רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

אקטואליה

הילד שהציל את ירושלים

כ״ח באייר ה׳תשע״ח כ״ח באייר ה׳תשע״ח 13/05/2018 | מאת נדב שרגאי

במאי 1948 מנעו לוחמי ההגנה ונערי הגדנ"ע מהירדנים לכבוש את ירושלים היהודית, בקרב שגבה 23 קורבנות • כעת, נאבקות משפחות הנופלים על הנצחה מכובדת ללוחמים.

 

הפך מקור לסיפורי הווי. משוריין ירדני על רקע קיר ממוטט במנזר נוטרדאם, 1948. צילום: באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון

מרדכי רוטנברג היה נער בן כ־16 כאשר נשא עימו במעלה גרם המדרגות של מנזר נוטרדאם את הפיא"ט - מטול חי"ר אנטי טנקי שפיתחו הבריטים במלחמת העולם השנייה. בתוך רגעים אחדים היה עתיד "הילד הבלונדיני", כפי שכינו אותו הלוחמים בנוטרדאם, להיכנס לספרי ההיסטוריה של מלחמת העצמאות ולהפוך לסוג של מיתוס ירושלמי. אבל באותן דקות, כשהירדנים הסתערו שוב ושוב על נוטרדאם, דבר כמעט לא היה מתוכנן או ידוע מראש. רוטנברג החוויר ונרעד מעט, כשנתקל בגופות של חיילים עיראקים, אבל המשיך עם "המשלוח" היקר עד לעמדת הירי של אנשי ההגנה.

•••

רק כמה ימים קודם לכן עדיין שלטו החיילים העיראקים בנוטרדאם, מתחם צרפתי קתולי ענק, שקרבות תש"ח הפכו אותו למעין בריח על "שעריה" של ירושלים היהודית. מי ששלט בנוטרדאם שלט על המעבר מהעיר העתיקה של ירושלים למבואות העיר החדשה (היהודית) בואכה הרחובות יפו ושבטי ישראל. המתנדבים העיראקים בשורות הלגיון הירדני, שהגיעו לירושלים כדי לחסל את המדינה היהודית עוד בטרם נולדה, השתלטו עליו בלילה שבין 14 ל־15 במאי 1948, מייד לאחר עזיבת הבריטים.

לוחמי ההגנה, שרוטנברג הצטרף אליהם, כבשו את נוטרדאם מידיהם ארבעה ימים לאחר מכן, ומאותו הרגע הפכו המבנה אדיר המימדים ומגיניו היהודים למחסום העברי המשמעותי ביותר בפני חיילי הלגיון הירדני. פעם אחר פעם ניסו הירדנים לפרוץ לעבר השכונות היהודיות במערב ירושלים, מרחק מאות מטרים בלבד משם. מגיני נוטרדאם עמדו בדרכם. אלא שאחרי 68 שנים, הקרב ההוא שהציל למעשה את ירושלים היהודית, ושבו נפלו 23 לוחמים, כמעט נשכח. איחוד ירושלים במלחמת ששת הימים האפיל עליו, כמו על קרבות משמעותיים נוספים שהתנהלו בירושלים בתש"ח, עד שכמעט שנשתכח כי הבסיס לאיחוד העיר ב־1967 הונח 19 שנה קודם לכן, בימים שכלל לא היה ברור שחלק כלשהו מירושלים ייוותר בידינו.

546 תאי נזירים, שכל אחד מהם קרוי על שם קדוש צרפתי אחר, מרכיבים את תבניתו של נוטרדאם, או בשמו המלא: נוטר־דאם דה־פראנס - גבירתה של צרפת, היא מרים אם ישו, "האם" במסורת הנוצרית. בניין האבן על שלושת אגפיו, שכתליו עבים במיוחד, נבנה ב־1887 כמעין כוורת דבש בעלת מאות חדרים, תאים וחלונות, והפך מעון לעולי רגל קתולים. בסבך הזה עשה את דרכו רוטנברג הצעיר, ולבד מגופות, שהיו פזורות במסדרונות, קלטו עיניו בקרן זווית ארגז ובו כעשרה בקבוקים שעל טיבם הוא היה עתיד לעמוד בתוך כמה דקות.

רוטנברג היה אחד מחברי פלוגת יהונתן של הגדנ"ע. ילדים בני גילו ואף צעירים יותר, גם הם חברי הגדנ"ע, אשר לחמו באותם ימים ברובע היהודי, הפעילו סטנים והשתתפו בקרבות. גם רוטנברג כבר ידע באותה העת דבר או שניים על מבנהו של רובה הסטן. הוא אפילו זכה לגעת באקדח פרבלום, אבל עם בקבוקי המולוטוב, כפי שכונו אז בקבוקי התבערה, לא היתה לו היכרות מוקדמת.

טווה בדיות כדי לחמוק לגדנ"ע. רוטנברג בגיל 16

הגדנ"עי הצעיר, כמו עוד עשרות מחבריו במקומות אחרים במנזר, החל לבצר את העמדה הסמוכה בשקי חול. הוא כיסה גם את ארגז הבקבוקים, כשלפתע רעדו הקירות סביבו מפגיעת פגזים ירדניים. הבחור שבעמדה צעק לעברו: "ילד, ילד, מהר, היכן הבקבוקים?" הוא הצביע נסער על משוריין ירדני שהצליח לפרוץ לעבר נוטרדאם ולהגיע אל מתחת לאחד מחלונות המתחם. רוטנברג מיהר להושיט לו את אחד הבקבוקים וראה כיצד הלוחם משליך אותו בקשת מהקומה השנייה לעבר המשוריין. האש התלקחה לפניו, אבל המשוריין לא נפגע. רוטנברג נטל בעקבותיו בקבוק שני, ולראשונה בחייו השליך בקבוק מולוטוב לעבר מטרה כלשהי. הפגיעה הפעם היתה מדויקת. המשוריין נדלק, וחסם את דרכם של עוד משוריינים ירדניים שעלו בעקבותיו מכיוון שער שכם. הם סבבו על עקבותיהם ונסוגו.

בערב חזר רוטנברג לביתו שברחוב אוסישקין. כבן למשפחה חרדית ולאב קפדן במיוחד נזקק רוטנברג הצעיר לא פעם לטוות בדיות וסיפורים, כדי להתחמק לאימונים בגדנ"ע. גם הפעם הוא הסתיר את שאירע, אך לא רק מהוריו. רוטנברג לא סיפר על כך כמעט לאיש. במעמקי ליבו הוא אפילו חשש שמא נהג שלא כשורה וחרג מסמכות. "מבחינתי", הוא אומר אפילו היום, "לא היתה זאת יותר מאשר הרפתקה ומשובת נעורים".

רק כאשר בגר והחל קורא מעט ספרות היסטורית וצבאית על הקרב בנוטרדאם, הבחין בסיפור על גדנ"עי אלמוני בן כ־16 ש"הציל את ירושלים העברית" ומנע מהלגיון הירדני לפרוץ לעבר השכונות היהודיות. הסיפור על "הילד שהציל את ירושלים" היה לסוג של מיתולוגיה ירושלמית. לדגניה היתה תמונת הטנק שלה שנבלם בדרכו למרכז הגליל וחיפה. למגיני נוטרדאם וירושלים היה את המשוריין שלהם, שנבלם בדרך לרחביה, לקטמון ולבקעה. המשוריין לא זכה ליחסי הציבור שהקיבוצניקים עשו לטנק של דגניה, ולמרות זאת, כל מורה דרך ירושלמי שכיבד את עצמו, כלל בסיפורי מורשת הקרב שלו את הסיפור על "הנער האלמוני שהציל את ירושלים".

 

"חששתי שלא יאמינו לי"

אלא שרוטנברג עצמו נמנע במשך שנים מלחלוק את האירוע עם הציבור הרחב. הוא סיפר עליו רק למשפחתו הקרובה. "פחדתי שלא יאמינו לי. חששתי שיחשבו שאני בודה דברים מליבי", סיפר לפני שבועות אחדים. ובכל זאת, לא לעולם סוד.

 

תרשים של מתחם נוטרדאם

ב־1988 נפל בנו הצעיר בעז מאש כוחותינו, בעת שירותו בצנחנים. רוטנברג, שכבר היה אז פרופסור ידוע באוניברסיטה העברית, החליט לחפש אחר עדים לאירוע ולחשוף את עצמו. במשך שנים לא נמצא מי שיזהה אותו. בנוטרדאם היו העמדות מנותקות ומרוחקות זו מזו, רבות מהן ללא קשר עין זו עם זו. הוא עבר בין חבריו הלוחמים שבשעת האירוע עסקו בעבודות ביצור באגפים אחרים של נוטרדאם. הוא ניסה לאתר עדויות דרך תוכנית הרדיו של ירון אנוש. הוא חיפש אחר הלוחם שלו הושיט את בקבוק התבערה הראשון, ואז בבוקר אחד, לפני חודשים אחדים, הוא פגש בעדנה בריל.

בריל, פסיכולוגית חינוכית, כיום תושבת רמת גן, התייתמה מאביה, איש ההגנה ראובן ויינשטיין, כשהיתה בת 4. ויינשטיין, איש ההגנה, נפצע קשה בנוטרדאם ב־24 במאי, ארבע יממות אחרי שהבקבוק של רוטנברג "פגש" את המשוריין הירדני. הוא וחברו ד"ר עמנואל קניג עמדו בסיטואציה דומה. מי שהיה אמור להחליפם בעמדה לא הגיע. השניים עלו על המגדל של נוטרדאם בשעת בוקר מוקדמת ובלמו לבדם, באמצעות רימונים, ניסיון ירדני נוסף, ידוע פחות, להעלות משוריינים משער שכם לכיוון נוטרדאם. פגז ירדני פגע בהם אנושות והם פונו לבית החולים הדסה.

 

עדנה בריל. משמרת את סיפור הקרב // צילום: גדעון מרקוביץ'

קודם שהוכנסו לניתוח, עוד הספיקו לספר לאחות ציפורה פייגין על מלחמת המעטים מול הרבים שניהלו במשך שעה ארוכה מול המשוריינים הירדניים; כיצד זרקו עליהם שוב ושוב רימונים, וכיצד הצליחו לפגוע ולשתק את אחד המשוריינים, ולעצור את טור המשוריינים עד שנפגעו. השניים מתו מפצעיהם למחרת היום. בריל עוסקת בשנים האחרונות בהנחלת סיפור הגבורה של אביה ומורשת הקרב בנוטרדאם. היא מלקטת עדויות, מצרפת פיסות מידע זו לזו ומנסה להכניס מעט סדר בדיווחים הסותרים לעיתים על מהלך הקרב הזה. כך יזמה את המפגש עם רוטנברג. הוא סיפר לה את סיפורו. היא סיפרה לו על אביה, והציעה לו להיפגש עם ראובן קסטל, איש ההגנה שלחם אף הוא בנוטרדאם. קסטל, בן למשפחת ניצולי טבח חברון בתרפ"ט, נפגש עימו לפני כמה חודשים. הוא זיהה אותו מייד כ"ילד הבלונדיני עם בקבוק המולוטוב". "התמונה של הילד עם בקבוק התבערה ושל המשוריין הירדני הבוער דקה אחר כך, לא יוצאת לי מהראש כבר שנים", אומר קסטל. "אני הוצבתי בעמדה הקדמית מול 'השער החדש' שבחומת העיר העתיקה. ראינו את הלגיונרים במשוריינים, דוחפים את הפלחים הערבים לפניהם. החיילים מאחור והאזרחים מקדימה, ולפתע שמענו את נהמת המשוריין בחצר, ממש מתחתנו. אחרי שנייה, הילד הזה - שאני פוגש שוב אחרי 68 שנה - עם אותן עיניים ואותם תווי פנים שהשתמרו - משליך את הבקבוק ופתאום המשוריין בוער, והטור שמאחוריו מסתובב ונסוג".

 

מלחמה בכידונים

הקרב על נוטרדאם היה אחד מקרבות תש"ח הקשים ביותר בירושלים. היום ברור שמגיני המתחם הצילו את ירושלים היהודית; שאלמלא הם, מדינת ישראל היתה עלולה לקום ללא הלב, ללא ירושלים. הקרבות על המתחם החלו למעשה בניסיון השתלטות כושל של אנשי הלח"י עליו. ארבעה מאנשי הלח"י נפלו בניסיון הכיבוש הזה, ובהם רחל זלצר, סטודנטית מהאוניברסיטה העברית, ש"ערקה" מההגנה ללח"י. זלצר הספיקה להילחם בגוש עציון ופונתה בשיירת נבי דניאל.

כאשר החליטו בהגנה לוותר על שירותן הקרבי של הבנות, זלצר עברה להילחם בשורות הלח"י, וכאמור היתה מראשוני הנופלים בנוטרדאם. עימה נפלו עוד שלושה אנשי לח"י: יששכר הוברמן, מרדכי הלבר ורפאל ממיה.

ההגנה היתה מאורגנת יותר ולרשותה עמדו לוחמים רבים יותר. ב־18 במאי, בחצות הלילה בדיוק, הסתערו על נוטרדאם קבוצות של חי"ש ת"א וחי"ש ירושלים, שהיו חלק מגדוד מוריה של חטיבת עציוני. על הכוחות פיקד יצחק אלכסנדרוני. היה זה חלק מ"מבצע קלשון", שנועד להגן על השטח היהודי של ירושלים ולהשתלט על שטחים שהבריטים פינו. חוליית חבלה פוצצה את שערו המרכזי של המנזר, ובעקבותיה חדרה אליו כיתת חוד שאותה הוביל יהודה שמיר (פטרושקה). אש כבדה ניתכה עליהם הן מנוטרדאם והן מחומת העיר העתיקה, והלחימה התנהלה מחדר לחדר.

 

עשו תיקון משותף. רוטנברג (מימין) וקסטל, כיום // צילום: דודי ועקנין

נחום בן חור, סגנו של אלכסנדרוני, סיפר לימים על שהתרחש באותם הרגעים: "פרצנו דלת, זרקנו רימון וירינו פנימה. מצאנו עצמנו במצבים מחרידים. מלחמה פנים אל פנים, אפילו בכידונים. מלחמה אכזרית. לא הרואית. לא הכרנו את פנים הבניין. היה עלינו ללמוד אותו תוך כדי טיהור החדרים והמרתפים. הכומר והנזירות התרכזו בכנסייה, מפוחדים".

בחמש וחצי בבוקר הושלם טיהור נוטרדאם, אבל הקרב על המתחם רק החל. אש בלתי פוסקת ניתכה על אלכסנדרוני ואנשיו מחומת העיר העתיקה. רבים נפצעו מכדורים וריקושטים של אבן. אלכסנדרוני התחנן לתגבורת. המג"ד זלמן מרט שלח אליו את מחלקת יהונתן, חבורת גדנ"עים בני 16 ו־17, בפיקודו של אלי זוהר. אלכסנדרוני היה ספקן. הוא אמר למרט ש"להרוג ילדים זו לא חוכמה גדולה".

גם חיילי פלוגת נועם של החי"מ (חיל המשמר של ההגנה) קיבלו את הגדנ"עים הצעירים, שרבים מהם נראו ילדים ממש, בספקנות גלויה. אלא שעד מהרה התברר להם ולאלכסנדרוני כי רבים מנערי יהונתן, שרק אתמול עדיין חבשו את ספסלי בית הספר, מאומנים פי כמה מהרופאים, מהמורים ומאנשי העסקים שהרכיבו את כוח החי"ש. בתוך שעות אחדות אף מצאו עצמם אחדים מהנערים מפקדים על לוחמים מבוגרים, שגילם כפול משלהם.

בבוקר 20 במאי מצא את הגדנ"עים ואנשי ההגנה מול הסתערות מחודשת של שריון וחיל רגלים של הלגיון הירדני, בתוספת מטח אדיר של הפגזות תותחים ומרגמות. האש כוונה לכל פתח אפשרי. טור משוריין נוסף התקדם לאיטו משער שכם, לאורך רחוב סולימן (כיום רח' הצנחנים) לעבר נוטרדאם. באגפים צעדו שני טורי רגלים. אברהם לוי (חבלן ירושלמי) חשף עצמו כשבידו רובה אנטי טנקי חודר שריון אל מול המשוריינים ופגע באחד מהם. הוא שילם על כך מחיר יקר, נפצע קשה, נותר שרוע על הכביש וחולץ מאוחר יותר. יחסי הכוחות נטו בבירור לטובת הצד הירדני: הלגיון גייס לטובת המערכה על נוטרדאם את הרג'ימנט השלישי שלו, שהיה מצויד במשוריינים, גם במשוריינים נושאי תותחים ובארטילריה רחבה. במהלך ימי הקרב נורו על נוטרדאם יותר מ־1,000 פגזי 6 ליטראות ופגזי מרגמה, והופעל גם תותח של 25 ליטראות. מנגד, אנשי ההגנה היו מצוידים בעיקר ברובי קרבין, ברימונים (לא לכולם), בפיא"ט, ובלית ברירה גם בבקבוקי מולוטוב.

שמונה שעות נמשכה מתקפת הלגיון. שלושה ממגיני נוטרדאם נהרגו וכתריסר נפצעו. אגפים שלמים במתחם הפכו לעיי חורבות. בלילה נצטוו הלוחמים להישאר במקומותיהם כדי לא לטעות במסדרונות. במבוך הענק של מסדרונות נוטרדאם היה קל מאוד ללכת לאיבוד. רבות מהעמדות היו מנותקות זו מזו, ולרשות הלוחמים לא עמדו מכשירי קשר.

ככל שנקפו השעות התגבשה ההערכה שמגיני נוטרדאם יתקשו לבלום עוד מתקפה של הלגיון. למחרת היום הוחלט לנקוט צעד לא שגרתי ולפוצץ את בניין הקונבנט הצרפתי מול נוטרדאם. הקונבנט נשען בקירו המזרחי על חומת העיר העתיקה, והתקווה היתה שההריסות יחסמו את הציר המוביל לירושלים היהודית. ב־22 במאי פוצץ הקונבנט הצרפתי וקרס, אך אז התברר שאין די בכך: הדרך לירושלים היהודית לא נחסמה לחלוטין.

אלכסנדרוני מספר בזיכרונותיו שבאותו שלב העלה אלחנן קליין, קצין ההנדסה של ההגנה בירושלים, הצעה מקורית ונועזת עוד יותר: פיצוץ חלק מקיר החזית הקדמי של בניין נוטרדאם עצמו הפונה לחומת העיר העתיקה, כדי לחסום חסימה מוחלטת את רחוב סולימן, הציר שדרכו איים הלגיון לפרוץ לירושלים היהודית. לפיצוץ הקירות העבים של נוטרדאם נדרשה כמות עצומה של חומר נפץ, שלא היתה בידי הלוחמים. למשימה הוחרמו כמויות גדולות של דינמיט ממחצבות באזור ירושלים, ולקראת הפיצוץ, שאותו ביצעו שמונה חבלנים בפיקודו של יהודה שמיר, תפסו מגיני נוטרדאם מחסה. חלקם ירדו למרתפי המנזר, חלקם עברו לצד הדרום־מערבי שלו ואחרים התרחקו זמנית ממנו.

שלושה פיצוצים אדירים הידהדו בירושלים העתיקה והחדשה. הקיר המזרחי ניתק מהבניין המרכזי ונפל ברובו על דרך סולימן. אפשרות הפריצה למרכז ירושלים נחסמה סוף־סוף, אך הקיר שהתמוטט חשף את העמדות בקומות העליונות של נוטרדאם להפגזות ולירי צלפים ירדנים. תותחים מסוג 2 ו־6 פאונדר כתשו את נוטרדאם. הפגזים ריסקו את הקירות. אבנים, טיח, עצים וגושי סיד נפלו כגשם על המגינים. פסלים ודיוקנאות קדושים התרסקו. ראובן קסטל בן ה־17 טיפס על אחד מצריחי המנזר, ומשם ירה במקלע אש רצופה לעבר מקורות הירי של האויב. עם גבור אש הצלפים, ירד קסטל לעמדה נמוכה יותר ומשם המשיך להשיב אש.

 

לפענח את התעלומה

בשלב זה הבינו בצד הירדני שמרחוק, באמצעות ארטילריה בלבד, נוטרדאם לא ייכבש. מכיוון שדרך הגישה למשוריינים נחסמה, החליט גלאב פחה (ג'ון באגוט גלאב), המפקד הבריטי של הלגיון הירדני בירושלים, להכין את חיל הרגלים שלו לפשיטה על נוטרדאם.

"...הלגיונרים" - מתאר הספר "גדנ"ע ירושלים בתש"ח" - "השתלטו על מספר חדרים בבניין. מפקדם דיווח שכבש את המקום, אבל נערי 'יהונתן' הדפו אותם ברימוני יד ובאש מקלעים. בתשע בבוקר הגיעה תגבורת של החי"ש. הפיקוד בירושלים סייע בירי 'דוידקה' שהיה כרוך בסכנה עצומה: הדוידקה לא היתה מדויקת. ירי לתוך החצר על הלגיונרים היה עלול לפגוע גם בלוחמים היהודים. למרבה המזל, הדוידקה דייקה הפעם. שלושת הפגזים שירה עזרא סיטון פגעו בריכוזי הלגיון שמחוץ לחצר, וגרמו להם אבידות כבדות. מפקד פלוגת הלגיון נהרג. ההתקפה נשברה. הירדנים החלו לסגת". הקרב הוכרע, לאחר שרק כפסע היה בין הכוחות הירדניים לבין ירושלים היהודית.

מחיר הבלימה היה כבד: מעבר לארבעת נופלי הלח"י נפלו בין 19 ל־25 במאי עוד שבעה אנשי הגנה: יצחק סיטון, קלמן ששון, אליעזר עמרני, שמחה וינוגרד, ישראל יצחק רוזנבלום, וכן ראובן ויינשטיין ועמנואל קניג שכבר הוזכרו כאן. הירדנים שילמו מחיר כבד עוד יותר: הם הותירו אחריהם יותר ממאה הרוגים ומאות פצועים. גלאב פחה, מפקד הלגיון הירדני, תיעד לימים בספרו כיצד התחנן לפניו בדמעות לויטנט ע'זי אל־חרבי, מפקד הפלוגה הרביעית, כי יאפשרו לו פעם נוספת לנסות ולכבוש את נוטרדאם, אבל פחה החליט שדי לו.

אלכסנדרוני כתב בזיכרונותיו שבנוטרדאם התנהלה "מלחמת מעטים מול רבים, שלחמו ללא ברירה" וכי "היה זה הקרב על העמדה האחרונה לפני ירושלים היהודית". אלי זוהר, שנפטר לאחרונה, אמר ש"אם המשוריינים היו עוברים את נוטרדאם, לא היה שום דבר שיעכב אותם. הם יכלו לכבוש את ירושלים, אבל הם לא הצליחו לעבור".

בספרם הידוע "ירושלים ירושלים" מתעכבים גם דומיניק לאפייר ולארי קולינס על קרבות נוטרדאם. גם הם ניסו לפענח את סיפור הנער שבלם משוריין ירדני באמצעות בקבוק מולוטוב. בספרם מיוחס המעשה לבחור בשם ג'קי, שנהרג מאוחר יותר בקרבות. רוטנברג הגיע אליהם תמה. הם היפנו אותו לנתנאל לורך, היסטוריון, דיפלומט ולימים מזכיר הכנסת, שמסר להם את המידע. לורך, כך התברר לאחר בדיקה, שמע על האירוע מכלי שני. הוא הגיע לנוטרדאם וקיבל פיקוד על הכוחות שם רק במוצאי 24 במאי, אחרי שהקרב כבר הוכרע. בשונה מהעדות שמסר ללאפייר ולקולינס, הרי בספריו ובפרסומים אחרים שלו, לורך נמנע מלנקוב בשמו של הגדנ"עי שזרק את בקבוק המולוטוב. רוטנברג פגש בלורך כשכבר היה חולה. לורך, כך הוא מספר, התנצל בפניו. התברר שבילבל בין שני אירועים.

עם זאת, לורך תרם תרומה משמעותית לתיעוד הקרב, גם ברמה האנושית. ברשימותיו ובספרו "קורות מלחמת העצמאות" הוא מתאר למשל את דמותו של ר' מנחם הורוביץ בן ה־60 ומעלה, שהגיע לנוטרדאם כמתנדב, "דמות קטנה, כחושה, שידיה רועדות, שהתגלה כאמיץ ומסור במידה יוצאת דופן".

"אתם בחורים צעירים והחיים לפניכם", מצטט לורך את הורוביץ, "אני - זקן. את חיי חייתי. טוב מותי ממותכם... מפקדים התחלפו בנוטרדאם ובמוסררה, ור' מנחם לא זז מן המקום". ארבע פעמים נפצע, אך התמיד בביצור העמדות בשקי חול והתנדב למשימות שונות. לורך מתאר גם את דמויותיהם של שני הנזירים ששהו בנוטרדאם כאשר "ההגנה" כבשה אותו: האב ממר והאב פסקל, שני האפוטרופוסים של המנזר. ממר נהרג מרסיס פצצת מרגמה ירדנית ופסקל עזב אז את המנזר ועבר לגור בבית החולים הסמוך. הוא שהה שם כל תקופת הקרבות, כועס על היהודים, על הירדנים ועל העיראקים, שמלחמותיהם הרסו את המנזר שלו. מסוף מאי ועד סוף יולי המשיכו הירדנים לתקוף את המנזר, אף שחדלו מניסיונותיהם לכבוש אותו. הכתישה הבלתי פוסקת הזאת גבתה עוד 12 חללים: אהרן גופשטיין, יהודה חיון, חיים עוזרי, משה גולדברג, יעקב שרעבי, אליעזר ידידיה, שאול כהן, מנחם בנימין מזרחי, שלום כספי, יעקב בכר, משה קמחי וישראל פניגשטיין. בסך הכל, על פי בדיקתו של ההיסטוריון הצבאי ד"ר משה ארנוולד, נפלו בנוטרדאם 23 לוחמים מהלח"י, מההגנה ומהגדנ"ע.

 

 

מו"מ לחילוץ שיניים תותבות

 

אחרי קום המדינה נותר נוטרדאם בצידו הישראלי של הגבול. משלט ישראלי, שנקשרו בו לא מעט סיפורי הווי מ"הקו העירוני". פעם אחת נפלו שיניה התותבות של אחת הנזירות מנוטרדאם אל שטח ההפקר הסמוך, ונדרש תיאום ותיווך של האו"ם כדי לאסוף אותן משם. במקרה אחר, לקראת חג המולד 1966 אספה ישראל 28 כדורי רגל שחצו את שטח ההפקר עד לחצר נוטרדאם, והשיבה אותם לירדנים. במשך 19 שנה היה נוטרדאם עמדת תצפית ושליטה חשובה של צה"ל שצפתה אל שער שכם, אך גם נקודת תצפית אזרחית על ירושלים העתיקה והמקומות הקדושים ליהודים שנותרו בצד הירדני.

לאחר מלחמת ששת הימים מכר המסדר הצרפתי את המנזר ל"הימנותא", חברה בת של קרן קיימת, אך מהשגיע דבר העיסקה לוותיקן, תבע האפיפיור לבטלה. ישראל נעתרה ל"כס הקדוש" ומכרה לו בחזרה את הנכס. בשנות ה־70 שוקם נוטרדאם והפך למלון היוקרתי "נוטרדאם דה ז'רוזלם".

הנער הבלונדיני, כיום פרופ' מרדכי רוטנברג, עשה מאז קריירה אקדמית עשירה, זכה בפרס ישראל לחקר העבודה הסוציאלית, בפרס ירושלים לחקר מחשבת ישראל והקים את "מרכז רוטנברג לפסיכולוגיה יהודית" לקידום תפיסת הפסיכולוגיה היהודית, על שם בנו בעז רוטנברג.

 

נפילתו הובילה את האב להיחשף. בעז רוטנברג ז"ל

עדנה בריל, בתו של ראובן ויינשטיין, מנהלת בחודשים האחרונים מאבק ציבורי שנועד להנציח את הנופלים בקרב נוטרדאם, להקים להם אנדרטה מכובדת ולספר באמצעותה את סיפור קרב הגבורה. היא מציעה לעשות זאת במתחם כיכר צה"ל מול נוטרדאם וכיכר ספרא. ליוזמה של בריל התגייסו עמותת חטיבת עציוני ובית הספר שדה כפר עציון, שעורך זה שנים סיורי מורשת קרב בנוטרדאם.

כמו כן, נרתמה לעניין קבוצה של אישים ובהם יצחק אלכסנדרוני, מנחם זוהר (אחיו של אלי זוהר) שפוצץ את הקיר של נוטרדאם, יהודה שמיר, ראובן קסטל, פרופ' מרדכי רוטנברג, פרופ' ישראל אומן, בני משפחותיהם של החללים ורבים מאנשי ההגנה ופלוגת יהונתן שלחמו שם. כולם פנו במכתב לראש עיריית ירושלים ניר ברקת, בבקשה להנצחה מכובדת יותר של הקרב ושל נופליו.

כיום מסתפקת עיריית ירושלים בשלט מתעד כחול וקטן מימדים, שנקבע בעורפו של בית החולים הצרפתי, בפינת רחוב שבטי ישראל. בריל והקבוצה המכובדת שמאחוריה סבורים ש־23 הנופלים בנוטרדאם וקרב הגבורה שלהם בתש"ח, שהציל את ירושלים, זכאים להרבה יותר מכך.

פורסם ב"ישראל היום" כח' באייר תשע"ח.

http://www.israelhayom.co.il/article/379037

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן