היא ישבה על קצה מיטתה, וחיכתה שיובילו אותה לחדר הניתוח. היא נראתה מתוחה למדיי. האחות ביקשה ממני להגיע אליה בתור רב המוסד, משום שהחולה "רוצה להתפלל" לפני הניתוח.

"תודה רבה שבאת".

"על לא דבר. מדוע את כל כך מודאגת?"

"אתה מבין... זה לא אמור להיות ניתוח מסובך במיוחד, אבל נשאלתי אם יש לי צוואה ונתנו לי קצת ניירת למלא. עכשיו אני חושבת על הגרוע ביותר, ויש לי בבית שלושה ילדים קטנים."

"אני מאוד מצטער לשמוע את זה. ניתוח יכול להיות מאוד מפחיד ומחשבות על המוות לא עוזרות במיוחד."

" בדיוק. אתה יכול אולי להתפלל בשבילי?"

"כמובן. על מה את רוצה להתפלל?"

"שאני אחזור בשלום הביתה אל המשפחה."

"יהי רצון מלפניך אלוקים שתשמע את תפילותיה של גברת א. אנא, תן לה אומץ והרגשה ברורה שאתה נמצא איתה בזמן קשה זה. אנא עזור לצוות הרפואי שלה לרפא את ליבה. אנא שלח לה רפואה שלמה, כך שהיא תוכל לשוב ממש בקרוב לבני משפחתה, כדי לגדל את ילדיה לצעוד בדרכיך, וכדי שהיא תוכל להמשיך ליהנות ולהכיר בכל הטוב שהרעפת עליה."

"תודה רבה, עכשיו אני מרגישה קצת יותר רגועה".

בתור רב של אחד ממרכזי הרפואה הגדולים, שמשרת חולים במצבים קריטיים, אני נקרא פעמים רבות אל מיטתו של חולה משום ש"החולה רוצה להתפלל עכשיו" או "החולה רוצה תפילה לפני ניתוח". הבקשות האלה מגיעות גם מחולים שאינם יהודיים, שרוצים שיתפללו עבורם. חולים אלה רואים בתפילה רכיב אינטגרלי במהלך ריפויים, בדומה למשככי כאבים או לתרופות מרפאות.

מעניין לראות שדווקא יהודים חילוניים מרגישים הרבה פחות נוח לדבר עם אלוקים. התפילה נראית להם זרה, והפנייה לאלוקים לא מוכרת להם.

לדבר אל אלוקים בקולי שלי, לא היה דבר שגדלתי איתו, שלא נדבר על לנסח תפילה למישהו אחר, או שאחרים יתפללו עלי

במידה מסוימת אני מבין את תחושת חוסר הנוחות שלהם. למרות שאני רב, גדלתי בבית חילוני. תפילה בנוסח שנקבע על ידי חכמינו הייתה מוזרה למדיי עבורי גם כשהיא נאמרה לעתים רחוקות בליל שבת או ביום כיפור, ותפילה מאולתרת נראתה לי מוזרה אפילו יותר. אני לא גדלתי על 'לדבר אל אלוקים', שלא לדבר על לנסח תפילה לשלומו של אדם אחר או שמישהו אחר יתפלל עלי.

כמה אירוני שדווקא אנחנו היהודים, שהביאו את הבנת מושג האלוקות לעולם, מרגישים כל כך מוזר לדבר עם אלוקים ולהתפלל במילים שלנו, בעוד שגויים משוחחים עם אלוקים בקלות רבה יותר. התפילה לא אמורה לגרום לנו אי נוחות.

אחת ממצוות התורה היא: "וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם, והרֵעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם ונושעתם מאויביכם" (במדבר י', ט'). בהתבסס על פסוק זה, מבינים רבותינו שבדיוק כפי שעלינו להריע בחצוצרות או שופרות כשבאה עלינו מלחמה, כך הציבור צריך לצום ולקרוא לאלוקים בכל פעם שנופלת עליו צרה. בדיוק כפי שמוטל על הציבור לקרוא יחד לאלוקים בעיתות צרה, כך חייב גם היחיד לקרוא לאלוקים בזמנים של מצוקה אישית.

קריאה לאלוקים בעתות צרה, מאשרת שבסופו של דבר הוא שולט בכל, ושכל מה שקורה לנו אינו נתון ביד המקרה. כך אנחנו מפגינים את אמונתנו שלא רק לעולם בכללותו יש מטרה בקיומו, אלא גם לחיים שלנו. גם לנו כיחידים יש תכלית. ההכרה בכל זה מעוררת את ליבנו לערוך מחדש את חיינו.

מילותיו של אדם הנתון במצוקה הרבה יותר עוצמתיות מכל תפילה שאדם אחר יוכל לנסח

שערי השמים פתוחים לכולם. איש אינו זקוק לרב או לכל אדם אחר שיתפלל עליו. להיפך, אלוקים מונה את דמעותינו, כך שמילותיו של אדם הנתון במצוקה, הרבה יותר עוצמתיות מכל תפילה שאדם אחר יוכל לנסח. מילים כנות הנובעות הישר מן הלב הן החשובות ביותר, בין אם האדם מתפלל על עצמו ובין אם על אחרים.

כשאנחנו מתפללים, טוב יהיה אם נברור את מילותינו בזהירות, חשוב שנהיה ברורים ומדויקים. אולם יחד עם זאת, דרך התפילות שלנו אנחנו שואפים בסופו של דבר להתחבר לאלוקים ולהגיע להכרה ברורה שאלוקים תמיד איתנו. לכן, בתפילות שלי, אני תמיד מנסה קודם להעלות את המודעות לנוכחות הא-ל לפני שאני ממשיך לפרט את צרכי הרגע.

כשאנחנו מתפללים על עצמנו, אנחנו מבטאים את תודתנו על חיינו ואת רצוננו למצות אותם בצורה הטובה ביותר. כשאנחנו מתפללים על אנשים אחרים, אנחנו מבטאים את אהבת הזולת שלנו ומכירים בצלם האלוקים המוטבע בהם. כתוצאה מכך, אנחנו מגיעים לקשר קרוב יותר עם אלה שעליהם אנחנו מתפללים, וגם עם אלוקים.

התפילה אם כן היא פעולה מרפאת, והגיוני שהיא מהווה חלק מהמרשם הרפואי להחלמה. כשאנחנו מתפללים, אנחנו לא משנים את אלוקים, אלא את עצמנו. על ידי כך, אנחנו משפיעים שינוי רוחני ופיזיולוגי ממשי על המצב שעומד לפנינו. בסופו של דבר, איננו יודעים אם תפילותינו אכן יביאו את הבריאות אותה אנו מבקשים, מפני שעדיין הכל בידי שמיים. יכולת ההבנה שלנו מדוע דברים מתרחשים כך ולא אחרת, מוגבלת. ובכל זאת, עם תפילות מתוך הלב במילים שלנו, אנחנו משתפרים, העולם מתקדם (אפילו אם במידה מועטת), ואנחנו מתקרבים יותר אל מושא התפילות שלנו, לאלוקים ולמטרת קיומנו אנו.