בעוד שהבריטים עוסקים ביצירת מדינות ערביות חדשות משטחים שהיו שייכים קודם לכן לאימפריה העותמאנית, הם הפרו הבטחה אחר הבטחה ליהודים. יותר מזה: בעקבות המרד והלחץ הערביים, הבריטים אפילו מנעו את כניסתם של יהודים שניסו להימלט מהשואה לארץ ישראל.

גם כאשר נודע כבר מלוא היקפו של חורבן יהדות אירופה, ואלפי ניצולי שואה נותרו במחנות פליטים, סירבו הבריטים לרכך את עמדתם.

אחת מהפעולות הקשות הידועות של הבריטים קשורה לספינת המעפילים "אקסודוס", שחיל הים הבריטי יירט בשנת 1947 בים התיכון, כשעל סיפונה 4,500 יהודים. הספינה הובאה לנמל חיפה בליווי בריטי; שם הועברו ניצולי השואה בכוח לספינה אחרת והוחזרו לגרמניה דרך צרפת.

אבא אבן, שהיה אז קצין הקישור מטעם הסוכנות היהודית לוועדה המיוחדת של האו"ם, שנקראה "הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל" - UNSCOP - שכנע ארבעה נציגי או"ם להגיע לנמל חיפה כדי לצפות באכזריות הבריטית כלפי היהודים.

להלן דברי ההיסטוריון מרטין גילברט, כשהוא מסתמך על דיווחו של אבא אבן לגבי מה שהתרחש בישראל (Israel: A History / ישראל, היסטוריה):

ארבעת הנציגים חזו [בחיפה] ב'מבצע המבעית'. הפליטים היהודים החליטו שלא לקבל את הגזירה בצייתנות. אם מישהו רוצה להבין למה התכוון צ'רצ'יל בדבריו "מלחמה מטונפת", הוא היה מוצא זאת בצפייה בחייל בריטי המשתמש בקת הרובה, בזרנוקים ובגז מדמיע נגד ניצולי מחנות הריכוז. גברים, נשים וילדים נלקחו בכוח לספינות מאסר, נעולים בכלובים מתחת לסיפון, ונשלחו אל מחוץ למים הטריטוריאליים של פלשתינה. כאשר חזרו ארבעת חברי UNSCOP לירושלים, נזכר אבן, הם היו חיוורים מהלם. יכולתי לראות שנקודה אחת בלבד מטרידה אותם: אם זו הדרך היחידה שבה יכול המנדט הבריטי להמשיך, עדיף שהוא לא ימשיך כלל...

 

חלוקת פלשתינה

גם הבריטים רצו לצאת מהבעיה. היו להם 100,000 חיילים/שוטרים שניסו להשתלט על אוכלוסייה של כ-600,000 יהודים, ו-1.2 מיליון ערבים (יש לציין שכוח באותו סדר גודל היה ממונה בהודו על אוכלוסיה של למעלה מ- 350 מיליון נפש)!

כתוצאה מכך הבריטים העבירו את הסוגיה אל האומות המאוחדות, ואלו החליטו לסיים את המנדט הבריטי במה שנותר מ"פלשתינה" (לאחר יצירת מדינת ירדן), ולחלק את הארץ בין הערבים והיהודים. ההצעה קראה ליהודים לקבל:

  • רצועת חוף צרה לאורך הים התיכון, כולל תל אביב וחיפה.
  •  

  • שטחים מסביב לכינרת, כולל רמת הגולן.
  •  

  • שטח אדמה גדול בדרום (בנגב), שהיה בלתי ראוי למגורים.

 

הערבים היו אמורים לקבל את:

 

  • רצועת עזה
  •  

  • שטחים בצפון, כולל את צפת והגליל המזרחי.
  •  

  • את כל הגדה המערבית של נהר הירדן, את הרי יהודה ואת השומרון.

 

ירושלים הייתה אמורה להישאר תחת שליטה בינלאומית.

בעשרים ותשעה בנובמבר 1947, הצביעו האומות המאוחדות בעד תוכנית החלוקה (ובעצם, בעד עזיבת הבריטים את הארץ והקמת מדינה יהודית). מאלה שהצביעו, 33 הצביעו בעד, כולל ארה"ב ובריה"מ; 13, ברובן מדינות ערביות, הצביעו נגד; 11 מדינות נמנעו.

הבריטים, כשהם מקשים את לבם עד לסוף, לא הצביעו בעד - הם נמנעו.

עם כל האכזבה שחשו היהודים לגבי השטח שהוקצה עבורם בתוכנית החלוקה, הם הרגישו שלאחר כל שנות הכאב והציפייה, זה יותר טוב מכלום.

שבועיים לאחר מכן החלו להגיע לפלשתינה חיילים מהמדינות הערביות המקיפות אותה.

לעומת זאת, הערבים, כתמיד ציפו למימוש מלוא דרישותיהם, דחו את החלטת האו"ם. למחרת החלו מהומות ערביות, ושבועיים לאחר מכן החלו להגיע לפלשתינה חיילים מהמדינות הערביות המקיפות אותה.

הבריטים, שמחים לעמוד מחוץ להתרחשות, התכוננו לצאת, ובעודם "אורזים את חפציהם", הפנו את גבם למה שעומד להתרחש. על פי כתביו של בן גוריון, המצב בארץ היה כזה:

הבריטים לא נקפו אצבע כדי לעצור את הפלישה הצבאית. הם סירבו גם לשתף פעולה עם ועדת האו"ם המפקחת על יישום החלטת העצרת הכללית. בו בזמן, על פי הוראות הוועד הערבי העליון, החלו הערבים שחיו בשטח המיועד להפוך לחלק מהמדינה היהודית, נוטשים את בתיהם ועוברים למדינות הגובלות בפלשתין.

כך, במבוכה ובמהומה, נמשכו הפרעות, וכמעט 1,000 יהודים נוספים נרצחו על ידי ערבים בארבעת החודשים הבאים.

אחת מהתקריות החמורות ביותר התרחשה בשלושה עשר באפריל 1948. שיירה שבה 70 רופאים ואחיות עשתה את דרכה לעבר בית החולים הדסה שבהר הצופים, ונתקלה במארב ערבי. הדבר התרחש במרחק 200 מטר מתחנת משטרה בריטית. לאחר יריות שנמשכו במשך 7 שעות, שבמהלכן הבריטים לא עשו דבר, נרצחו כל הרופאים והאחיות. לאחר מכן התעללו הערבים בגופות הנרצחים.

ירושלים הנצורה

בתוך כל זה, הבריטים עודדו את עבדאללה מלך ירדן לפלוש ולספח את השטח המיועד לערבים אל ממלכתו. לעבדאללה זה לא הספיק. הוא רצה גם את ירושלים.

כתוצאה מכך, הוטל מצור על ירושלים.

מוקד המאבק בחודשים אפריל ומאי 1948, היה שער הגיא - הדרך שעולה לירושלים ועוברת בין ההרים. כלי הרכב בדרך זו היו חשופים לגמרי לצלפים הירדנים שניצבו למעלה. זו הדרך בה האספקה ליהודי העיר היתה צריכה לעבור. אך לא הייתה אפשרות לעבור דרכה.

תושבי הרובע היהודי של העיר העתיקה היו מוכי רעב ומנותקים לחלוטין. ואז התרחש דבר מדהים. יהודי תימני צעיר, שלא היה מוכר בכישורי הירי שלו, הרג, כמעט בטעות, שלושה ערבים בהרים. אחד מהם היה מנהיג ערבי, עבדול חאדר אל חוסייני. הערבים ההמומים נטשו את עמדותיהם על ההרים בכדי להשתתף בלוויה.

כתוצאה מכך הצליחה שיירה גדולה של 250 משאיות מזון לפרוץ את המצור ולצייד את העיר. כותב הרב בערל וויין בספרו "ניצחון ההישרדות":

[בשבת, 17 באפריל 1948] יהודים עזבו את בתי הכנסת, וכשטליתותיהם עדיין על כתפיהם עזרו לפרוק את השיירה. המצור על ירושלים היה פרוץ לזמן מה. עם זאת, הערבים, פתחו בהתקפת נגד חזקה, ובסוף אפריל שוב ניתקו את הדרך לירושלים ... במשך שבעת השבועות הבאים הייתה ירושלים נצורה.

 

מדינה חדשה באה לעולם

התאריך הרשמי, שניתן על ידי האומות המאוחדות בתוכנית החלוקה שלהם להקמתן של שתי הישויות החדשות, היה 15 במאי 1948.

כך, ה-14 במאי היה היום האחרון של המנדט הבריטי. בארבע בצהריים הנמיכו הבריטים את דגלם, ומייד הניפו היהודים את שלהם.

היה זה דגל שעוצב בשנת 1897 על ידי הקונגרס הציוני הראשון. צבעו היה לבן, ועליו שני פסים כחולים (צבע השמים) כמו הפסים שמעטרים את הטלית, אשר מסמלת את העברתה של המסורת היהודית. במרכזו היה מצוייר מגן דוד.

ובארבעה עשר במאי – ה' באייר – 1948, הכריזה ישראל על עצמה כמדינה עצמאית.

דוד בן גוריון קרא את הכרזת העצמאות ברדיו:

בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.

לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית.

...לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.

...אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקדמת המזרח התיכון כולו.

...מתוך בטחון בצור ישראל הננו חותמים בחתימת ידינו לעדות על הכרזה זו, במושב מועצת המדינה הזמנית, על אדמת המולדת, בעיר תל-אביב, היום הזה, ערב שבת, ה' אייר תש"ח, 14 במאי 1948.

 

(שימו לב שהכרזת העצמאות הישראלית - שלא כמו ההכרזה האמריקנית - אינה מזכירה את שם הא-לוהים, וזה בגלל הקו הנוקשה של המשכילים ששלט בסוכנות היהודית והתנגד לכל הזכרה כזאת. המלים "צור ישראל" באו כפשרה).

יהודי הארץ רקדו ברחובות. אבל הריקודים לא נמשכו זמן רב.

כמעט מייד, הכריזו חמשת צבאות ערב מלחמה על ישראל, ומצרים הפגיזה את תל אביב.