ליל הסדר הוא זמן של למידה ומשפחה, שירה וקדושה, שפע של מזון, שמחה ומצוות, ילדים קטנים, ילדים גדולים, חוכמת הדורות, סבים וסבתות, צחוק ורצינות גדולה, אפילו יראת כבוד.

ליל הסדר עוסק גם בניגודים. כולו מלא בסמלים המתנגשים זה בזה לאורך הערב. יש סמלים של חגיגה, כגון מצה, סעודת חג והסבה (המסובין יושבים בנוחות מלכותית על כסאות, עם כרית המשמשת משענת לתמיכה), לצד סמלים של כאב כגון מרור וטבילת אצבעות ביין – סמלים המשמשים תזכורת לדמעות, לטיט והלבנים של ימי שהותנו כעבדים במצרים.

אחד הפירושים של "ארבע הקושיות" מתייחס למסרים הסותרים הממלאים את הערב. "מה נשתנה הלילה הזה?" – כיצד עלינו להתייחס ללילה זה? האם כמצה או כמרור? כחגיגה או כאבל? כניצחון או כטרגדיה?

המצה עצמה היא פרדוקס. לחם פשוט זה, קדוש מעצם פשטותו, נקרא "לחם עוני", מזון עבדים, אך הוא גם מעורר בנו זיכרון של לחם שלא נותר לו זמן לתפוח במהלך היציאה החפוזה אל החופש. האם מצה היא סמל לסבל, או לאהבתו של א-לוהים?

הניגודים קיימים גם ברגשות הממלאים אותנו בערב זה: האם עלינו להרגיש רגשות של כבוד לסבל וזכירת העצב, או לשיר בלב מלא תקווה ושמחה? התשובה, כמובן, היא גם וגם.

כילדים להורים ניצולי שואה, ידענו אחותי ואני באופן אינטואיטיבי, כי אמנם ליל הסדר הוא בראש וראשונה סיפור העבדות במצרים, הגאולה ולידת עמנו, אך בה בעת זהו גם סיפור העבדות והגאולה של הורינו.

 

ליל הסדר עוסק גם בגלות, באינקוויזיציה, במסעי הצלב, בפוגרומים, השואה, האינתיפאדה והנס הבלתי ייאמן של הישרדות העם היהודי;

 

למעשה, ליל הסדר עוסק בכל ההיסטוריה היהודית. הוא עוסק בעשר המכות, חציית הים, ההתגלות הא-לוהית, המדבר, וימי התהילה של בתי המקדש בארץ הקודש. הוא עוסק גם בגלות, באינקוויזיציה, במסעי הצלב, בפוגרומים, השואה, האינתיפאדה והנס הבלתי ייאמן של הישרדות העם היהודי; ובעבור משפחתנו, הנס הבלתי ייאמן של הישרדות הורינו וסבתנו. הוא עוסק לא פחות בשלושת סבינו שלא זכינו להכיר (ואשר על שמם אני ואחותי קרויים), כמו בסבתנו שכן הכרנו, שעצם קיומה הוא מתנה. ליל הסדר עוסק במעמקי הייאוש ובנחישות להיבנות מחדש באמונה ובשמחה.

אחד החלקים המרגשים ביותר בליל הסדר מתרכז סביב המצוות של אכילה מצה ומרור. ההגדה מורה לנו על ישיבה בדרך חירות כשאנו אוכלים מצה, אך לא כשאנו טועמים מהמרור. אני זוכר שחשבתי לפני שנים רבות שהישיבה של דרך חירות דומה להוראת הבמאי, המורה על הרגש המתאים במהלך סצינה מסוימת. דרך חירות, כסימן לחופש, היא ביטוי התנהגותי של הרגש שעלינו להרגיש בעודנו אוכלים מצה. כסמל, המצה יכולה לסמל כאב וגם שמחה, אבל הלילה, ההנחיה היא להרגיש את השמחה עקב התערבותו האוהבת של א-לוהים.

את המרור, לעומת זאת, יש לאכול לא בדרך חירות, כך שההנחיה היא להרגיש עצבות, כבוד לכאב, זיכרון של האובדן והרגשת המרירות.

לאחר אכילת המצה והמרור על פי ההנחיות, מביא אותנו הסדר אל דרכו של הילל באכילת המצה, הנקראת כורך. הכריך המדובר מורכב משתי חתיכות מצה ומרור ביניהן. האם עלינו לשבת בדרך חירות או לא? מצה או מרור? עצב או שמחה?

במהלך השנים גברה עוצמתו של רגע זה מבחינתי, הרגע בו אני משפיל מבט אל ההגדה שלי ורואה את ההנחייה שהכורך נאכל בדרך חירות. מדובר בכמה מילים קטנות שמעבירות לנו את חוכמתו של עם, חוכמה שהייתה הסוד הלאומי שלנו והמפתח להישרדות היהודית ולחיוניות היהודית: דרך חירות. זה מה שאנו מצהירים בפני א-לוהים וילדינו, משפחותינו, חברינו, שכנינו ואולי חשוב מכל – בפני עצמנו. כעם, אנו תמיד חווים את זמני המצה וזמני המרור, זמנים של שמחה רבה וזמנים של טרגדיות גדולות. גם כמשפחות או אנשים פרטיים יש לנו רגעי מצה ורגעי מרור. איננו מצפים לחיים נטולי קושי.

החיים וההיסטוריה היהודית הם ה"כורך". אנו נוטלים כריך זה שאתה - א-לוהים - נתת לנו, ואוכלים אותו בשמחה, בדרך חירות. אנו אוכלים אותו כולו בשמחה, כיוון שהמצה העוטפת אותו מספקת את ההקשר של האהבה - המאפשרת לנו לבלוע בשמחה אפילו את החלקים המרים ביותר. כשאנו מרגישים את אהבתך, בורא עולם, אנו יודעים כי אתה אבינו האוהב ואנו מאמינים בך, גם כשזה כואב.

כך חיו סבינו ואבות אבותינו – באמון, באהבה ובשמחה.