רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

השואה

סוד השואה הגורלי

ט״ו בכסלו ה׳תשע״ה ט״ו בכסלו ה׳תשע״ה 07/12/2014 | מאת הרב שרגא סימונס

אם שהסתירה את זהותה היהודית, ומסעו המדהים של בנה להשבתה.

טום גייל לא ידע לעולם מה בדיוק פגע בו – הוא עשה את דרכו הביתה מהקולג' לסוף השבוע, ושעט באוטוסטרדה הקנדית במהירות של 150 קמ"ש, במכונית הספורט האדומה-בוהקת שלו. התרופה נגד הגודש באף שהוא נטל בבוקר, טשטשה אותו.

"הסרתי את עיני מהדרך רק לרגע", טום נזכר, "וזה כל מה שהיה צריך במהירות מאה חמישים קמ"ש".

המכונית עם הגג הפתוח, התהפכה עליו.

טום התעורר שבועיים אחר כך. "רוב העצמות בגופי היו שבורות, כולל כל הצלעות. הרופאים הרדימו אותי במשך השבועות הראשונים הכי כואבים".

הסיכויים שטום ישרוד היו 1 לאלף, אולם מכיון שהוא היה צעיר ובכושר מעולה, הגוף שלו השיב מלחמה שערה. "ירדתי 36 קילוגרם במשך השבועיים האלה. כשהתעוררתי, לא זיהיתי את עצמי".

לטום הייתה פגיעה רצינית בעמוד השדרה, ששיתקה את פלג גופו התחתון.

 טום חזק האופי למד ליהנות מהאתגר. "החלטתי להניע את בוהן הרגל שלי ויהי מה- כדבר הרחוק ביותר מהמוח, זאת הייתה הדרך הכי יעילה שלי להפגין שליטה רצונית על השרירים ".

יום אחד הוא הרגיש שהבוהן שלו נעה. הוא הצליח להזיז אותה! מנתחים טסו מכל קצוות ארה"ב לראות במו עיניהם את ההישג המדהים הזה.

אחרי 18 חודשים של פיזיותרפיה אינטנסיבית, טום הצליח לקום על רגליו וללכת בעזרת מקל.

"הרופאים אמרו שהסיכויים לזה הם אחד ל-5,000".

החיפוש

התאונה זעזעה את טום עד עמקי נשמתו. "כשאתה עומד מול המוות זה תמיד מעורר אותך לחשוב", הוא אומר.

הוא התחיל לחפש רוחניות.

טום גדל בבית נוצרי. הוא הבכור מבין ארבעה אחים. "לאמי הייתה אמונה באלוקים, והיא תמיד אמרה שהיא נוצריה. אבל היא לא שמרה שום מנהגים דתיים ומעולם לא נכנסה לכנסיה. לא היה לי מושג למה".

היו עוד כל מיני דברים לא מובנים כמו למשל: אמו שתמכה בנאמנות בישראל; דודתו שניהלה בית יהודי, וסבתו שהסתירה קופסת מצות מתחת למיטה.

כקורא נלהב, טום סקר את מבחר הדתות - מהמסורתיות ועד לביזאריות. הוא לא מצא את מה שחיפש, אולם באחת ההרצאות הוא פגש את האישה שהפכה במהרה לאשתו.

קתרין גדלה בחוה באונטוריו, עם אותו רקע דתי כמו של טום. בית נוצרי, עם אמונה חזקה באלוקים, אך בלי שום סממנים חיצוניים.

אמו של טום מעולם לא הוציאה מלה שתחשוף את הסוד שהיא קברה בתוכה

באחד הימים, בשנת 1983, טום נכנס לחנות ספרים יהודית בטורונטו. "אמרתי לאיש שאני רוצה ללמוד תלמוד", הוא מספר. "הוא נעץ בי מבט משונה, והושיט לי תרגום לאנגלית של מסכת ברכות".

טום בלע את החומר. "אני לא יכול להסביר למה", הוא אומר, "זה משך אותי כמו מגנט".

באחד המקרים, טום קרא את המשנה ובכה. אמא שלו שאלה: "מה קרה?"

"זה פשוט כל כך יפה", הוא אומר. "זה מדבר אלי. אני מרגיש כאילו שקוראים לי הביתה".

אמו של טום לא אמרה מילה. אולם מאוחר יותר הוא יגלה, שנדרשו ממנה כוחות כדי לעצור את עצמה.

בינתיים, רעייתו של טום עקבה אחריו בסקרנות. באחד הימים הוא הביא הביתה את ספרו של הרב אריה קפלן, "תורת חיים". קתרין קראה אותו ואמרה: "כל החיים שלי אני מחפשת אחר האמת. התשובה נמצאת כאן. אז מה אנחנו עושים?"

טום פתח את ספר הטלפונים והתקשר לרב שבמקרה היה אורתודוכסי. ובני הזוג התחילו ללמוד לקראת גיור.

עברו כמעט חמש שנים, וכשהגיור הסתיים, טום וקתרין – שהפכו לגרשום ודינה – ממשו את חלומם ועלו ארצה עם שני בניהם הצעירים.

גרשום התקבל לעבודה כעורך בג'רוזלם פוסט, ושם נשאר לעבוד ב-25 השנים הבאות.

ורשה 1939

בכל הזמן הזה – בחיפוש, בגילוי, בגיור, בעלייה – אמו של גרשום מעולם לא הוציאה מילה על הסוד שקברה עמוק בלבה.

אמו של גרשום גדלה תחת השם מרים צימרמן במשפחה יהודית בלודז' שבפולין. משפחה שומרת שבתות וחגים. בשנת 1939, כשהנאצים כבשו את פולין, אביה של מרים חשב שיותר בטוח יהיה לגור בעיר הגדולה, ורשה.

בסופו של דבר המעבר היה לרעה. בשלב כלשהו החיות הנאציות דחקו את 400,000 יהודי ורשה,  לתוך כלוב צר המכונה "גטו ורשה". בגילה הרגיש – 13, מרים הוקפה ברעב, מחלות והכאות קטלניות מידי מפלצות במדים.

משפחת צימרמן התגוררה בחדר צפוף. מרים, ששערה הבלונדיני ועיניה הכחולות העניקו לה מראה גויי, נשלחה מידי יום לחפש מזון.

באביב 1943 החליט אביה של מרים שסיכוייהם לשרוד בגטו עלובים, ושהם חייבים למצוא מחבוא בצידה הארי של ורשה.

הודות לחסדיה של אישה נוצריה בשם כריסטינה פאנק, משפחתה של מרים הצליחה לרכוש תעודות נוצריות.

כך הפכה מרים צימרמן להלנה מריה (מרי) פלוכוקה, "בת הדודה" של כריסטינה פאנק. אמה של מרים הפכה להיות ה"דודה" שלה, יודוויגה מוזדרזבסקה. ואחותה של מרים, חיה, הפכה ל"בת הדודה" הלן.

זהויות חדשות אלה הפכו לשומר היציב של המשפחה נגד תפיסה. במשך המלחמה, הם הקפידו להשתמש בשמותיהם הנוצריים בלבד, ולא דיברו אפילו פעם אחת על הקשר האמיתי שלהם כאם, בנות, אחיות.

הפחד מהמוות לא הסתלק, אפילו מחוץ לחומות הגטו. נשיאת תעודות מזויפות לא הייתה בטוחה לגמרי, כפי שגילה דודה של מרים. הוא נעצר ברחוב על ידי קבוצת חיילי גסטפו שדרשו ממנו לחשוף את עצמו, וכשהם גילו שהוא נימול, הם ירו בו למוות.

משפחת צימרמן חיה בדירה עם כריסטינה, שבה הם התחבאו פעמים רבות בארון כל כך קטן, שהם היו עלולים באמת להיחנק. "חרדנו כל הזמן שהסוד שלנו יתגלה ושכולנו ניהרג", מרים סיפרה מאוחר יותר. 

באחד הימים בשנת 1944, פרצה מהומה כשקצין גרמני נרצח ברובע וולה שבוורשה, שבו התגוררה משפחתה של מרים. התגובה הגרמנית הייתה השתוללות של ירי, ביזה ואונס של הפולנים. ארבעים גברים פולניים נלקחו מבתיהם ונורו למוות.

מרים שמעה צעקות מהרחוב. היא רצה החוצה. ושם מצאה את אביה... שוכב בערמה... של גופות מתות.

כמה שבועות אחר כך מרים התעוררה ב-2 לפנות בוקר, ומצאה את אביה המת יושב על מיטתה: "באתי להזהיר אותך שהבית הזה יופצץ בעוד 10 דקות. את חייבת למצוא מיד מקלט". מרים האמינה מספיק כדי להעיר את אמה ואחותה ולשכנע אותן לבוא בעקבותיה. ברגע שהן יצאו מהבית, הבניין התפוצץ.

צעדת המוות

למרות שהיו להם מסמכים נוצריים, מרים, אחותה ואמה, נעצרו כ"אסירות פוליטיות פולניות" ונלקחו בקרון בקר. "החום העיק ולא היו לנו מים לשתות", אומרת מרים. "טיפות מים קטנות נוצרו על קירות הקרון, מהבל נשימתם של האנשים הכלואים בו, וניסינו ללקק את הטיפות מהקירות, בגלל הצמא.

הרכבת הובילה אותן לרוונסבריק, מחנה הריכוז לנשים הנודע לשמצה שהיה מלא בצועניות, נזירות, פטריוטיות פולניות, פושעות, אסירות מלחמה רוסיות, קומוניסטיות, לסביות – וכ-15% יהודיות.

כ"נוצריה" מרים קיבלה טלאי "משולש אדום" שסימן את העצירות הפוליטיות.

זמן קצר אחר כך, מרים הועברה לבוכנוולד. אי אפשר לתאר את התנאים שהיו במחנה, הוא היה מלא ברעב, מחלות, ניסויים בבני אדם, שעבוד מפרך והוצאות להורג. באחת הפעמים, קצינת SS בעטה בצד הפנים של מרים – ותוך כדי כך נעקרו חצי משיניה ונשברה לה הלסת. "מאז לא יכולתי לפתוח כראוי את הפה שלי", היא אומרת.

בגיל 17, מרים שקלה פחות מארבעים קילוגרם.

בשל תת תזונה, רגליה התמלאו בפצעים מוגלתיים. "הפצעים היו כל כך עמוקים, שהייתי יכולה להכניס לתוכם את האצבע ולגעת בעצם של הרגל", היא אומרת.

היא אולצה לעמוד במשך שעות בקור, ברגלים וידים חשופות. עד היום, ידיה המצולקות מהוות תזכורת עצובה לקור בבוכנוולד.

באביב 1945, כשהצבא האדום הלך והתקרב, המכונה הנאצית החליטה להשמיד כמה שיותר אסירים, על מנת "להשתיק את העדויות המאשימות". הרוסים הלכו והתקרבו, וה-SS אילץ 20,000 אסירים לצאת למצעד המוות.

במשך שלושה שבועות, מרים, אמה ואחותה צעדו בכבדות בשטחיה הכפריים הקפואים של גרמניה. מי שלא הצליחה לעמוד בקצב, נורתה מיד. שמונים וחמישה אחוזים לא שרדו את המצעד.

"מצאנו מים מלוכלכים לשתות... ולפעמים מצאנו קצת אוכל של בעלי חיים", מרים מספרת.

באחד הימים, שמר על הקבוצה שלהן חייל צעיר אחד. כשהוא נרדם, הנשים חשבו לקרוע אותו לגזרים. אבל מרים זרקה את הרובה שלו לנהר. כשהחייל שמע אותו פוגע במים, הוא התעורר וגילה 300 נשים זועמות נועצות בו מבטים. הוא ברח מיד.

הנשים תעו אל העיר פלזן שבצ'כוסלובקיה. המלחמה סוף סוף הסתיימה. "גבר יצא מכנסיה עם ילד קטן בזרועותיו", מרים מספרת. "ראיתי איך עיניו נודדות בגועל אל רגלי הפצועות." הגבר הושיט למרים את נעליו והלך להביא להן אוכל.

מרים, אמה ואחותה, שהצליחו לשרוד יחד, נשלחו למחנה עקורים באשפנבורג, גרמניה. קצין צבא קנדי בשם ארתור גייל, מונה מטעם האומות המאוחדות לתפקיד מנהל המחנה. ארתור לא ידע פולנית ונזקק למתורגמן. ההבטחה למזון נוסף עוררה את מרים צימרמן להתנדב מיד, למרות שלא ידעה יותר מ-20 מלים באנגלית.

ככל שמרים וארתור שהו יותר ביחד, הם התיידדו והחליטו להתחתן. "אמרתי לארתור שאני יהודיה", היא אומרת, "והוא אמר שלא אכפת לו".

"הלן, אחותה של מרים, פגשה חיל יהודי אמריקני ונישאה בטקס יהודי במחנה העקורים. הם היו נשואים באושר במשך 68 שנים, וחיו חיים יהודיים בפיטסבורג פנסילבניה (בעלה של הלן נפטר בשנת 2013).

בינתיים, הזוג הצעיר מרים וארתור עברו לנובה סקוטיה, קנדה, ושם גידלו משפחה ובה שני בנים ושתי בנות.

מרים ניסתה ללמוד לקחים מהמלחמה כדי לעזור לאחרים. "חינכתי את הילדים שלי להיות סובלניים ולקבל משפחות של מהגרים לביתנו", היא מספרת. כשהשכנים מג'מייקה נתקלו באפליה, מרים "אימצה" אותם. כשפליטים מסין וסרילנקה הופיעו בטורונטו, מרים הכניסה אותם לביתה ועזרה להם למצוא את מקומם. "עשיתי את הדברים האלה בגלל מה שכריסטינה פאנק עשתה למעננו, כדי להציל את חיינו בפולין."

מרים השביעה את אמה ואחותה בשבועה חמורה לשמור על הסוד

ובכל זאת, מרים הייתה בטראומה מהמלחמה, עד כדי כך שבמשך עשרות שנים התעקשה שאמה ואחותה ימשיכו את ההצגה שמרים היא מ"משפחה נוצרית, שאביה היה מפקד פולני, ושאמה נפטרה מסרטן." אמה ואחותה של מרים היו "הדודה ובת הדודה שאימצו אותה" – כשאסור להן לגלות שום דבר על הרקע המשפחתי האמתי שלהן.

מרים אומרת: "למדתי שיהדות משמעותה אסון ... פשוט חשבתי שזה מה שעלי לעשות כדי לשמור על חיי המשפחה שלי ".

תארו לעצמכם את האירוניה שהילד הבכור שלהם, טום, עובר תאונה כמעט קטלנית ואז "מתגייר".

הגילוי

מרים שמרה על קשר עם כריסטינה פאנק, חסידת אומות העולם שהצילה את חייה במלחמה, בלי לקבל כסף תמורת מעשיה. במשך השנים, מרים הייתה שולחת חבילות שי, ואפילו נסעה לבקר את כריסטינה בפולין.

בשנת 2006, לכבוד יום הולדתה השמונים, מרים נסעה שוב לפולין, הפעם עם בתה. בביקור במקום שבו נרצח אביה, מרים לא יכלה יותר לשלוט בעצמה.

"יכולתי לראות שוב את הגופות ולהריח את הגומי השרוף", היא אומרת. "הטראומה של מותו של אבי עמדה ממש מול עיני".

בשלב הזה מרים הייתה כבר אחרי שני התקפי לב, והרופאים אמרו לה שהיא לא תוכל לשרוד התקף נוסף. סוד זהותה היהודית הכביד עליה מאוד, והיא לא רצתה להוריד אתה את האמת לקבר.

למרים כבר לא נותר כוח לנצור את הכל בלבה.

רצון הברזל של נסדק.

עשרים וחמש שנים אחרי שבנה טום התגייר והפך לגרשום, היא ספרה לבתה ההמומה: "אנחנו לא מי שאת חושבת שאנחנו. אנחנו יהודים".

מרים השביעה את בתה לא לספר לאיש, אפילו לא לגרשום. ולמרות שהסוד נשמר בדרך כלל, החומות החלו לשקוע אט אט. בשנת 2010, בתה השניה של מרים, כריסטין (על שמה של כריסטינה פאנק), התארסה לגבר יהודי. שוב מרים גילתה את הסוד, ואמרה לבתה: "את יכולה לערוך חתונה יהודית!"

ועדיין, גרשום לא ידע את האמת. באחד הימים, בנו הצעיר, יהושע, ביקר בקנדה והחל לחשוד, עד שאזר אומץ ושאל את סבתו בגלוי: "אם את יהודיה, זכותי לדעת את זה". היא נשברה וגילתה לו. כך נודעו הדברים לגרשום.

תמיד חשדתי שאמא יהודיה", סיפר גרשום ל"אש התורה" מביתו שבפרברי ירושלים. במשך השנים שאלתי אותה כמה פעמים אם היא יהודיה, והיא תמיד ענתה, 'לא, אני נוצריה'. היא הייתה מאוד נחושה ביחס לזה, ומכיון שהיא אמא שלי, לא הייתה לי סיבה לחשוד בדבריה".

ובכל זאת, היו כמה סימנים במשך השנים. דינה נזכרת במקרה אחד: "הטלפון צלצל בבית, וכשמרים השיבה, המתקשר צעק 'יהודיה!'". היא פחדה שגילו אותה ושבאים לתפוס ואתה, והחווירה כמו סיד"

גרשום זוכר מקרה שבו סבתא שלו נתקפה בהתקף חרדה. הנאצים השתמשו בפולקסוואגן קובלוואגן במלחמת העולם השנייה. בשנות השבעים המוקדמות, המכונית נמכרה באופן מסחרי בצפון אמריקה והייתה ה"להיט". "סבתא שלי ראתה מכונית כזאת נוסעת בכביש בקנדה ופשוט  'ירדה מהפסים'. היא חשבה שהיא שוב בפולין."

היו עוד סימנים. דינה מתארת איך לפני שהיא נישאה, סבתא של גרשום "נשענה על השולחן, הסתכלה לי ישר בעיניים ואמרה, 'קתרין זה שם יהודי'. לא הבנתי למה היא מתכוונת אז. אולי זאת הייתה הדרך שלה לומר: 'יהדות היא דבר חשוב, ואני רוצה שתצעדי בכיוון הזה'."

האם גרשום כעס על אמו ששמרה על הסוד הזה כל כך הרבה שנים?

"בהתחלה מאוד כעסתי. עברתי תהליך גיור ארוך ומיותר, והיא עמדה בשקט כשזה היה יכול לעזור.  אמרתי לה: 'את שיקרת לי כל החיים!' בסוף הגעתי להבנה שהיא עשתה את זה כדי להגן עלי. היא סבלה טראומה כל החיים ולא רצתה שאני אחזור על זה."

ומה לגבי ארתור גייל? גרשום אומר: "אבי אמר לי פעם שלאמי יש סוד שרק הוא יודע. אבל הוא לא יגלה לי מה הוא".

ואחותה של מרים, הלן, "התנצלה מאוד שהיא לא אמרה לי כלום כל השנים, אבל אמי השביעה אותה לא לספר."

ייעוד

גרשום גייל עשה רבות בחייו – כעורך, פיזיקאי, מוזיקאי, אומן ומשורר. אולם תאונת הרכב גבתה את מחירה. לגרשום בעיות בריאות רבות והוא מרותק לכיסא גלגלים.

אני שואל את גרשום "לכמה אנשים יצא שעברו גיור אורתודוכסי מלא, ואחרי עשרות שנים – גילו שהם נולדו יהודיים?"

בשלב זה גרשום חוזר לאחור. "רגע לפני התאונה אני זוכר שהסתכלתי למעלה וחשבתי, 'עשיתי את זה!'. לקחתי את מלוא הקרדיט על השרירים שלי, השכל שלי והמכונית שלי. אני לא יודע לאיזה סוג של חיים הייתי מגיע, אבל התאונה גרמה לי לעצור ולחשוב. בסופו של דבר חייתי בישראל. חזרתי הביתה".

בפעמיים בהן מרים ביקרה אצל גרשום, היא חזרה לטראומה שבה רואה אנשים נורים, מורעלים, מתים ומושלכים מבעד לחלונות. היא סבלה מ"סיוטים ופחדים עמוקים".

במשך 60 שנה שמרה את המעיל שלבשה בבוכנוואלד מוסתר בתוך קופסא, יחד עם הטלאי שלה – מספר 29943.

אולם הסוד כבר אינו סוד.

מרים משתפת את סיפורה בהתלהבות עם מראיינים מהטלוויזיה והעיתונות, ובביוגרפיית שואה חדשה עבור קרן עזריאלי בקנדה, בשם "זהות שאבדה ונמצאה".

מדוע מרים החליטה לספר את סיפורה עכשיו?

"כולם מתו בגלל שהם היו יהודיים ואני עדיין מפחדת להודות שזה מה שאני"

"אני רוצה לפצות את האנשים מעברי, ואני מרגישה רגשות אשמה שלא המשכתי את המסורת של העם היהודי", היא אומרת. "כולם מתו בגלל שהם היו יהודיים ואני עדיין מפחדת להודות שזה מה שאני."

יש סיבה נוספת, יותר אישית: מרים רוצה להרגיע את השדים שרודפים אותה.

"לפעמים אני חושבת שמאוחר מידי לשנות את סיפור חיי", היא אומרת. "הסודות שלי תולים אותי, ומאוד קשה להתיר אותם. אני מרגישה כאילו הם חונקים אותי למוות".

"אני מקווה שגילוי הסיפור שלי יעזור לי עם הפלשבקים, ושהאמת תשחרר אותי איכשהו. אני כמו סיר שמבעבע עם שקרים, וצריך לספר את האמת במקום להמשיך לבחוש בשקרים. "

ומה לגבי בנה היהודי ש"התגייר" ועלה ארצה?

"אני שמחה שמישהו מהמשפחה ממשיך את המסורת היהודית שאני למדתי כילדה", היא אומרת. "זה כמו נס בעיני שמתוך כל הדתות, גרשום בחר דווקא ביהדות. אולי זה היה הייעוד שלו".

הציטוטים של מרים גייל באדיבות קרן עזריאלי ורות קרונגולד.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן