רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

עם ישראל

לשאול את השאלות הנכונות

כ״א באב ה׳תשע״א כ״א באב ה׳תשע״א 21/08/2011 | מאת שריל ברמן

למדתי כל כך הרבה על דילמות פילוסופיות בסוגיית הדברים הרעים שקורים לנו בחיים, ועדיין הייתי כל כך לבד – מאמציי למצוא משמעות בסבל.

התעוררתי עם כאב חד בצידו השמאלי של ראשי. התבוננתי סביב ולא זיהיתי את המקום. הדבר המוכר היחיד היה אמא שלי, שישבה על כיסא מתכת כשרגליה על מיטתי. אבל אפילו אותה כמעט שלא הצלחתי לזהות. פניה היו חרושות פחד ועצב, ושפתיה הסדוקות קפוצות בחוזקה, כאילו שהיא מנסה ביודעין לא לבכות מתוך שינה.

"אמא", אמרתי במבוכה, "איפה אני?"

עיניה נפקחו ולרגע היא נראתה אבודה. "את רוצה לומר לי שאת לא זוכרת?" היא שאלה, מופתעת בבירור.

"לא, איפה אני?"

היא קמה לסדר את השמיכה שלי. "את בבית החולים, חמודה. מכונית פגעה בך."

לא זכרתי כלל שמכונית פגעה בי או שלקחו אותי לבית החולים. הדבר האחרון שאני זוכרת מאותו יום (אם זה בכלל היה אותו יום?) זה שישבתי בקפטריה של המכללה וניסיתי בחוסר הצלחה ללמוד למבחן.

"אני בסדר?" שאלתי בדאגה ובחנתי במהירות את גופי.

אמא שלי נשמה עמוק ודברה לאט, כאילו שכל מילה תוכל להגן עלי מקודמתה. "העור שלך נקרע מחלק גדול מהרגל, והברך שלך התרסקה."

באחד הימים תצליח הפיזיותרפיה לחזק את הברך, אולם לא יהיה ביכולתה לחסוך לי את שבועות התהייה הארוכים

הבטתי ברגלי שהייתה מכוסה בשמיכת בית חולים צהובה והרמתי את הכיסוי. הרגל הייתה עטופה בתחבושות שהגנו עליי ממה שמונח תחתיהן.

"אז מה עושים?" שאלתי.

אנחנו מעבירים אותך לבית חולים אחר בשביל הניתוח.

הועברתי, ושלושה וחצי שבועות אחר כך עברתי ניתוח להשתלת עור. פיקת הברך שלי אוחתה בסיכות. ואני יצאתי מבית החולים עם רגל מעוותת וברך שברירית. אמנם באחד הימים תצליח הפיזיותרפיה לחזק את הברך שלי, אולם לא יהיה ביכולתה לחסוך לי את שבועות התהייה הארוכים שיגיעו אחריה.

בנוסף לפציעתי סבלתי מזעזוע מוח חמור. מאוחר יותר אודה על כאבי הראש החדים הללו ועל השכחה הזמנית. הם דחו את הסוגיות האמוניות הגדולות שבסופו של דבר יטרדו את מנוחתי. בסוף, הייתה זו חתונתה של חברה טובה שהעלתה את התהיות. חברותיי הלכו לרקוד עם הכלה והותירו אותי יושבת ליד השולחן, עם רגל הנתונה בקיבוע מפיברגלס, ומונחת על כיסא סמוך. ישבתי שם, קצת מקשיבה למוסיקה הסוערת, אבל בעיקר מרגישה בודדה לגמרי. ואז, בשיא הדיכאון, הרשיתי לעצמי לשאול: למה א-לוהים עשה לי את זה? האם לא הייתי בסדר?

הייתי זקוקה נואשות לתשובות כלשהן. למזלי, כבוגרת חוג לפילוסופיה, היו לי כלים מתאימים כדי להתחיל בבירור. סקרתי את כתביהם של רבי סעדיה גאון, רמב"ם ואחרים, וליקטתי מתוכם חומר רב, אבל משהו עדיין היה חסר לי. למדתי כל כך הרבה על אמונה ועל דילמות פילוסופיות בסוגיית הדברים הרעים שקורים לנו בחיים, ועדיין הייתי כל כך לבד. כולם סביבי תפקדו כאילו ששום דבר לא קרה... ובכל זאת משהו קרה. והפילוסופים שלי לא יכלו להרחיק את הכאב.

רק הוגה דעות יהודי מיוחד הצליח להסביר לי את הסיבה שבגינה החיפוש שלי אחר תשובות הותיר אותי בתחושת ריקנות וקור. היה עליי להבין ששום תשובה אינטלקטואלית לא תספק אותי לעולם. מה שאני צריכה הוא להשלים ולקבל את המציאות באהבה, ולא לחפש אחר פתרון אינטלקטואלי מספק. היה עליי להבין שאנחנו צריכים לראות במצבים מעין אלה איתותים מא-לוהים, ולא עונשים; שזו הדרך של א-לוהים לנסות לומר לנו משהו.

הרב יוסף סולוביצ'יק, איש הגות מהמאה ה-20, מתאר במאמרו קול דודי דופק, שני סוגים שונים של אנשים – איש האמונה ואיש ההלכה. איש האמונה מגיב לאסון בשאלות. הוא שואל כיצד א-לוהים שכולו טוב יכול לעשות רע. הוא מוצא פתרונות לתהיותיו, אולם הפתרונות הפילוסופיים אינם מתייחסים לסוגיה האמיתית.

אם נקבל את מה שקורה כמסר מא-לוהים, נוכל להתחיל לשאול, מה צריכה להיות התגובה שלי?

איש ההלכה מגיב בצורה שונה לגמרי. הוא לא שואל למה? הוא שואל מה? הוא לא חוקר את ענפיו הפילוסופיים של הרע, דבר שאינו מועיל לצמיחתו כאדם, אלא שואל: מה אני יכול לעשות כדי להתמודד עם הרע הזה? כיצד עליי להגיב אליו?

איש ההלכה יוצר מהסבל שלו ניסיונות שמשנים את חייו; בעוד שאיש האמונה יושב על ספת העור החומה שלו וממשיך לתהות. אם נקבל את הסבל כמסר מא-לוהים, נוכל להתחיל לשאול את שאלותיו של איש ההלכה: מה צריכה להיות התגובה שלי? רק אז נשתחרר מהאסון; רק אז נוכל למצוא משמעות בסבל; ורק אז נוכל לחוש בידו האמיתית של הא-ל.

אז זה מה שעשיתי. התחלתי לשאול את עצמי שאלות חדשות: מה אני יכולה לעשות עם ההתנסות הזאת? איך אני יכולה להפוך אותה לכוח חיובי בתוכי ובעולם בכלל?

התשובות לשאלות הללו לא היו פשוטות. הן דרשו הבנה עמוקה של עצמי ושל מערכת היחסים שלי עם א-לוהים. בכל אופן, ההבדל בין החיפוש הזה לחיפוש הקודם שלי, הוא בכך שהחיפוש הזה הביא לי את מה שבאמת חיפשתי מההתחלה: קשר עמוק יותר עם א-לוהים.

בסופו של דבר, כבר לא הרגשתי עוד בודדה.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן