מי שנוסע לכיוון צפון הארץ, מגיע באיזשהו שלב לקרבת הר תבור. אי אפשר שלא לשים לב אליו מפני שהוא ההר היחידי באזור, וחולש על כל העמק שסביבו. הוא מקרין התנשאות, אולי איזו אצילות מסוימת, מחמת מיקומו המיוחד.

רוב הנוסעים על ידו אינם חשים מאומה מעבר למה שכבר כתבתי, שהוא בעצם דליל למדי.

אנשים שיש להם מעט רקע תנכ"י, נזכרים בודאי במאורע ההיסטורי שהיה בדיוק במקום זה. הכוונה היא, כמובן, למלחמת דבורה וברק נגד סיסרא, המתוארת בפירוט רב בספר שופטים פרקים ד' וה'.

סיסרא היה שר הצבא של מלך כנען, הוא שיעבד את עם ישראל במשך שנים רבות.

כאשר עם ישראל – בעידודה והכוונתה של דבורה הנביאה – החליט להתמרד, נאספו היהודים על הר תבור. משם ירד ברק, ועשרת אלפים איש אחריו. למרות שהיו לצדו של סיסרא תשע מאות רכב ברזל, עם ישראל ניצח את המלחמה, סיסרא נהרג, והעול הקשה של מלך כנען הוסר מעליהם.

נ. ב. - כן תהיה לנו!

בעקבות הניצחון הניסי, באה השירה הנפלאה, "שירת דבורה", שאני די זוכר בעל פה עוד מכיתה ד'. זהו בערך תוכן הזיכרון של מי שלמד את הפרקים הרלוונטיים בתנ"ך, כנזכר לעיל.

ואילו אני מתעורר שוב להתחזק במאמצי להתעלות במעלות ההתעלות הרוחנית

ואילו אנכי הקטן, רושם אחר לגמרי מתגלה בלבי לנוכח המראה של ההר הזה. אני מתעורר שוב להתחזק במאמצי להתעלות במעלות ההתעלות הרוחנית, ולא לתת בשום אופן לייאוש לכרסם בלבי.

כה שכיחה היא הרגשה זו. אדם משקיע את מאמציו להשגת מעלה מסוימת, מכניס כוחות ומקווה לראות תוצאות בשטח. ואז באה איזו נפילה, המאמצים אינם נושאים פרי, הכוחות בוזבזו, ומשתלטת תחושה של ריקנות, של ייאוש ורפיון, של 'למה זה אנכי'.

התחושות הללו הן הרסניות, הן מונעות את ההתקדמות הברוכה. וכשאני רואה את ההר הזה, אני מתחזק נגד תחושות אלו, ומכיר בחוסר האמת שבהן.

מה לו להר ולתחושות אלו? מה הקשר בין תחילתו של המאמר לבין הקטע האחרון?

ובכן, הרשו נא לי לציין את דברי חכמינו ז"ל במדרש, ביחס להר.

שירת דבורה נאמרה על ההר הזה. היא פתחה בלשון כפולה, "אנכי לה' אנכי אשירה". וכך מסבירים חכמינו ז"ל:

לקראת מתן תורה, שאפו כל ההרים שתינתן תורה עליהם. הר סיני, הר תבור והר כרמל – כולם רצו לזכות בזכות הזו. והזוכה הסופי היה, כידוע, הר סיני. (אציין בקצרה, לאלו שאין להם רקע בדברי מדרש, שדברים עמוקים נכללו כאן, ואין להסתפק בהבנה שטחית ורדודה. ואין כאן המקום להאריך בזה.)

ומה עם המאמצים של ההרים האחרים? האמנם לא נשאר מהם מאומה?

מביא רש"י את דברי המדרש:

המילים שייחדו את מעמד הר סיני הן בפתיחת עשרת הדברות, "אנכי ה' אלוקיך''. שאר ההרים זכו בכפליים, בלשונות כפולים:

הר תבור, זכה בכפליים – עליו נאמר "אנכי" פעמיים, כמו שציטטנו משירת דבורה.

הר כרמל גם זכה בכפליים – שבמעמד אליהו בהר הכרמל, נפלו העם על פניהם ואמרו "ה' הוא האלוקים ה' הוא האלוקים".

וכל זה, מפני רצונם של ההרים הללו שעליהם תינתן תורה. כלשון המדרש:

"לא קיפח הקדוש-ברוך-הוא שכר תבור וכרמל, שבאו למתן תורה לתת עליהם את התורה וחזרו בבושת פנים, אמר להם הקדוש-ברוך-הוא, סוף שאני פורע לכם כפלים..."

הרי, אם כן, לקחו של ההר.

האדם מדמה שהשקיע ללא תמורה, יגיעתו היתה לריק. והנה דווקא מן ההר הזה למדנו שאין כזה דבר.

ברובד הרוחני, כל השקעה נושאת פרי

ברובד הגשמי אמנם זה קיים, יש מי שמשקיע ואין מאמציו נושאים פרי, ולעומתו יש מי שזוכה בפיס ומקבל את הכל בחינם. ככה נראים החיים. אבל ברובד הרוחני, כל השקעה נושאת פרי. גם אם זה לא נראה לעין, לפחות בשלב זה, אין להתייאש.

כך היא הנהגתו של ה', שכל מאמץ נחשב ומקבל את תמורתו. במוקדם או במאוחר. "אין ה' מקפח שכר כל בריה."

זהו בודאי לקח חשוב מאד שיש לאדם לקחת עמו למשך כל ימי חייו. שימשיך להשקיע, ובסוף יראה פירות.

כך למדנו מהר תבור.

נסיעה נעימה, ותיהנו מן הצפון.