פעם זה היה אוצר ארכיטקטוני ותרבותי עוצר נשימה ביופיו – ארמון מרשים של זהב ושיש לבן. הארמון היה מוקף בגנים טרופיים אקזוטיים שהושקו על ידי מזרקות ופלגי מים. אמרו שריח הפרחים באותו גן היה כה עז, עד שבמרחק מילין רבים סביבו, אנשים לא נזקקו לבושם.

הארמון והגנים עמדו בלב ליבה של עיר הבירה. לא נותר בידינו תיאור מדויק של העיר עצמה, אולי משום שלא נמצאה שפה שהכילה עושר לשוני כה רב, שיוכל לתאר אותה היטב.

הארמון שימש כמקום מגוריו של המלך. הוא התגורר בחלקו הפנימי של המבנה, מוקף במשרתיו. איש לא נכנס מעולם אל תוך הארמון הפנימי, זה היה הבית שלו. ובכל אופן, פעם בשנה, ביום השנה להכתרתו, היה המלך פותח את ארמונו לנתיניו הנאמנים. באותו יום היו המרחבים כולם נפתחים לרווחה, ונתיניו הורשו לפגוש את המלך ולחזות במתחם המלכותי.

לפתע, הגיעו הימים הטובים לקיצם. אויבי המלך כבשו את העיר והעלו אותה בלהבות. המלך יצא לגלות עם בני ביתו, ועמו אולץ לנדוד לאדמות נכר רחוקות. האויב תיעב את מה שייצגו העיר והארמון, ומעל לכל הוא רצה שהעיר תישאר נטושה ושוממה.

במשך שנים רבות משאלתם התמלאה, והארמון, הגנים והעיר חדלו מלהתקיים. העיר הוקפה בגדר תיל דוקרנית וקונצרטינות, וכוחות האויב ומפקדותיו התמקמו במתחם ארמון המלך. צו מלכותי הוצא על ידי מנהיגי האויב, שבני העם המובס אשר יימצאו בעיר או בסביבתה יוצאו מייד להורג.

קריאה לחזור

דורות חלפו ופצעי המלחמה הגלידו. כוחות האויב שהוצבו לשמור על הדרכים אל העיר חזרו לבתיהם וגדרות התיל הוסרו. פג תוקפו של הצו המלכותי שקבעו השליטים בימי הכיבוש, ובמקומו הגיעה הכרה, בזכותו של אותו עם לשוב לאדמתו.

ההיסטוריונים מציינים, שפעולה סופית זו הייתה הצעד המוצלח ביותר של השליטים, ואות הניצחון הגדול ביותר, משום שכעת מותר היה לחזור לעיר באופן חוקי, אבל רק מעטים טרחו לעשות זאת. חלומם של הדורות, הפך כעת למציאות, אבל לאחר מאות רבות של שנות גלות ארוכה, האנשים התייחסו למציאות זו באדישות. הם היו שמחים בארצות המרוחקות שלהם ורק מעטים מהם רצו לעזוב את בתיהם הנוחים וללכת לרקום מציאות, מחלומה העתיק של אומתם. היה להם הרבה יותר קל להמשיך ולחלום. הם עדיין דיברו על חזרה, והם עדיין חגגו את ימי השנה הגדולים. הם שרו בלדות שביטאו את הנוסטלגיה שלהם לעיר ולמלכם, אבל המלים נשארו רק מילים.

החלו להסתנן שמועות, על אנשים שחוזרים לעיר ומשקמים את חורבותיה.

מטבע הדברים, דור חדש נולד. האנשים הצעירים הפכו לחסרי סובלנות כלפי הפסיביות של הוריהם, והחלו להישמע לחשושים של "בואו נחזור". הלחשושים האלה נפטרו בתחילה כהתנהגות בלתי אחראית של צעירים חמי מזג, אבל הלחשושים צמחו לתוכניות ברורות, והחלו להסתנן שמועות, על אנשים שחוזרים לעיר ומשקמים את חורבותיה.

שנים נוספות חלפו. שנים של שגשוג חסר תקדים וחירות לעם. העיר קמה מהריסותיה לאט, אבל בטוח. רבות מהנבואות העתיקות התגשמו ברחובותיה והייתה תחושה של תקווה להתחדשות הודה מן העבר.

ועדיין, רוב העם בחר להישאר בגלות. ההצלחה ואיכות החיים שיכלו להשיג במקומותיהם בנכר, לא היו קיימים בעיר.

אל העתיד

תארו לעצמכם את העתיד, כשתנופת הבנייה ותכיפות האירועים יגדלו לפרופורציה תנ"כית. המשיח מגיע בניצחון לירושלים, לקול תרועתו של ההמון הצוהל, מלווה בגדולי רבני הדור. הוא מופיע בכל הרשתות הגדולות: CNN, BBC, ABC, ומזמין את כל היהודים לחזור הביתה.

כל אחד מאיתנו צריך להיות מוכן לרגע הזה ולשאול את עצמו: האם אני מוכן לבוא ולהצטרף? האם אני מוכן לוותר על הבית שלי, העסק שלי, המכונית שלי, עבור אותו חלום בן אלפי שנים?

אני נזכר בסיפור ישן:

משפחה יהודית נחמדה מסיימת את ליל הסדר ובני הבית מתחילים לשיר: "לשנה הבאה בירושלים". הם שרים במלוא השמחה והדבקות. כשלפתע האמא מתחילה לבכות.

האבא שואל: "אמא, מה קרה?"

"אני לא רוצה לגור בירושלים. יותר מידי חם שם. החיים טובים כאן."

"אני לא רוצה לגור בירושלים. יותר מידי חם שם. החיים טובים כאן, אז למה שנעזוב?"

האבא מנחם אותה ואומר: "אל תדאגי אמא, זה רק שיר."

גם השנה בתשעה באב נחווה את תחושות האבל ונבקש פעם נוספת מהקב"ה, להחזיר אותנו אל אדמתנו ולבנות מחדש את בית מקדשו.

האם אנו באמת מתכוונים לכך? האם אנו בכלל רוצים בזה? כדי להביא את המשיח, עלינו לשאוף באמת למציאות הזאת. יהי רצון שהדברים יתרחשו במהרה בימינו.