ללא ספק, מאוד בלטתי שם, כשנסעתי בחשמלית, בזקן ובכובע שחור – שילוב שהיה טבעי בירושלים, ממנה באתי.

התרגלתי למבטים שנעצו בי הנוסעים. בניגוד לרוב המערביים, שמסבים את מבטם במהירות אם מישהו מבחין בו, ההונגרים המשיכו להסתכל, כאילו הייתי מוצג במוזיאון או אולי בגן החיות העירוני. ניסיתי להשיב בחיוך נעים על מבטיהם, אבל נראה היה שזה רק מעצים את נעיצות העיניים, והופך אותן למעין איום אילם, על כך שמשכתי כל כך הרבה תשומת לב ולא הואלתי בטובי להיעלם, ומייד.

השנה היתה 1992, ארבע שנים לאחר נפילת מסך הברזל, והיהדות אמנם לא נעלמה כליל מאדמת הונגריה, אבל גם לא פרחה שם. בשלושת בתי הכנסת לא ביקרו יותר מעשר משפחות שומרות שבת. בבית הכנסת "קז'ינסקי" האפלולי, שנוסד ב-1893, חדר אור השמש מבעד לסדקים בתקרה הרעועה בבוקר בהיר של שבת. בהזדמנות אחרת, עלתה אשתי לעזרת הנשים וגילתה שם שכבת אבק עבה שהבהירה לה שאף אישה לא הייתה שם לפניה בעשר השנים האחרונות.

כל יהודי חובש כובע שחור, שהפגין ברבים את יהדותו, נידון להפוך לאטרקציה.

מצב החיים היהודיים לא היה מפתיע. הנאצים אמנם שלטו בבודפסט רק במשך שישה חודשים לפני תום המלחמה, אך הם הצליחו לחסל את כל היהודים מחוץ לבירה. שנות המשטר הקומוניסטי שאחרי המלחמה הביאו עמן שפל רוחני גדול עוד יותר, שבו נאלצו רוב היהודים לאמץ לעצמם שמות של גויים, ולאבד את השרידים האחרונים של זהות יהודית שעוד נותרה להם, אחרי שלושה דורות של התבוללות. כך שכל יהודי חובש כובע שחור, שמפגין ברבים את יהדותו, נידון להפוך לאטרקציה. אבל מקרה אחד זכור לי במיוחד.

עמדתי וחיכיתי עם עוד כמה אנשים לחשמלית, כשחלף על פניי אדם אחד. לא הייתי שם לב אליו, אם הוא לא היה שם לב אליי.

האיש היה אולי בשנות החמישים לחייו, אבל החריצים בפניו התאימו יותר לפני איש בן מאה. עור פניו האדמומי והסמוק העיד על היכרות קרובה עם הטיפה המרה; הוא לבש בלויי סחבות מלוכלכים. בעיניים מושפלות ובהבעת פנים אטומה, הוא דישדש לו ברחוב, ונראה כמי שרצף של שנים אומללות שחק כל יכולת עמידה בגופו וכל תחושת יעוד מנשמתו.

הוא העיף מבט לכיווני, מבטו פגש במבטי לרגע, ואז הוא נעצר. עיניו התרחבו, והוא סקר אותי מכף רגל ועד ראש. הוא הרים את ידו לרגע ופלט כמה מילים בלתי מובנות. חייכתי ונענעתי בראשי לשלילה, פורש את ידיי כדי להראות שלא הבנתי.

הוא הושיט יד למעלה ונגע בשולי כובעי, ואז נישק את אצבעותיו שנית.

באיטיות ובפחד הוא הושיט יד לגעת בציצית שלי, ששוליה השתלשלו ממותניי, ואז הביא את שתי כפות ידיו אל פיו. הוא הושיט יד למעלה ונגע בשולי כובעי, ואז נישק את אצבעותיו שנית. אחר פתח את פיו לדבר שוב, ושוב נענעתי בראשי.

באותו רגע, הוא השתנה לחלוטין. ההבעה החבוטה שעל פניו נעלמה, והתחלפה בהתלהבות ותדהמה, כאילו ראה מישהו שקם לתחייה מן המתים. הוא הרים את ידו אל מעל לראשו ונענע אותה בעודו מגלגל עיניו אל השמיים, נעצר, נגע באצבעותיו בעדינות בשולי המעיל שלי, נישק את אצבעותיו פעם נוספת – ואז, במבט מוקסם של מין תקווה מחודשת, דישדש הלאה משם והלך.

את מה שגרם לו להגיב כך, יכולתי רק לדמיין. האם נזכר בימי נעוריו, לפני שהקומוניזם נישל אותו מאמונתו ומעמו? האם זכר את לכידתו של סב או מורה צדיק? תדהמתו נבעה מכך שלפחות בארצו, אנשים שנראים כמוני נכחדו לפני שנים. הגילוי שחלק מעברו שרד, שיחרר אותו מנטל האומללות והיאוש, ולו רק לרגע.

איש אחד ברחוב, רגע אחד של הבנה ללא מילים, הותיר בי את רישומו יותר משנה שלמה שבה התגוררתי ב"פריס של מזרח אירופה". איש אחד ברחוב שיקף את היאוש ואת הניצחון ואת התקווה - של העם היהודי בגלות.

איש אחד ברחוב, שכבר שכח מיהו ומהו, לא רק שמצא תקווה, אלא גם נטע בי תקווה – שאינספור היהודים שאינם זוכרים, יהודים שעדיין אינם יודעים מיהם, יהודים כמו שהייתי אני פעם - ימצאו יום אחד את דרכם הביתה.