מושג ההשתדלות הוא אחד המושגים היסודיים ביהדות שראוי שכל אדם יתוודע אליו עוד בטרם הוא מתחיל להתנסות בכל סוג של לימודי יהדות.

היהדות מחייבת את האדם ללמוד ולקיים את התורה ומדריכה אותנו לעבוד את הא-ל על פי כללים מוגדרים אך באותה נשימה היא גם מצווה אותנו לשמור על ההיגיון הבריא ולא להיסחף אל מעבר לגבולות שעלולים לגרום לנו להישבר מנטלית ופיזית. האיזון בין הציווי ליכולת האדם מובא בלשון חכמינו ז"ל במסכת אבות: "לא עליך המלאכה לגמור – ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה",

מושג ההשתדלות מעצם היותו גורם מאזן בין המצוי לרצוי, עשוי במבט מעמיק לתת מענה לדילמות שונות בחיי היום יום ואף לפתור בעיות הנוגעות לנפש האדם.

אחת השאלות שהורים ומחנכים נתקלים בהן רבות היא הדילמה בין הרצון לחנך את הילד לענווה וצניעות לבין הצורך להעניק לו הערכה וביטחון שיקנו לו יכולת עתידית להתקדם ולהתפתח באופן עצמאי. שתי היכולות הנ"ל נראות לכאורה כשתי גישות שונות לחיים, ולכן כדאי שנברר כיצד באמת ניתן לשלב ביניהן מבלי שיסתרו האחת את השנייה.

כדי לפתור את הדילמה הזו הבה נציב למבחן שתי השקפות מנוגדות:

השקפה א': המטרות בעלות הערך בחיינו הן הישגים והצלחות, בעוד שהעמל וההשתדלות מהווים את הכלי והאמצעי להגיע אליהן.

השקפה ב': המטרות בעלות הערך בחיינו הן דווקא העמל וההשתדלות להגיע להצלחה, בעוד שההישגים וההצלחות אינם המטרות אלא האמצעים שמעצימים את יכולותינו לעמול ולהשתדל.

למסר שאותו נבחר להעביר לילדינו מבין שתי ההשקפות השונות עשויה להיות השלכה מרחיקת לכת על עתידו של הילד בכל תחומי החיים, אולם לעת עתה נתמקד בנושא בו פתחנו את המאמר, דילמת הענווה והביטחון.

תחילה נבחן מה קורה בנפשו של הילד שחונך בהתאם לגישה הראשונה.

ובכן, אם הילד הוא כשרוני ומוצלח ביחס לחבריו או לחילופין אם הילד אינו מוצלח במיוחד אך מקבל הערכה על כישורים והצלחות שאינו בהכרח ראוי לה, במקרה זה הילד יהיה בעל ביטחון עצמי מצד אחד אך גם גאוותן ובהתאם לכך גם רגזן ופגיע.

לעומת זאת אם הילד אינו מוכשר במיוחד וציוניו או הישגיו נמוכים יחסית או לחילופין הוא מוכשר ומצליח אך אינו מקבל את הפידבק המגיע לו או אף להיפך, אז הוא עלול לפתח רגשי נחיתות וכתוצאה מכך לאבד את ביטחונו העצמי.

ומה קורה כאשר הילד חונך בהתאם לגישה השנייה?

במקרה זה אין זה משנה לילד עד כמה הוא מוכשר ומצליח אלא עד כמה הוא השקיע בהתאם ליכולתו או בקיצור עד כמה הוא השתדל.

השקפה זו גורמת לכך שילד מוגבל לא ירגיש כלל נחות מול חברו המוכשר ממנו, מפני שברוב המקרים אין דרך לבחון את מידת השקעתו ביחס ליכולותיו ויתכן שהשקיע אף מעבר לחבריו. אם כן, במידה והוא סבור שעשה כפי יכולתו הוא ייהנה מסיפוק והערכה עצמית מלאים בלי קשר למידת הצלחתו.

כמו כן ילד שהוא בריא ומוכשר יהיה עניו וצנוע למרות הצלחותיו היחסיות מפני שגם חברו הפחות מוכשר ממנו, לא מן הנמנע שהשתדל בדיוק כמוהו למרות אמצעיו הדלים ולכן הילד המוכשר ייאלץ להעריך את עצמו ביחס לעצמו בלבד כשהמדד להערכתו הוא עד כמה הוא השתדל במילוי מחויבויותיו.

על פי היהדות די בכך שהאדם יעריך את עצמו ביחס ליכולות של עצמו. ובאופן זה תחושת הביטחון יכולה להתקיים גם מבלי לפגום כלל במידת הענווה ועל פי חכמי המוסר תהינה לכך השפעה חיובית ישירה על כל שאר המידות הטובות שראוי שהאדם ידבק בהם.

מייסדה של תנועת המוסר רבי ישראל מסלנט אמר פעם: אומרים עלי שאני מוכשר פי אלף מהאדם הממוצע ויתכן שזה נכון אבל אם כך אני גם מחויב פי אלף מהאחרים.