ב-י"ד באייר חל פסח שני.

כשבני ישראל היו במדבר והקריבו לראשונה את קרבן הפסח (בשנה שאחרי קרבן הפסח שעשו בלילה שבו יצאו לחירות), היו אנשים שלא יכלו להשתתף במעמד מיוחד זה. אנשים אלו טיפלו והתעסקו בקבורת מתים, וכתוצאה מכך היו טמאים, ולאדם טמא אסור להביא את קרבן פסח עם כל הקהילה ולאכול מבשרו.

הם פנו למשה רבינו וטענו: "למה נגרע מתוך בני ישראל"?, אנו רוצים להיות חלק ולהשתתף בהקרבת קרבן פסח. משה הביא את טענותיהם לפני א-לוהים, והוא ענה שאכן תינתן להם הזדמנות שניה, חודש מאוחר יותר ביום הארבעה עשר לחודש אייר, שאז יוכלו להביא קרבן פסח.

וכך נקבע גם לדורות, שאם מישהו פספס את ההזדמנות להביא קרבן פסח בגלל שהיה טמא או שהיה במקום מרוחק ונבצר ממנו להשתתף בפסח הראשון, הוא יכול להביא קרבן פסח בפסח שני. את קרבן הפסח השני עושים כמו קרבן פסח רגיל, ואוכלים אותו עם מצות ומרור, ההבדל היחיד הוא שאין צורך להיפטר מהחמץ באותה העת.

הרעיון שעומד מאחורי "פסח שני" הוא העיקרון של הזדמנות שניה. גם אם פספסת והחמצת, זה לא הסוף, יש עוד הזדמנות! עיקרון זה הוא רעיון יהודי מהותי. היהדות מלמדת אותנו שוב ושוב, שגם אם לא הצלחנו ולא עמדנו ביעד, ניתן לחזור ולנסות שוב.

אבל למה דוקא פסח? אין בתורה מצוה של "סוכות שני", או "ראש השנה שני". למה דוקא בפסח לומדים את העיקרון של ההזדמנות השניה?

אולי הסיבה היא בגלל שפסח הוא הבסיס לכל התקדמות והצלחה בחיים – בפסח יצאנו לחירות. עבד לא פועל עבור עצמו, הוא משועבד לגמרי וכל מה שהוא עושה נזקף לזכות האדון שלו. בן החורין לעומת זאת יכול לפעול וליצור. יש לו קיום עצמאי וממילא הוא יכול לרומם את עצמו או חלילה להיפך. דוקא בפסח התורה מלמדת אותנו שאפשר לבחור ולהתחיל הכל מההתחלה. גם מי שפספס את רכבת החירות יכול לחזור ולעלות עליה. לאדם יש זכות בחירה והוא תמיד יכול להתחיל לבחור בטוב, לצאת לחירות מכל מה שמשעבד אותו וליצור לעצמו חיים טובים, אמיתיים ושמחים יותר!

פסח (שני) שמח!