יש רגע כזה, בדרך לכותל, שפתאום נגלות לעינים חומות ירושלים. הן אינן החומות המקוריות, לא דוד המלך בנה אותן ואפילו לא הורדוס. הטורקים בנו אותן לפני חמש מאות שנה. אבל הרגע הזה שבו נגלית העיר העתיקה, החומות העתיקות, הוא רגע שיכול להיות מאד עוצמתי.

קל לפספס את הרגע הזה, במיוחד למי שכבר רגיל. אבל חבל, יש ברגע הזה הרבה עוצמות. דווקא כשאין לך כוח לעמוד יותר, עצם ההבטה בחומות ירושלים נותנת כוח. "עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ, יְרוּשָׁלִָם" (תהילים קכב ב). כשרואים את חומות ירושלים, מקבלים יציבה, עמידה ומעמד.

הגעת כל כך מרחוק, ואת מביטה בחומות האלה, ואומרת: "שְיוּאוּ, ירושלים, תגידי איך עמדת בזה, איך? שבויה. כבושה. משוחררת. אנוסה... בונים עליך כל מיני בתי עבודה זרה בלי לשאול אותך. הורסים, בונים ואת נשארת כזאת מלכה. אמאל'ה, ירושלים, אם את יכולה, גם אני יכולה".

איזה ריח יש לאבני הכותל! אומרים שיש קדושה בשלושה ריחות: ריח של אבני הכותל המערבי, ריחו של תינוק שנולד וריח של הגשם הראשון. אלו שלושה ריחות שאין בשום מקום אחר. רק להריח, רק להביט ואת תקבלי מהאבנים הללו כוח עמידה.

ירושלים – הלב של כולנו

הסוד של ירושלים הוא שככה בדיוק נראה הלב שלנו. ירושלים היא הלב שלנו - ממש ככה - עם האבנים החרבות, עם המג"בניקים שמסיירים, עם התיירים שמצלמים, ועם נערי הבר מצוה המרוגשים. אם נבין את ההקבלה המופלאה הזו, נוכל להשתמש בה ככלי אדיר בתפילה.

למה הכוונה? המלבי"ם מסביר, בירושלים את לא יכולה להיות אנוכית. אין דבר כזה, להיות אנוכית בירושלים. אין פרטיות בירושלים. מי שגרה פה יודעת: אין שנת צהרים, כי כל צהרים ראש הממשלה עובר לי תחת החלון ואני מתעוררת בבעתה. את אף פעם לא יכולה לדעת אם הכביש יהיה חסום או לא. בכותל המערבי תשכחי מהפרטיות. תופי הטם-טם בטקסי בר מצווה (מסכנים ילדי הבר מצווה של היום), בסך הכל באתי לשפוך את צקון לחשי, אבל הקבצניות מסתערות עלי. בירושלים אין פרטיות. יש עם ישראל, וזהו.

כשאת מגיעה לכותל מערבי, וזוכרת שהכאב שלך הוא לא פרטי, ירושלים אומרת לך: "את העלית אותי על ראש צערך – אני אעלה אותך על ראש שמחתי, מפני שלא שכחת אותי".

 אל תבואי לירושלים לספר מה שלומך ("קשה לי. אני לא מרגישה טוב. בעלי והילדים..."). הפסוק אומר (תהילים קכב, ו): "שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם, יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ"! תגידי, מתי בפעם האחרונה שאלת אותה "ירושלים, תגידי, מה שלומך?"

וירושלים עודנה בחורה, רווקה¬ - גרושה למען הדיוק - יפהפיה. לכל חתן שיגיע, יש לה עבורו מלא דירות. יש לה רכב משוכלל – הרכבת הקלה. ואיך היא חולמת להיות כלה!

התפילה של חנה – והלקח עבורנו

אני רוצה לספר לכן סיפור על אישה בשם חנה. אין לה ילדים במשך כמעט עשרים שנה, אבל היא לא מתיאשת: כל שנה היא עולה למשכן ומתפללת. ואז, פתאום היא מבינה. כדי שתפילה תתקבל, את לא צריכה להתמקד רק בעצמך, את צריכה להתחבר ללב של ירושלים: "דַּבְּרוּ עַל-לֵב יְרוּשָׁלִַם" (ישעיהו מ ')!

עומדת חנה, אחרי תשע עשרה וחצי שנה, ומחליפה תפילה. "ותתפלל חנה – על השם" (שמואל א א, י). אני עקרה? וכמה ירושלים מחכה שימלאו אותה הילדים שלה, שיבואו עוד ועוד ועוד. איפה הם, כל הילדים?

אומרת חנה: "ירושלים. אני מבינה שעקרותי – עקרותך. חסרוני – חסרונך. אני מתפללת על ילד שיהיה כל-כולו ירושלים. אני מתפללת על ילד, "וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו". והיא יולדת ילד, ולא סתם ילד – שמואל הנביא.

יום ירושלים חל ביום השנה לפטירת שמואל הנביא. יש קשר מדהים בין היום הזה לבין שמואל הנביא, אותו נביא שמשח את דוד המלך, זה שבנה את ירושלים והפך אותה לבירתו, זה שגילה לנו שירושלים היא הלב שלנו. המקום דרכו עוברות כל התפילות שלנו. זהו לקח שמדבר במיוחד אלינו, הנשים, ונותן לנו להבין את עוצמת תפקידנו!

כל כך הרבה תפילות חיבר דוד המלך, כל ספר תהילים. ושם, בספר תהילים, כותב דוד המלך: "יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ" – ירושלים נראית כל כך שלמה ומושלמת כלפי חוץ, ומה יש לה לבכות ולהצטער? אבל... "שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ" – מה קורה בארמון פנימה? אחרי ששיחקת אותה לכולם שאת מאושרת ועודדת את כולן בעבודה, וכשחזרת לדירה שלך מיררת בבכי. האם יש לך שלווה פנימית? לא. גם לירושלים לא.

נתחבר לירושלים, ללב של עם ישראל, ונקוה שבקרוב ממש נזכה כולנו לשמוח, שמחה מלאה ושלמה.

לשיעורי הרבנית ימימה מזרחי, "פרשה ואישה״, היכנסו ל: www.parasha.org