רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

עם ישראל

המוות והיהדות: חמישה רעיונות מפתיעים

כ׳ במרחשוון ה׳תשע״ט כ׳ במרחשוון ה׳תשע״ט 29/10/2018 | מאת הרב בנימין בלך

ימינו עלי אדמות ספורים, אולם זה לא הסוף.

 ברמה מסוימת של מודעות, כולנו יודעים שימינו כאן ספורים. כיצד להתמודד עם הבנה זו – זהו אולי האתגר הגדול ביותר בחיים.

עבור חלק מהאנשים, ההכרה בהיותנו בני תמותה היא משחררת. לזמר קריס אלן יש שיר שהפך ללהיט ומילותיו הן "הלוואי שהיית יכול לחיות את החיים כאילו אתה יודע שאתה עומד למות". עבור אחרים, הפחד מהלא נודע שוחק ומביא לדיכאון. במקרה זה, הידיעה שהמוות אורב לנו, מאפילה על התקווה לעתיד טוב יותר והורסת את היכולת להיות מאושרים.

אני מאמין שהבנה טובה יותר לגבי המוות יכולה לעזור לנו לחיות טוב יותר. היהדות, עם התובנות המעמיקות של התורה והמסורת הקבלית המיסטית, מעניקה לנו כמה תשובות מדהימות לגבי מה שמחכה לנו בסוף מסענו הגשמי.

להלן חמישה רעיונות מפתיעים לגבי המוות, שהיוו חלק מחוכמת היהדות במשך אלפי שנים:

1. המוות אינו סוף קיומנו

בסיפור בריאת העולם, התורה מתארת כי אדם נוצר מעפר האדמה כמו גם מרוח אלוקים. אנו שילוב של גוף ונשמה. הנשמה היא זו שמגדירה אותנו כיצורים שנבראו "בצלם אלוקים".

ישנו חלק מאיתנו שהוא נצחי וחי גם מעבר לגוף הפיזי בן-התמותה שלנו. זהו החלק הרוחני שהופך אותנו לייחודיים ומייצג את המהות שלנו. ספר קהלת מסכם זאת בצורה הטובה ביותר: "וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל-הָאָרֶץ, כְּשֶׁהָיָה; וְהָרוּחַ תָּשׁוּב, אֶל-הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ" (קהלת, יב, ז).

כששואלים אותי, "האם היהדות מאמינה בחיים שלאחר המוות?" התשובה היא בהחלט כן. למעשה, זהו אחד העקרונות המרכזיים של אמונתנו.

2. ברגע מותנו אנו זוכים להצצה באלוקים

כשמשה ביקש מאלוקים, "הַרְאֵנִי נָא, אֶת-כְּבֹדֶךָ" (שמות כג, יח), אלוקים השיב, "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי:  כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם, וָחָי" (שם, כ). החיים אינם יכולים לראות את אלוקים. המשמעות של מילים אלה רבת עוצמה: עם המוות מגיעה האפשרות לראות את האלוקים.

זוהי הסיבה למנהג של עצימת עיני המנוח מיד עם המוות. העיניים שהיו חשופות למציאות האכזרית של עולם הזה חייבות להיעצם לפני שתוכלנה לחזות בתפארת האלוהֲ.

מילותיו הפותחות של האל במעשה הבריאה היו "ויהי אור". עם זאת, השמש לא נוצרה עד ליום הרביעי. חכמינו מסבירים שהיה זה האור שנוצר למען העולם הבא.

יצא לי כרב, להיות נוכח פעמים רבות ברגעים שבהם אנשים החזירו את נשמתם לבורא. כמעט בכל פעם היה ברור מהבעות פניו, שהאדם הגוסס רואה לפתע מראה יפהפה ומנחם, מלא באור.

מונה סימפסון, אחותו של סטיב ג'ובס, בהספד שנשאה לאחיה המפורסם, דיווחה שראתה את אותו מראה. "מילותיו האחרונות של סטיב היו בנות הברה אחת, והוא חזר עליהן שלוש פעמים. לפני שעזב, הוא הביט באחותו פאטי, ואז הביט במשך זמן רב בילדיו, ואז בשותפתו לחיים, לורין, ואז מעבר לכתפיהם ומעבר אליהם. מילותיו האחרונות של סטיב היו: וואו. וואו. וואו'".

מה שראה המם אותו ככל הנראה ביופיו. הוא יכול היה להגיב לכך רק במילות תדהמה שעליהן חזר שוב ושוב. המסורת היהודית מבטיחה לנו שגם אנחנו, ברגע מותנו, נחווה סוג כזה של התגלות.

3. המתים מודעים למתרחש סביבם

המקורות היהודיים מספרים לנו מה קורה לנו מיד אחרי המוות. חלק גדול מידע זה נותר סמוי מהציבור והוא ידוע רק לתלמידי תורת הקבלה – שאמורים להיות (באופן אידיאלי) אנשים בשלים מבחינה רוחנית ללימודים כה מעמיקים – ולכן אין לחשוף ידע זה בפומבי אלא רק להעבירו בעל-פה ממורה לתלמיד שיש לו ידע וחוכמה מספיקים. למרות זאת, ישנן אמיתות שהן כה חשובות, שהן מצאו את דרכן אל התלמוד.

אחת מהן מופיעה במשנה, בחלק הידוע "פרקי אבות":

"רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לַפְּרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא. הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין" (פרקי אבות ד, ט"ז).

האנלוגיה לפרוזדור מרשימה. הפרוזדור הוא רק כניסה אל חלק המגורים העיקרי. חיינו עלי אדמות הם רק השלב הראשון של קיום מרהיב יותר.  

כפי שאומרת המשנה "וְיָפָה שָׁעָה אַחַת שֶׁל קוֹרַת רוּחַ בָּעוֹלָם הַבָּא, מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה" (שם, י"ז).

כאן עלי אדמות אנו מחפשים אושר. התענוגות שלנו בני חלוף; השמחה שלנו מוגבלת כתוצאה מהגוף הפיזי שלנו. ברגע שאנו עוברים דרך הפרוזדור של חיינו כך שאנו ראויים לגמול של גן עדן, אנו מודעים לעצמנו, ולכך שה"פרוזדור" הארצי שלנו מחוויר בהשוואה למשמעות האמתית של אושר עילאי ונשגב שהוא מעבר לכל מה שחווינו בימי חיינו.

ההלכה היהודית הולכת צעד אחד קדימה. מכיוון שהנשמה שלנו, האני האמיתי שלנו, נעה מתחום אחד לשני, אנו עוזבים את העולם הזה באיטיות ונוטשים את גופנו בשלבים.

האנשים המטפלים בנפטר אינם רשאים לאכול בנוכחותו. תהיה זו צורה של "לעג" למנוח בכך שנעשה משהו שהוא כבר איננו מסוגל לעשות – והוא ידע זאת. כמו כן, עלינו להיות זהירים בדברים שאנו אומרים בנוכחותו - כיוון שהוא עדיין "שומע".

זו גם הסיבה שאין להשאיר את המתים לבדם לפני הקבורה אפילו לרגע – כיוון שהנשמה מרחפת בקרבת הגוף זמן קצר לאחר פרידתה הראשונית ממנו והיא מודעת לאהבה ולכבוד המופגנים כלפי כלי הקיבול שלה – הגוף הפיזי.

היהדות מדגישה גם שההספדים דורשים תשומת לב מיוחדת, לא רק כיוון שהצהרות שקריות וטענות כוזבות עלולות להעליב את החברים ובני המשפחה, אלא גם כיוון שאחד המאזינים הוא לא אחר מאשר הנפטר עצמו!

4. למות פירושו לזכור, להרהר – ולעמוד בפני גזר הדין הסופי

בתלמוד כתוב, "עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר: הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים וְאֵין אַתָּה בָּא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע, מֵאַיִן בָּאתָ וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן" (פרקי אבות ג, א).

מרתקת עוד יותר היא העובדה שהתלמוד חושף את השאלות שנישאל ב"בחינת הגמר" שלנו.

·       נשאת ונתת באמונה (האם ניהלתם את ענייניכם העסקיים בכנות) ?

·       קבעת עתים לתורה (האם הקדשתם בקביעות זמן ללימוד תורה)?

·       עסקת בפריה ורביה (האם הבטחתם את המשכיות העולם בכך שהבאתם ילדים לעולם)?

·       ציפית לישועה (האם ייחלתם לגאולה ולתקון העולם)? (תלמוד בבלי, שבת, לא, א).

כך אנו יודעים לא רק ששעה אחת של עונג בעולם הבא עדיפה יותר מכל הזמן שיש לנו בעולם זה, אלא שגם נאמר לנו מה נדרש מאיתנו כדי לזכות בעונג הזה. איזו מתנה מופלאה ונדיבה מוענקת לנו – אנו מקבלים מראש את השאלות לבחינת הגמר. בנוסף, אלה הן טיפים ועצות טובות לחיים של משמעות, שיישאו חן הן בעיניי בית הדין של מעלה והן בעיניי חברינו בני האדם.

5. הסיבה האמתית לבכי בגין המוות

אם כך, מדוע לפי התפיסה היהודית צריכים אנשים לבכות כשעוזבים את העולם הזה? מדוע לבכות אם אנחנו מאמינים שאנו הולכים למקום טוב יותר?

אחד מחכמי התלמוד, רבי יהודה, הסביר זאת לתלמידיו על ערש דווי. "אם תרצו לדעת למה אני בוכה, זה רק בגלל התורה והמעשים הטובים שלא אוכל יותר לעשות". המוות שולל מאיתנו את היכולת להמשיך לשרת את אלוקים ולבצע מעשים טובים. החיים מעניקים לנו הזדמנויות לצמיחה אישית; המוות שם קץ ליכולתנו לממש את הפוטנציאל שלנו במלואו.

ישנו סיפור חסידי שמתאר כביכול "מידע פנימי" ביחס למה שמתרחש בבית הדין של מעלה לאחר המוות, וממחיש נקודה זו בבירור:

איש עשיר מאוד אך קמצן נפטר ועמד בתור כדי לקבל את גזר הדין הסופי שלו. בעודו מתבונן בתהליך שנעשה עם קודמיו בתור, חששותיו פחתו. הוא שם לב שמעשי צדקה הם בעלי השפעה עצומה על גזר הדין של מעלה ומתנות שהוענקו במהלך חייו של אדם משקלן גדול הרבה יותר מחטאים רבים. לכן, כשהגיע תורו לעמוד בפני אבינו שבשמיים הוא אמר, "נכון שאולי לא עשיתי כל מה שיכולתי בזמן שהייתי בחיים, אבל הרשה לי להוציא את פנקס הצ'קים שלי ולכתוב לך צ'קים מכובדים מאוד עבור כל מוסד ראוי שתמליץ עליו".

לכך השיב השופט: "כאן לא מקבלים צ'קים, רק קבלות".

אלה הן חלק מהתובנות העמוקות שנוכל להפנים כדי להפוך את הפחד לתקווה, בעודנו מהרהרים במציאות שתהיה גורלו הסופי של כל המין האנושי.

לחצו כאן כדי לרכוש את ספרו החדש של הרב בלך, Hope Not Fear: Changing the Way We View Death.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן