמרגן" שלו. היה זה נתן ששכנע את שבתאי צבי שהוא המשיח, והוא זה שהתחיל לשלוח מכתבים לכל הקהילות היהודיות ולבשר שהמשיח הגיע לישראל.

אנו מוצאים דיווח ממקור ראשון, על מה שהתרחש אחר כך, בדבריה של אישה יהודיה בשם "גליקל מהמלין", שחיה בגרמניה, ושזיכרונותיה שופכים אור על חיי היהדות האירופאית במאה השבע עשרה. וכך היא כותבת:

 

"בערך בזמן זה אנשים התחילו לדבר על שבתאי צבי, אבל אוי לנו שחטאנו ולא זכינו לחיות ולראות מה ששמענו והאמנו. ברחבי העולם משרתים וילדים ייסרו עצמם בחרטה, תפילה וצדקה... כן במשך שלוש שנים עם ישראל ישב על המשבר, אבל לא יצא מכך כלום להוציא רוח.

אי אפשר לתאר את שמחתנו כאשר הגיעו המכתבים מסמירנה, רובם נשלחו אל הספרדים. ברגע שהם הגיעו, הם הביאו את המכתבים לבית הכנסת וקראו אותם בקול. גרמנים צעירים וזקנים החישו גם הם פעמיהם לבתי הכנסת הספרדיים.

רבים מכרו את בתיהם, את אדמותיהם ואת כל נכסיהם, לקראת היום שבו הם קיוו להיגאל. חמי הטוב עזב את ביתו בהמלין, כשהוא נוטש את ביתו ואדמותיו וכל רהיטיו הטובים. אנחנו יודעים היטב שהנעלה מכל נתן לנו את מלתו, ואלמלא היינו כל כך מרושעים, אלא כנים מעמקי לבבותינו, אני משוכנעת שא-לוהים היה מרחם עלינו. אילו רק שמרנו על מצוותו 'ואהבת לרעך כמוך', אבל א-לוהים סולח לנו על הדרך שבה אנו מקיימים זאת. אף טובה לא יכולה לצמוח מהקנאה והשנאה הבלתי מתחשבת שמושלת בחיינו..."

 

מעדות זו נתן לראות, עד כמה השתוקקו היהודים לבואו של המשיח, ובאיזו קלות הם נסחפו אחר ההתלהבות המשיחית. אף על פי שלשבתאי צבי, היו מאמינים רבים בעולם היהודי (הרבה יותר מאשר היו אי פעם לישו), יש לציין, כי רוב רבני אירופה לא התפתו לטעות בו ויצאו כנגדו.

בינתיים, שבתאי צבי, כשהוא מאמין בסיפור שלו עצמו, יצא לערוך ביקור אצל הסולטן התורכי, כשהוא דורש שיכיר בו כמשיח וייתן לו את ארץ ישראל. הסולטן שלא התרשם, השליך אותו מייד לבית הכלא ואף איים לענות אותו עוד מוות, אם לא יתאסלם.

שבתאי צבי התאסלם. בתמורה לשיתוף הפעולה שלו זכה לתואר מלכותי "עזיז מחמד אפנדי" ולמעמד "שומר שער הסולטן". גם במצב זה המשיך שבתאי צבי לטעון שהוא המשיח, ובסופו של דבר שלח אותו הסולטן לגלות.

מובן שברגע ששבתאי צבי התאסלם, הפסיק העולם היהודי להאמין שהוא המשיח. ובכל זאת, כמה יהודים לא יכלו להודות שסידרו אותם, והתאסלמו יחד איתו. קבוצה זאת – דונמה (מומרים) – המשיכה להתקיים ככת מוסלמית נפרדת בתורכיה, עד לנפילת האימפריה העותומאנית במלחמת העולם הראשונה.

תגובת רתע

כתוצאה ממה שקרה עם שבתאי צבי, התעוררה תגובת רתע בקרב היהודים. מתנגדיו של שבתאי צבי, הרב צבי אשכנזי מאמסטרדם, שהיה מוכר כ"חכם צבי", ובנו – הרב יעקב עמדין, שאיש לא הקשיב להם, כל עוד ההתלהבות המשיחית סחפה את העולם היהודי, יצאו בהאשמה כנגד המקובלים, באחריות לביזיון הגדול. הפעם, רוב בני העם דוקא כן הקשיבו להם.

כך קרה, שבעקבות אותה תגובת רתע, גינו שלא בצדק, כמה מהקובלים המבריקים, גרשו אותם מן הערים ואף שרפו את ספריהם.

אחד מהם היה הרב האיטלקי משה חיים לוצאטו – הרמח"ל (1707-1747). מקובל גדול ובעל מחשבה מעמיקה, שכתב ספר שנלמד באינטנסיביות עד לימינו אלה – "מסילת ישרים". אבל, מכיוון שהיה מקובל, רדפו אותו עד שיצא מאיטליה, עלה לישראל ושם נפטר בגיל ארבעים.

תרומתו של הרמח"ל ללימודי היהדות, לא זכתה להוקרה, עד לאחר מותו.

תרומתו של הרמח"ל ללימודי היהדות, לא זכתה להוקרה, עד לאחר מותו. הרב אליהו בן שלמה זלמן, הגאון מוילנא (הגר"א), אמר מאוחר יותר, בהתייחס ליצירותיו של הרמח"ל, שהבנת היהדות שלו הייתה מושלמת, ושאילו הרמח"ל היה חי בימיו, הוא היה הולך מוילנא לאיטליה ברגל, לשבת וללמוד למרגלותיו.

יחד עם זאת, בעוד הגאון מוילנא שיבח את הרמח"ל, הוא גינה רב אחר, שמשנתו הייתה מבוססת על הקבלה – מייסדה הידוע של תנועת החסידות – הבעל שם טוב. על כך נרחיב בפרק הבא.