"אבא", אמר חיים הבן שלי (כמעט בן 4) ביום ששי, כשלקח אותו בעלי מהגן, "אתה יודע? כשאמא רואה טרקטור, היא חושבת שזה מפלצת."

"באמת?" בעלי העמיד פני מופתע. "למה?"

"כי יש על הטרקטור המון דברים", פירש חיים בהחלטיות.

בדיוק את המילים האלה – "כשאני רואה טרקטור אני מרגישה שאני רואה מפלצת" - לחשתי בטלפון יום אחרי הפיגוע, לבעלי, אבל באמת לא חשבתי שחיים שומע! בכל מקרה, לפי ההסבר שלו, הוא לא יודע מה זו מפלצת, מכל סוג שהוא. ברוך השם.

לפני מספר חודשים התפרסם באתר מאמר שכתבתי, "ילדותי השנייה", ובו תיארתי איך אני רואה את העולם דרך עיני בני הקטן ומתלהבת מתופעות יומיומיות שמלהיבות אותו. "אני חושבת", סיכמתי באותו מאמר נאיבי, "שעד סוף ימיי ירנין את לבי טרקטור צהוב בפעולה".

"מזל שכתבתי 'אני חושבת'!", אמרתי לעצמי באירוניה ימים מספר לאחר הפיגוע ה"ראשון" (אויה לנו, שיש לנו ראשון ושני). "כי הטרקטור הזה שעבר לידי הרגע לא הרנין את לבי בכלל. הוא הפחיד אותי נורא! ואני בטוחה שאני לא היחידה. איך כתבתי כך?"

אני עונה בעקבותיו בצייתנות: "כן, טרקטור! איזה יופי!" כשעיניי מתרוצצות מגלגליו העצומים אל נהגו

אבל איך לא? יכולתי להעלות על דעתי דבר כזה, פעם? מי יכול לדמיין כזה פיגוע אכזרי? טרקטור היום הוא חיה דורסנית, ענקית ואכזרית. אבל חיים עדיין מתלהב לראותו, ואני עונה בעקבותיו בצייתנות: "כן, טרקטור! איזה יופי!" כשעיניי מתרוצצות מגלגליו העצומים, לראות אם הם נוטים לכיווננו, אל נהגו, לנסות לנחש את זממו. לבי, באותו רגע, פועם מהר מן הרגיל, ומתכנן אוטומטית איך אמשוך את ילדיי ואמלט מן הזירה בטרם יהיה מאוחר.

כל זה כבר היה לפני הפעם השנייה. הטראומה הייתה קשה, ואם מישהו לא רואה את זה כתגובה טבעית, יש לי גם הסבר נוסף, אישי שלי. ברגע ששמעתי על הפיגוע, ידעתי שאמי אמורה להיות באזור הזה. בדקות העצבניות שאחר כך, קלטתי שגם שתי אחיותיי, כל אחת מסיבותיה שלה, עלולות גם הן להיות באזור. למשך רבע שעה מורטת עצבים, של חיוגים חוזרים ונשנים, דמיונות זוועה, בכי נסער ותפילה היסטרית, לא הצלחתי להשיג אף אחת מהן. אחר כך, בתוך דקות ספורות, שמעתי ששלום לכולן.

קוראים רבים יכולים להזדהות עם הסיטואציה הזו, אבל רק אני הסתובבתי בימים שאחר כך עם המשפט המטופש צוחק באוזניי בצורמנות: "עד סוף ימיי ירנין את לבי טרקטור צהוב בפעולה... חה חה חה!"

זו הייתה טעות, הבנתי לבסוף. טעות היא לחשוב ש"עד סוף ימיי." הן לא לעולם חוסן, שום דבר אינו מוחלט בעולם הזה. או... כדי לדייק יותר: כל דבר שקיבלנו בעולם הוא כלי. הכסף שלנו, הבתים שלנו, הכישרונות שלנו – כל אלו הם כלים שניתנו לנו משמים, ניתנו לנו כדי לבחור: האם נעשה בהם טוב או נעשה בהם רע?

כלי עבודה

הטרקטור גם הוא כלי. כלי עבודה, לחפור על מנת לבנות (ולשמח אם וילד), או כלי משחית - לדרוס על מנת להרוג? זוהי דוגמא בולטת... דוגמא מפלצתית, אבל יש עוד אינספור דוגמאות: הטלפון הסלולרי, האקדח (בידיו של יקי עשהאל, למשל), הסכין והמחשב, האינטרנט והאייפוד... מה נעשה בהם? נבנה וניצור, נלמד ונחכים, נתרום ונציל, נשמח ונודה, או... (ראו את הדוגמאות והשלימו כהבנתכם)?

ויש עוד משהו שהוא כלי: תכונות האופי שלנו. אותן תכונות שנולדנו עמן, ואני מהרהרת דווקא באותן תכונות לאומיות אשר עוברות בגֶנים שלנו. אותן תכונות אשר אנו משתבחים בהן. ישראל ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים. אותן מוסריוּת ומצפוניוּת אשר זורמות בדמנו, במשך שנים על שנים ודורות רבים, אותו טוב לב ואותה עדינות נפש, אשר ליוו אותנו עד הלום, צמודים אלינו בדבקות עזה, וכל המאורעות והרדיפות לא יכלו להן.

גם הרחמים הם כלי. גם ברחמים צריך לדעת איך להשתמש, מתי, ובמי. לא על כל אחד צריך לרחם, לא בכל מחיר צריך להיות "הטובים". לא בכל מצב, בששים שנות מדינה סוערות, נוראות-הוד, קשות ומופלאות, עשינו נכונה בחסדינו. אותם "מנהגי ביישנות" הופכים לפעמים לבושה וחרפה, אותה חביבות כלפי עמים אחרים עלולה להפוך פנים מרושעות פנימה אל עצמנו, אותן מחוות אציליות בשעת ניצחון הופכות לרפיסות נפשעת בטווח הארוך.

אולי הגיע הזמן לשים לב לכלים שניתנו לנו.

יש מי שיודע לרחם

יום ראשון לפנות ערב. אנו מופתעים, בפנייה לאזור חנייה שקט, לגלות טרקטור "מתקתק" בקולי קולות. הוא קודח איזה חור באספלט בעזרת המוט הגדול שיש לו מקדימה. אני בודקת: עומד? עובד? לא בכיוון שלנו? טוב מאוד. הילדים מתלהבים. אני מגיבה בהתאם. המחשבות ממשיכות להתרוצץ: זה בעצם כלי, הטרקטור לעצמו הוא לא דבר שלילי, גם לא חיובי, הוא פשוט חפץ, מכונה ללא רצון משלה....

כבר מחלְתְּ לו? מחלְתְּ לעַם הטרקטורים?

אחר כך, בדרך חזור, קורה לי משהו מוזר: חיים שואל אם הטרקטור עוד נמצא שם. אני שומעת את תקתוקו. "כן!" אני עונה בשמחה. בשמחה! "אני שומעת אותו!" חיים מתחיל לרוץ קדימה ואני ממהרת בעקבותיו עם העגלה. אנחנו בדרך הביתה לקראת שעת ההשכבה, מטפסים בעלייה לכיוון ביתנו, ואני מברכת על זריקת המרץ... "טַאטוֹ! טַאטוֹ!" צווחת בחדווה גם התינוקת.

וכשאנו מתרחקים ממנו וממשיכים ללכת, חודרת למוחי מחשבה נדהמת: שימי לב. שוב שמחת לראות טרקטור. וזה אחרי הפיגוע השני! איך את יכולה? איך את יכולה??? כבר מחלְתְּ לו? מחלְתְּ לעַם הטרקטורים?

"הטרקטורים זה לא עַם, זה רק כלי", אני עונה. ובכלל, זה לא אני, זה הילדים. כשהילדים מתלהבים גם אני מתלהבת, מה אני יכולה לעשות? הם הילדים שלי, הם החיים שלי.

אבל הייתה עוד ילדה אחת, בת להורים אוהבים. הייתה בת-שבע אונטרמן, שאומנם הייתה אמא אבל גם ילדה להוריה. ההורים שלה, איך הם מרגישים היום כשהם רואים טרקטור? איך הם ירגישו בעוד עשר שנים, האם הם ירגישו אחרת? ויש גם עוד ילדה אחת, קטנטונת. תינוקת, שאולי תתלהב למראה טרקטור יום אחד, אבל לא תזכה לראות עוד את אמה, לעולם.

אנא, אלוקיי. ראה את כל הילדים, הגדולים והקטנים, ואת הוריהם; ראה את כל אותם פגועי גוף ונפש, מן התקופה האחרונה ומקודם. ראה אותנו, בני אדם, אשר לא תמיד יודעים איך לנהוג ברחמינו. אתה יודע איך לרחם. אנא, רַחֵם!

אנא, נַחֵם.