אני יוצא לטיולי קאנו מאז שמלאו לי 10 שנים. נראה שמידי שנה הטיולים נהיים ארוכים יותר וקשים יותר, אבל את מסע הקאנו שלנו בקיץ 2002 בחיים לא אשכח (למעשה, אף פעם לא שוכחים מסעות בקאנו, אפילו את ה"לא מוצלחים", אם יש דבר כזה).

אז ברשותכם אחזור שבע שנים אחורנית...

אנחנו מתחילים את המסע שלנו בנהר ה'הוד ריבר' ההיסטורי בנונאווט שבאזור הארקטי שבצפון קנדה. הנהר התפרסם בשל משלחתו של סר ג'ון פרנקלין בשנת 1845, למציאת המעבר הצפון מערבי. נקודת ההתחלה שלנו תהיה אגם קטן חסר שם, שמצוין רק בשל מיקומו, 414 מ' מעל לפני הים. מטוס ים יאסוף אותנו במפרצון באתורסט, מקום קטן עם אוכלוסיה של כ-20 איש הנמצא באוקיינוס הארקטי.

עוד דבר שהפך את המסע לדבר בלתי נשכח בשבילי היה המניין שלנו. מידי שנה אנחנו מתחילים את תכניות המסע שלנו עם 15-20 משתתפים ומסיימים אותן עם שישה או שמונה איש שיוצאים בפועל לטיול (שיט בנהר מחייב מספר זוגי), אבל השנה היינו עשרה משתתפים, זאת אומרת חמש סירות, חמישה אהלים והמון אוכל.

וזאת אומרת גם שאני אוכל לומר קדיש.

אמא שלי נפטרה בסתיו שעבר בגיל 54, כך שאני עדיין הייתי בתוך שנת האבל שלי. הלכתי לבית כנסת בכל יום, בין אם הייתי בבית או בחופשה. מכיוון שידעתי שבדרך כלל מספר המשתתפים בטיול לא מספיק למניין, לא ידעתי מה יהיה עם הקדיש שלי. אבל הכל קרה מעצמו – גם בלי שעשיתי דבר, עשרה חותרים, זה בדיוק מה שיצא לנו.

המסע יימשך 15 ימים על הנהר. נחתור בין שדות קרח רחבים שעדיין לא נעלמו מהחורף האחרון. נראה כבשי מושק, נדוג דגים, נצלח אינספור מערכות זרמים גועשים, ונתמלא התפעמות למראה מפלי ווילברפורס שאינם ניתנים לתיאור.

התחושה והידיעה שאמא שלי איתי ליוותה אותי כל הזמן, וזה היה מאוד מרגיע

לפני שאני יוצא לכל תוואי נהרות שהוא, אני נכנס ללחץ, אבל במשך כל המסע הזה הייתי מוצף בהרגשה של ביטחון שהקאנו לא יתהפך. הרגשתי באופן מוחשי שאמא שלי משגיחה עליי ומכוונת את הקאנו שלי. עדיין הייתי מאוד מודאג לגבי נתיב החתירה. עדיין הייתי צריך לבחון את המפות כדי לברר מה עומד לפנינו ולבחור את המסלול הטוב והבטוח ביותר. אמנם הייתי צריך לקחת בחשבון את העובדה שאני מעל לחוג הקוטב, ושהתהפכות לתוך המים המקפיאים (4 מעלות צלזיוס) יכולה להיות אסון, אבל ידעתי שאני לא הולך ליפול. אפילו כשחבר שלי ואני החלטנו להכניס את הקאנו לתוך הקניון מתחת למפלי ווילברפורס, ולחתור את דרכנו החוצה, התחושה והידיעה שהיא איתי ושנסיים את החתירה ללא תקלה, ליוותה אותי כל הזמן. זה היה מאוד מרגיע.

הזיכרון שלקחתי איתי מהמסע הזה, כזה שילווה אותי תמיד, הוא של הלילה האחרון על הנהר. התעוררנו באותו יום עם רוח נגדית עזה שנותבה לתוך הערוץ מהאוקיינוס. זאת אומרת שעל כל חתירה שנחתור קדימה, הרוח תדחוף אותנו שתיים לאחור. במשך הקיץ הארקטי, אין מצב של חשיכה מוחלטת, לכל היותר מדובר באור דמדומים רגיל. החלטנו לנוח באתר המחנה ולהמתין שהרוח תירגע מעט, לפני שנצא למסע האחרון בדרכנו לאוקיינוס. נכנסנו לסירות הקאנו בשמונה בבוקר, אם כי לפי עוצמת האור במקום, אפשר היה לחשוב ששעת אחר הצהריים.

הגענו אל היעד הסופי שלנו, שם היינו אמורים לפגוש למחרת בבוקר במטוס הימי שיגיע לאסוף אותנו, זה היה אמור להיות אתר המחנה האחרון שלנו, המקום בו מתחילים הטונדרה והאוקיינוס הארקטי. כשהגענו לשם כבר היה לאחר חצות. הקמנו את המחנה, הבערנו אש בפעם השנייה מאז יצאנו למסע, ומצאנו מקום נוח להתפלל. כשהגיע הזמן לומר את הקדיש, כבר היה אחרי 1 בלילה, ושעת בין הערביים החלה - לא היו עצים או הרים שיגבילו את הנוף, והשמש שקעה לשמאלי.

השקיעה הייתה מדהימה, ארגמנית וזהובה, ונראה כאילו היא משתרעת על פני אלפי קילומטרים. כל השמיים הצפון מערביים בערו באש, ואני מצאתי את עצמי מתפלל מוקף בשקיעה המדהימה הזאת. היו אלה זמן ומקום מיוחדים בהם יכולתי לחוש בקרבת האלוקים – מקום של יופי, הרמוניה ואיזון אמיתי מדהימים - ואיכשהו הייתה לי הזכות להיות בין המוזמנים.

לעולם לא אשכח את הלילה ואת הקדיש ההוא.

*הסיפור הובא ברשות מתוך "Living Kadish - Incredible and Inspiring Stories"