אחת השאלות שיהודים שומרי תורה ומצוות עומדים בפניה לעתים קרובות היא: "אם התורה היא כל מה שהיא אמורה להיות, אז כיצד יתכן שיש יהודים שומרי תורה ומצוות, שבכל זאת מתנהגים באופן לא מוסרי או בצורה לא ישרה?"

אני תמיד שולף את התשובה המוכנה מראש ש'אסור לבלבל בין יהודים ליהדות'. התורה טהורה, זכה, שמימית וישרה מעל ומעבר לכל תיאור. יהודים הם בני אדם, בעלי גוף ורצון חלשים, נאבקים בעולם עוין וחברה עוינת. לכן, לא כולם מצליחים לחיות לפי האידיאלים הנעלים. בימינו קשה מאוד לשלוט בתאוות והתשוקות האישיות ובפיתוי האיום שהחיים מציעים בכל מקום וזמן.

אבל בליבי אני מודע לכך שהתשובה הזאת לא מספקת ולא ממש רלוונטית. היא באמת לא עניינית ומתעלמת מהשאלה האמיתית. שכן, מדוע שמירת התורה והמצוות לא הופכת באופן אוטומטי את האדם לטוב יותר? מהו המרכיב החסר שמונע משמירת המצוות, לתפוש שליטה מלאה על האדם ולרומם אותו? כיצד אדם מאמין ושומר מצוות מסתדר עם הפער בין האידיאל המובטח והמציאות הכואבת שאנחנו רואים סביבנו?

בתוך הכאב שבזמן האבל על אשתי האהובה - שהייתה אדם מהסוג אליו התכוונה התורה, ושחיה על פי האידיאל התורני במשך כל חייה - זכיתי בהארה בנושא זה, ואותה אני עומד לחלוק עמכם.

התלמוד עצמו אומר ש"וזאת התורה אשר שם משה – זכה, נעשית לו סם חיים. לא זכה, נעשית לו סם מיתה".

הגמרא לא מציינת או מגדירה מיהם בדיוק הזכאים. ברור שהיא לא סוברת שהזכות הזאת מחולקת כמתנה אקראית או באופן מקרי. הרמב"ן, ממשיך את הרעיון הזה של התלמוד, וקובע שאדם יכול להיות שומר מצוות, לתפקד במסגרת הכללים הטכניים והנהגות התורה, ובכל זאת להיות אדם נורא, גס ונבזי – "נבל ברשות התורה". לכן, הוא מאתגר את היהודים לצעוד צעד נוסף מעבר למילות 'החוק היבש' ולנסות לספוג משמעת אישית אמיתית, דאגה לזולת וקדושה לחיינו.

הנוסחה שלו היא, שאפילו אותם מעשים בחיינו המותרים לנו לחלוטין, חייבים לשאת בחובם קדושה ונאמנות. אולם, נשגבים ככל שיהיו הרעיונות האלה, הם עדיין מותירים אותנו עם השאלה הנוקבת, מדוע לא מספיקה שמירת תורה ומצוות כדי לרומם את האדם לשיאי קדושה.

יושר, מוסריות, כנות, צניעות, התחשבות וסובלנות לאחרים, כבוד עצמי ומשמעת עצמית, כולם חייבים לבוא לפני לימוד התורה.

הגאון מוילנא, שופך מעט אור על הנושא המטריד הזה. משה, במילותיו האחרונות לעם ישראל, מתאר את התורה כברכת הגשם והטל. הגר"א מסביר שגשם יורד על האדמה באופן אקראי. הגשם גורם לצמיחתם של פרחים ושפע פירות, ובאותו זמן גורם גם לצמיחתם של עשבים שוטים, קוצים ודרדרים. כל זרע שנמצא באדמה, רצוי או לא, מתפתח בזכות הגשם. בדומה, הוא מסביר, אנשים המרגילים את עצמם, ומורגלים על ידי הוריהם וסביבתם משחר ילדותם, להיות אנשים טובים – אפילו בטרם היותם מבוגרים דיים ללמוד ולשמור את התורה – התורה עבורם תהיה כמו סם חיים. הגשם יצמיח בליבם פירות טובים.

לעומת זאת, לאלה שחסרים את ההרגל המשובח כבסיס לאישיותם הכוללת, התורה, כמו גשם על שדות הקוצים והעשבים, תהיה כוח שלילי ורעיל בחייהם.

גם אם אנחנו מוקירים לימוד וידע של התורה, ובתי הספר שלנו מלמדים נושאים ורעיונות חשובים, כל עוד האישיות הבסיסית של טוב-לב אינה נוצרת בילדים, נהיה עדים שוב ושוב לחוסר תפקודם של רבים בעולם התורה. לכן, אומרים חכמינו ז"ל בחכמתם ש"דרך ארץ [הנהגות טובות] קדמה לתורה". יושר, מוסריות, כנות, צניעות, התחשבות וסובלנות לאחרים, כבוד עצמי ומשמעת עצמית, כולם חייבים לבוא לפני לימוד התורה. רק אז, גשמי הברכה של לימוד התורה ושמירת המצוות, ייצרו את איש התורה וחברת התורה הרצויים. זאת צריכה להיות המטרה והתכלית העליונה בבתינו ובבתי הספר שלנו. ידע, לכשעצמו, עלול להיות סחורה מסוכנת. רק זריעת הזרעים הרצויים תבטיח את התוצאות הרצויות מגשם התורה שניתך עלינו.

ברצוני להודות לכל אלה שביטאו את תמיכתם וחיבתם אלי עם מותה של אשתי. יהי רצון שכל עם ישראל יזכה להתנחם בזיכרונותינו הטובים ובמעשינו הטובים.

*מאמר זה ראה אור לראשונה בג'רוזלם פוסט.