הברכות אותן אנו מברכים על אכילת מזון, על נפלאות הטבע ועל מקרי החיים, מהוות כלים מצוינים להתעלות רוחנית. הברכות כשלעצמן נעלות, אך בדומה למדיטציה, השפעתן על האדם אינה אוטומטית – מי שמפטיר אותן כלאחר יד, לא יזכה להתקדמות רבה. אולם, כאשר הברכות נאמרות מתוך הבנה וריכוז, הן מספקות מקור מתמיד וזמין להתפעמות נשגבת.

כאשר הברכות נאמרות מתוך הבנה וריכוז, הן מספקות מקור מתמיד וזמין להתפעמות נשגבת.

מסיבה זו, מהווה הברכה פתרון יעיל, לקושי שבשמירת ההתלהבות הרוחנית שלנו. סביר להניח, שלא נצליח לשמור על ריכוז רוחני משך היום כולו, אבל נוכל להחליט לעצור ולהתרכז, לפחות בכל פעם שנרצה להכניס משהו לפה.

הרב חיים מוולוז'ין (המאה-19) מוסר בשיחותיו את הרעיון הבא: בדיוק כפי שמזון שומר על הקשר בין הגוף לנשמה (אם לא נאכל – הנשמה בסופו של דבר תיפרד מהגוף), כך שומרת הברכה על הקשר בין הנשמה לא-לוהים. המקובלים מסבירים שהפה נמצא בנקודת המיזוג של הגוף והנשמה. זו הסיבה שהמזון נכנס לגוף דווקא דרך הפה (הקשר בין הגוף לנשמה) ושהברכות נאמרות באמצעות הפה (הקשר בין הנשמה לא-לוהים).

הסונאטה השמימית

מבחינה אידיאלית, היה על כל אחד מאיתנו לחבר את הברכות המתאימות לו ולצרכיו, וכך אכן נהגו היהודים בעבר הרחוק. אולם לצערנו, עם השקיעה החברתית, שהובילה לכיבוש הארץ על ידי הבבלים, הגיעה גם שקיעה רוחנית. אחד מהביטויים של ירידה רוחנית זו, היה אובדן הרגישות לשפה. השפה העברית המקורית, היא שפה מאוד מדויקת. לכל מילה משמעות ברורה הנובעת משורשה ומהמבנה שלה. עם איבוד הרגישות להבדלים הדקים בין המלים, אבדה גם היכולת לנסח ברכות בצורה הראויה. עקב כך ערכו וקבעו החכמים בתחילת בית שני - אנשי כנסת הגדולה, את הברכות, על מנת לשמרן ולהנציחן. בברכות אלה אנו משתמשים עד לימינו אלה.

הברכה היא יצירה מוזיקלית נבואית, אשר חייבת להיאמר באופן הנכון, על מנת להשפיע מבחינה רוחנית.

אנו עלולים לטעות ולחשוב שהשימוש בטקסט קבוע מביא בהכרח להפחתה ברמת היצירתיות ובביטוי האישי של האדם כפרט; אך אם נמשיל כל ברכה לסונאטה מעולה, נוכל להבין כיצד בעצם מביא התמליל הקבוע להגברת היצירתיות. הברכה היא יצירה מוזיקלית נפלאה, כשכל אחד מאתנו הוא מוזיקאי ואפשרויות היצירה והביצוע הן רבות כמספרם של המוזיקאים השונים. היצירה המוזיקאלית והברכה כוללות שתיהן, רצף של תווים ותיבות. כמו במוזיקה, יש להשמיע את הברכות מן הפה החוצה ולא "לומר אותן בלב". וכפי שהמוזיקה היא דרך גשמית להבעת רגשות, בדומה לכך מהווה הדיבור ביטוי 'גשמי' של המחשבה. הברכה היא יצירה מוזיקלית נבואית, אשר חייבת להיאמר באופן הנכון, על מנת להשפיע מבחינה רוחנית.

מהגלוי אל הנסתר

מרבית הברכות בנויות באותה תבנית כללית ופותחות במלים "ברוך אתה...", שמטרתן יצירת קשר עם א-לוהים.

המלה 'ברוך' נובעת משורש זהה לשורשה של המלה 'בריכה' – מקור מים, כשהמים מרמזים על הוויית חיי השעה. "אתה" – פניה אישית וישירה, בדרך חיבה, אל א-לוהים. כך מתחילות מרבית הברכות. ובמלים אחרות: "אתה הוא המקור..."

חכמינו ז"ל בחרו להשתמש במילה "אתה", פניה אל הא-ל בגוף שני, משום שכך נוהגים בני האדם לפנות אל מי שקרוב אליהם, הן מבחינה פיזית (נוכח) והן מבחינה אישית (ידידות). אל מלכים ואל אנשים חשובים נוהגים, אפילו בימינו, לפנות בגוף שלישי (הוא) או בנוכח רבים (אתם). מי שאליו אנו מתייחסים כ"אתה", הופך מיידית להיות קרוב אלינו יותר ממי שאליו אנו מתייחסים כ"הוא". לכן, אף על פי שאנו פונים אל מלך מלכי המלכים ואף על פי שלא מדובר בשיח-רעים, בחרו חכמי התורה לנסח את הברכות בשפה שבה פונים בני האדם זה לזה. כך מקבלת החוויה הרוחנית נופך מציאותי ואישי.

מרבית הברכות ממשיכות אחר כך בארבעה כינויים שונים של הא-ל, שכל אחד מהם מבטא היבט שונה שלו. ארבעת הכינויים מניעים את הדובר מהמוכר והגלוי, אל הנסתר:

ארבעת הכינויים מניעים את הדובר מהמוכר והגלוי, אל הנסתר.

א-דוני (נכתב באותיות י - ה - ו - ה)– היה הווה ויהיה (ביטוי קיומה הנצחי של הישות הא-לוהית).

א-לוהינו – מקור הכוח, כוחו הפנימי של הטבע.

מלך – המלך והמנהיג, המנצח על כל המאורעות.

העולם – העולם הגשמי אשר "מסתיר" את א-לוהים.

 

אם נחבר את הכול יחד, ברכה רגילה מתחילה כך: "אתה המקור, אשר היה הווה ויהיה, הכוח שלנו, המנהיג והמכוון של ההסתר..."

 

המשך הברכה ממקד אותנו בחוויה שניצבת בפנינו. אם מדובר באכילת פרי למשל, תסתיים הברכה במלים "בורא פרי העץ". ובאמת, ארבעת השמות שפירטנו לעיל, מתארים את הכוח אשר ברא את הפרי, כמו גם כל דבר אחר המוכר לנו בעולמנו.

לסיכום נוכל לומר, כי הברכה על הפרי, היא אמירה שגורמת לנו להתרכז ולהתמקד בו, תוך יצירת מודעות לכל האספקטים שמבוטאים בו – כולל העובדה שהוא קיים, ושאנו מסוגלים ליהנות ממנו!

עלינו להיזהר מאוד מתפישות שגויות. ניזהר לא להיתפש אל כוח ההרגל שגורם לנו לחשוב שמציאותו של הפרי נצחית ומובנת מאליה. או, גרוע מזה – להתייחס אל הפרי עצמו כאל הנצח. אם נחשוב היטב על הדברים, נבין שהפרי נובע מהנצח – מא-לוהים. משהו מן הנצחיות הרוחנית מוטבע בו, בדיוק כפי שהוא מוטבע בכל דבר גשמי אחר, וביכולתנו להחליט לאכול את הפרי באופן שיעזור לנו להרחיב את המודעות לנצחיותו של הבורא. הברכה, אם כן, היא כלי שימושי ביותר לניווט התפישה הפשוטה שלנו אל עבר התפישה הרוחנית הנעלה.

הברכה, מקור ההתפעמות

כל ברכה נאמרת בהתייחס לחוויה ספציפית והתנסות יחידה ומבודדת. על מנת שהברכות יצליחו לגרום להשפעה הברוכה על רמת ההתפעלות וההתעוררות של האדם, יש צורך להשתמש בברכות רבות ומגוונות, אשר יקיפו מגוון רחב ככל האפשר של חוויות גשמיות ורוחניות בחייו.

כך בדיוק, ערכו חכמי הסנהדרין את הברכות השונות; הם חיברו ברכות עבור סוגים רבים ושונים של חוויות אנושיות. ברכות שמטרתן שימור רגעי ההתפעמות, אשר יוכלו לשמש כקרש קפיצה להתעלות רוחנית אל עבר הנצח. מטרתם הייתה להעניק לכל אחד מאיתנו כלי, שבאמצעותו נוכל להפוך את שיגרת היומיום לחוויה מיסטית רוחנית.

בכלל אנשי כנסת הגדולה היו הגדולים שבחכמי ישראל, ובתוכם שלושה נביאים: חגי, זכריה ומלאכי. במבט מעמיק אל תוך האופי האנושי ואל תוך השפה העברית, הם עיצבו ביטויים לשוניים – רוחניים, אשר יגרמו לאדם להתמקד ברוחניות שבכל מעשי השגרה: כאשר הוא מתעורר בבוקר או הולך לישון בלילה. כשהוא אוכל, כשהוא מבריא או ניצל מסכנה. כשהוא נועל נעליים או פוגש בחבר שאבדו עקבותיו מזה זמן רב. כשהוא צופה באיתני הטבע, לאחר לידה, או כשהוא פוגש במוות.

יש ברכה שאומרים כשרואים קשת ויש ברכה מיוחדת להורה שאוחז לראשונה בתינוק שזה עתה נולד.

לדוגמא: ישנן ברכות שונות עבור סוגי מזון שונים. ישנן ברכות מיוחדות למי שרואה ברק או שומע רעם. יש ברכה שאומרים כשרואים קשת. יש ברכה מיוחדת להורה שאוחז לראשונה בתינוק שזה עתה נולד. יש ברכה מיוחדת למי שרואה אדם יפה באופן יוצא דופן, וברכה למי שרואה סוגים מסוימים של חיות. ברכה אחרת מיועדת למי שפוגש בבעל חיים או אדם מעוות ומכוער במיוחד (מה שמזכיר לנו שגם הכיעור מגיע מאותו מקור נצחי, ושגם לו יש מטרה). ישנה ברכה לשמיעת חדשות טובות במיוחד וברכה לעצובות במיוחד. ישנה ברכה למי שרואה חכם גדול מחכמי העולם, ישנה אפילו ברכה שנאמרת לאחר השירותים (מרבית סידורי התפילה כוללים את נוסחי הברכות האלה).

מאה ברכות ליום!

הברכות כל כך חשובות להרחבת מודעותו של האדם, עד שהתלמוד ממליץ לנו לברך לפחות 100 ברכות מידי יום. אם נחלק 16 שעות יקיצה ל-100, נגיע למסקנה שבממוצע עלינו לומר ברכה אחת מידי כ-10 דקות. אף על פי שמבחינה פרקטית נוח יותר לאגוד את הברכות בקבוצות, ולאומרן בזמנים מסוימים במשך היום, בכל זאת ההשפעה המצטברת של מאה ברכות יומיות, מספיקה בכדי לתבל את היום כולו ברגעי ריכוז והתעלות נפלאים, אותם יוצרות הברכות בדרך מוצלחת כל כך.

אם נחלק 16 שעות יקיצה ל – 100, נגיע למסקנה שבממוצע עלינו לומר ברכה אחת מידי כ - 10 דקות.

בפני אנשי כנסת הגדולה ניצבה מטרה משנית וחשובה – הבבלים, אשר כבשו את ישראל 70 שנה קודם לכן, הגלו את העם היהודי למקומות שונים בעולם. היהודים, במקומות גלותם השונים, אימצו לעצמם את שפת המקום. מצב זה נמשך לאורך 2,400 שנים (עד לימינו אלה), וגם כעת, רק מיעוטו של העם היהודי נמצא בארץ ישראל ומדבר עברית (העברית המודרנית אמנם מבוססת על שפת המקרא, אך היא השתנתה כל כך משפת המקור, עד שכמעט וניתן להתייחס אליה כאל שפה אחרת). על מנת למנוע נתק בין היהודים המתגוררים בתפוצות השונות, ניתנה קדושה לתמלילים קבועים ומשותפים. דבר שהשפיע על שמירת האחדות הרוחנית היהודית, על אף הניתוק הגיאוגרפי והתרבותי.

בסיס הקיום של חיי הרוחניות המשותפים, הוא הברכות. העולם החומרי מציג בפנינו שתי אפשרויות: ליהנות מהעולם כאניני טעם (באופן רוחני) או כגרגרנים (באופן גשמי). נוכל לבחור אם ליהנות מהעולם הגשמי כפי שהוא, או להשתמש בו על מנת להתעלות ולהתקדם לעבר מודעות רוחנית גבוהה יותר. הברכה היא שיטה ידידותית להעלאת ההנאה מהיופי שבבריאה אל דרגת ההתפעמות. התפעמות שכל רגע בחיים יכול ואמור לשאת בעבורנו.

*מובא ברשות מתוך הספר "אמנות ההתפעמות: גילוי הרוחניות האבודה של היהדות" מאת הרב אלכסנדר שיינפלד.

***

 

מאמר בנושא קרוב:

48 הדרכים לחכמה: דרך 5 –"באימה", כוחה של התפעמות
אל מול עוצמתם של איתני הטבע, מעל למכתש גדול או על חופו של ים סוער, האדם מרגיש את אפסיותו. האם זה מפריע לנו? ודאי שלא! זוהי חוויה מרגשת. זהו כוחה של ההתפעמות.