"וספרתם לכם ממחרת השבת [פסח] מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום; והקרבתם מנחה חדשה לה'" (ויקרא כ"ג, ט"ו-ט"ז)

נוהגים שלא לחגוג חתונות בין פסח לשבועות. הסיבה: על מנת שלא ליצור אווירה של שמחה מרובה, בתקופה בה 24,000 תלמידיו של רבי עקיבא מתו ממגפה. נוהגים גם שלא להסתפר או להתגלח [כסימן אבלות], אבל יש שמתירים לעשות זאת לאחר ל"ג בעומר – היום השלושים ושלושה לספירת העומר – משום שהם סוברים, שאז פסקה המגפה (טור, אורח חיים, תצ"ג, א').

אמרו: "שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפטרס, וכולם מתו בפרק [בזמן] אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושְׁנאה [לימד את התורה] להם. רבי מאיר, ורבי יהודה, ורבי יוסי, ורבי שמעון, ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תְּנָא [התנא אמר]: "כולם מתו מפסח ועד עצרת". אמר רב חמא בר אבא, ואולי ר' חייא בר אבין: "כולם מתו מיתה רעה". מה היא? אמר ר' נחמן: "אסכרה". (תלמוד, יבמות ס"ב,ב')

האם הקשר בין מותם של גדולי תורה אלה, בשל חוסר הכבוד שנהגו זה בזה, לבין 33 הימים הראשונים של ספירת העומר, אינו אלא צירוף מקרים?

העובדה שעם ישראל מתאבל דווקא בימים של ספירת העומר, והעובדה שהתלמוד מדגיש, שמותם התרחש דווקא בין פסח לשבועות, מסמנות לנו בבירור, שעלינו לחפש משהו שעומד מעבר לצירוף מקרים גרידא.

כבוד

"כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו (ישעיה מג, ז)".

"כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, לא ברא אלא לכבודו, שנאמר (ישעיה מג, ז): כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו; ואומר (שמות טו, חי): ה' ימלוך לעולם ועד (אבות ו, יא)".

פרק זה במסכת אבות, מוכר כ"קנייני התורה", מכיוון שהוא עוסק כולו בדרכים לרכוש את חוכמת התורה.

מהי משמעותה המדויקת של המלה "כבוד"? הבה נבחן את הדברים. נתחיל את דרכנו בבחינת המלה "כבוד" כפי שמופיעה בתורה:

"וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי (שמות כט, א). כתוב: כבוד חכמים ינחלו (משלי ג, לה). אין כבוד אלא תורה. תדע לך, מה אמר בראש דברי הימים – אדם, שת, אנוש, וכן כולם. ואין אתה מוצא באחד מהם כבוד, עד שמגיע ליעבץ, שנאמר: ויהי יעבץ נכבד מאחיו (דברי הימים א' ד, ט). למה כתוב בו כבוד? על שיגע בתורה".

"כבוד חכמים ינחלו. וכן אתה מוצא באהרון, מה כתוב? תורת אמת הייתה בפיהו (מלאכי ב, ו). מה אמר הקב"ה למשה? ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת (שמות ח, ב). וכל אלו [הכבוד] בזכות התורה שהיה יגע בה (שמות רבה לח, ה)".

כבוד התורה

מה אומר לנו הרעיון, שאין שום כבוד אמיתי, חוץ מזה של היגיעה המתמדת בתורה?

הרב הוטנר מוצא את תחילת התשובה בתהילים פרק קל"ו, המכונה "הלל הגדול". במזמור זה, אותו אנו אומרים בבוקר יום השבת, אנו חוזרים על השבח "לעולם חסדו" – לא פחות מ- 26 פעמים! התלמוד מתייחס לחזרה מופרזת זו על שבח החסד האלוקי.

אומר התלמוד:

"אמר ר' יהושע בן לוי: אותם 26 'הודו' כנגד מי? כנגד כ"ו [26] דורות שברא הקב"ה בעולמו, ולא נתן להם תורה, וזן אותם בחסדו (תלמוד בבלי, פסחים קי"ח א')".

ניתן להבין מהדברים, כאילו חסדו של האלוקים מוצה לאחר 26 דורות, וברגע שהיהודים קבלו את התורה, הפסיק הקב"ה לזון את העולם בחסד.

אבל, מסביר הרב הוטנר, ההפסקה אינה באה לתאר המעטה של חסד האלוקים, אלא שינוי במידות האלוקיות, המהוות את יסוד הבריאה. לפני מתן התורה, ניתן היה להבין את מערכת יחסי הגומלין של האלוקים עם העולם, אך ורק במונחים של "חסד" טהור. אך לאחר שניתנה התורה, אפשר להבין אותם גם במושגים של "כבוד".

כאשר אדם חי בעולם ללא תכלית ברורה לחייו, הוא מניח בפועל, שהאלוקים יצר את העולם למענו, כמעשה של חסד טהור. כל מה שמוטל עליו זה ליהנות. מובן שעליו למלא אחר הכללים המינימאליים, המתבקשים מכל המשתמש בעולמו של הקב"ה. כללים להתנהלות מתורבתת בין בני אדם, הבאים לידי ביטוי ב"שבע מצוות בני נח" (חוקים בסיסיים להתנהגות מתורבתת, שהגויים מחויבים בהן: לא תרצח, אשת איש, איסור אכילת אבר מן החי, עריות, החיוב ליצור מערכת משפטית). אבל, אין שום אזכור שיש גם לשלם באיזשהו אופן את דמי החזקתו. עולם שלא דורש ביצוע פעולות כלשהן כתנאי חיים, הוא עולם שאינו בנוי על כבוד, אלא על חסד טהור.

נוכל להקביל זאת לחיים על חשבון מישהו אחר, המספק תמיכה מלאה מבלי לקבל ולו תמורה קלה שבקלות.

אם נתרגם זאת לסיטואציה מתוך החיים האמיתיים שלנו, נוכל להקביל זאת לחיים על חשבון מישהו אחר, המספק תמיכה מלאה מבלי לקבל ולו תמורה קלה שבקלות. אף אחד לא מעריך אדם שתופש טרמפ על השני, אבל עולם ללא תורה, הוא בדיוק עולם כזה. מטרת החיים היא הנאה גרידא. לאדם אין כל חובות או תפקידים אחרים מלבד ליהנות מהחיים.

גם עולם התורה נתמך בחסד האלוקי, אבל הוא עולם שמבוסס על כבוד. בעולם כזה אדם חייב לבלות את חייו במאמץ, להביא את עצמו לידי שלמות. הוא צריך להפוך את עצמו, על ידי שמירה זהירה של מצוות התורה, ליצור הדומה לאלוקים. אין קשר בין שמירת המצוות לבין 'ליהנות מהחיים', המצוות דורשות הרבה מאמץ והקרבה עצמית, ולמעשה, שמירת המצוות היא התנאי לחיים. התורה קובעת, שאם אף לא אחד בעולם ישמור אותן, העולם יחדל מלהתקיים.

על פי המערכת שהוצגה בסיני, האדם חייב להצדיק את קיומו. הוא חייב להיות ראוי לזכות בעולם. העולם ממשיך להתקיים, רק משום שעל האדם להגשים את משימתו ותכליתו. הבריאה האלוקית נשארה פעולה של חסד, אבל זהו חסד שמבוסס על כבוד. האדם, מקבל הבריאה, אמור לתת תפוקה. הוא חי בעולם שאין בו "טרמפים בחינם". כל אדם חייב להרוויח את קיומו. הכבוד שבא כתוצאה מהמאמץ והביצועים, הוא אספקט אחד של כבוד.

ייחודיות וכבוד

אספקט נוסף של כבוד קשור לייחודיות. לדוגמא, הערך שמושם על מינראלים תלוי במידת נדירותם. זהב הוא אלמנט נדיר בטבע, מה שהופך אותו לייחודי ובעל ערך. פלטינה נדירה אפילו יותר מזהב, ולכן היא בעלת ערך רב עוד יותר. אורניום מועשר, עוד יותר נדיר, ולכן ערכו גדול אף יותר. דוגמא נוספת היא אמנות, במיוחד לאחר פטירתו של האמן, כאשר ידוע שהמקור יבש לחלוטין. יצירותיו של רמברנדט למשל נדירות מאוד, ולכן אין שיעור לערכן.

הכבוד שניתן לאנשים על פי ייחודיותם, תלוי בערך שנותנים לסחורה שמייחדת אותם.

בדומה לכך, כמה בני אדם זכו להתברך בסגולות נדירות מאוד, ההופכות אותם למיוחדים. הספורטאי הגדול, המדען הגדול, הנואם המקסים, הדוגמן היפה – אלו הם זנים מיוחדים של בני אדם. לא מסתובבים בעולם הרבה כמוהו או כמוה. נדירות זאת, כשהיא קשורה לתכונה שנתפשת לטובה, מושכת הערצה משאר בני המין האנושי. כך, אנשים מבורכים אלה, רוחצים לעתים קרובות בכסף ובתשומת לב.

אבל, בני אדם מורכבים יותר ממינראלים או ציורים. ערכם אינו תלוי לגמרי בקריטריונים של נדירות או נתונים קבועים אחרים שמצטרפים למשוואה. ערכה המספרי של המלה "כבוד" הוא 32, אותו ערך מספרי כמו של המלה "לב". זאת משום, שהכבוד שניתן לאנשים על פי ייחודיותם, תלוי בערך שנותנים לסחורה שמייחדת אותם, והערך הזה תלוי... בלבם של בני האדם.

ערכים חברתיים

קנה מידה נהדר לבחינת ערכי החברה, הוא לבדוק למי היא נותנת כבוד.

לדוגמא, אם נתבונן בחברה שלנו, נמצא שהערצה וכסף מורעפים על כוכבי ספורט, שחקנים, פוליטיקאים רבי עוצמה או אילי תקשורת, בעוד שמדענים, מורים או מנהיגים דתיים, חיים לרוב באלמוניות כפוית טובה. כמעט מייד מזהים את השם מייקל ג'ורדן, בעוד שרק מעטים שמעו על אלכסנדר פלמינג למשל. ובכל זאת, הראשון מבין השניים בסך הכול הצליח לקלוע לסל יותר כדורים משאר בני האדם, בעוד שהשני הציל את חייהם של מיליונים רבים עם גילוי הפניצילין!

המשוואה של "לב - כבוד" תגלה, שהחברה שלנו מעריכה יותר הישגיות במגרש הספורט, מאשר קידום וטיפוח הידע או המוסר.

בסופו של דבר אנו מגיעים שוב לרעיון של "כבוד ותורה". בעולם החסד הטהור שקדם לתורה החיים התמקדו בהנאה. בעולם שכזה, ודאי שקידום הידע יימצא את עצמו משתרך אחרי הנאות הבילוי. אדם שיש לו כישרון מיוחד, שמלהיב ומעורר את הגשמיות, מוסיף הרבה יותר להנאה מהחיים, מאדם שעוסק בתכנים בהם תלויה התפתחות הידע האנושי.

בעולם של תורה, בו המיקוד מונח בהכרח על שיפור והתקדמות ולא על הנאה, טבעי שכבוד יוגדר באופן שונה, מאשר בעולם בן זמננו. הכבוד האמיתי ניתן בתורה לתלמיד החכם.

עדיין נותר אספקט שלישי של כבוד שעלינו לחקור. אספקט ש יעזור לנו לבחון שוב את סיפור תלמידיו של רבי עקיבא.

כאשר חיים 24,000 חכמי תורה מבריקים, יש מעט מאוד זוהר בלהיות עוד אחד כזה.

כפי שציינו, כבוד בין בני אדם הוא פונקציה של ייחודיות. אם יש אלפי מייקל ג'ורדנים, אין שום כבוד בלהיות עוד אחד. ואפילו בחברת התורה האידיאלית, שמעמידה את החוכמה במקום הגבוה ביותר, כאשר חיים 24,000 חכמי תורה מבריקים, יש מעט מאוד זוהר בלהיות עוד אחד כזה.

חוסר הכבוד בו נהגו תלמידי רבי עקיבא זה כלפי זה, היה פשוט אינדיקציה לשפע האדיר של גדולי תורה. ומה הבעיה בכך?

משנה: ...לפיכך נברא אדם יחידי [לא במינים שונים ואפילו לא זכר ונקבה, אלא אדם יחיד], ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא (תלמוד, סנהדרין לז,א).

אבל, איך מקיימים את הדברים האלה? כאשר נברא האדם הייתה לו ייחודיות בולטת, אך כעת, כאשר מיליוני בני אדם מאכלסים את העולם, הייתכן להשוות כל פרט לאדם הראשון?

משמעות הייחודיות

הרב הוטנר הסביר, שלמרות ריבוי בני האדם, כל אחד מהם עדיין ייחודי. אין שני בני אדם זהים בהיסטוריה כולה. לכל אחד יש הבנה, אישיות ורגשות משלו וכל אחד מייצג תודעה ייחודית, שלעולם לא תהיה עוד כמוה ביקום. מספרם העצום של בני האדם, מטשטש ללא ספק את האמת הזאת, אבל שום מספר או כמות לא יוכלו לשנות את נכונותה.

אם נתבונן פעם נוספת בייחודיותם של בני האדם, נגלה שוני נוסף בין הספורטאי או הפוליטיקאי הגדולים, לבין המדען החשוב. הספורטאי הגדול, שרץ מייל במהירות הגבוהה ביותר, אינו שונה מהספורטאי האחר, שרץ באותה מהירות. גם אם הוא מצליח להחזיק בשיא העולמי, זה יהיה רק לזמן קצר, ואפילו אז – העליונות שלו מסתכמת בלא יותר משניה או שתיים.

בהיבט זה, כל אדם מציג ייחודיות שלעולם לא תחזור על עצמה.

דבר זה מתאים בהחלט, לכל אחת מהסגולות האחרות שאנו מוקירים, להוציא את הידע. ידע הוא תוצר של תפישת האדם, ובהיבט זה, כל אדם מציג ייחודיות שלעולם לא תחזור על עצמה.

ימי ספירת העומר, הימים שבין פסח לשבועות, הם תקופה של ציפייה, של ספירה לאחור לקראת היום בו נזכה סוף סוף לקבל את התורה.

המצווה למנות את הימים הללו, מבוססת על רגשות ציפייה דרוכים. תקופה זו מייצגת את המעבר בין שני העולמות:

  1. העולם של 26 הדורות, המבוסס על חסד טהור השואף להנאה.
  2. עולם התורה, המבוסס על כבוד ושואף לשלמות.

זה המהפך מעולם של הנאה לעולם של כבוד.

ידע התורה

בעולם זה של כבוד, מתגלה ייחודיותו של האדם, בידע שהוא מכיל, כשהכבוד מוענק על בסיס ההישגים בקידום הידע האנושי. התחום המשמעותי ביותר בידע האנושי, ולכן גם זה שמזמין את הכבוד הרב ביותר, הוא ידע בתורה. ללא ידע זה, הבריאה האלוקית היא מעשה של חסד טהור, שבו לא ניתנו לאדם חובות או תפקידים, חוץ מלהתנהג באופן תרבותי. בעלי ההישגים הגדולים ביותר בידע התורני, היו תלמידיו של רבי עקיבא.

כאשר תלמידים אלה התייחסו זה אל זה בחוסר כבוד, רק משום שהיו מהם כל כך הרבה, ההתנהגות שלהם הפגינה את חוסר ההבנה וההערכה הבסיסית שלהם, בעולם הכבוד שמציגה התורה. חוסר כבוד שכזה, מרוקן את ימי הציפייה מכל משמעות שהיא. אם ידע תורני לא יכול להפוך כל אחד מחכמי התורה לראוי לכבוד, ולא משנה כמה חכמים קיימים באותו דור, אזי קבלת התורה בשבועות לא תשנה מאום.

המלה השלושים ושלוש בתורה היא המלה "טוב". היא מתייחסת לאור, לבריאה הראשונה.
המלה השלושים ושלוש בתורה היא המלה "טוב". היא מתייחסת לאור, לבריאה הראשונה של האלוקים: וירא אלוקים את האור כי טוב (בראשית א, ד).

32 המלים הקודמות של הבריאה, העומדות כנגד ערכה המספרי של המלה לב, משמשות ליצור את האור הטוב הזה.

אור האלוקים לעולם הוא התורה, שמראה את הדרך לתכלית האדם והופכת אותו ליצור הראוי לכבוד. בין היום ה- 33 של העומר, ליום החמישים, שבועות – היום שבו נכנסת התורה לעולם – ישנם 17 ימים, כנגד הערך המילולי של "טוב". אם נפריד בין 32 הימים הראשונים, ו 17 הימים האחרונים, נקבל "לב טוב" – הלב שיודע מה להעריך ולמה להעניק את הכבוד (32), מכל הלב (32), למי שראוי לו – חכמי התורה.